והיה ברכה
שאלה: מצוה גדולה מוטלת על כל יהודי ששומע את קולה של האזעקה, לקיים בעצמו 'ונשמרתם לנפשותיכם', ולהשתדל להגיע בהקדם למרחב מוגן.
נשאלת אם כן השאלה, מדוע אין אנו מברכים על כך ברכה בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על שמירת הנפש".
תשובה: רבינו הנצי"ב כותב במצוות מעקה שמאחר והציווי של שמירת הנפש הוא ציווי כללי שמכוון גם לשמירה של הנפש ברוחניות שלא לחטוא ולטמא אותה, וגם שמירה על הגוף, לכן אין מברכים על המצווה הזאת שאותה אנחנו מקיימים באופן תמידי. כעין זה כותב גם רבינו ה'חיי אדם' בכלל טו.
בספר 'הואיל משה', מובא שהוא שמע אודות גברא רבא הגה"צ מצאנז (ה'דברי חיים' זיע"א), שמאוד היה מחמיר במצוות מרור לאכול דווקא 'חריין' – חזרת, וכידוע לאנשים מבוגרים זה יכול להגיע למצב של סכנת נפשות של ממש כי החריפות העזה מגבירה את לחץ הדם וכו'.
לעת זקנתו, שהיה ה'דברי חיים' תשוש מאוד, הורה לו הרופא שלא לאכול 'חריין', ובמקום זאת עליו להסתפק באכילת חסה כדי לקיים מצוות אכילת מרור.
עם זאת, כשהגיע ליל הסדר, סידר הדברי חיים לפניו את הקערה והסימנים והניח גם חתיכה של 'חריין'.
כשהגיע זמן אכילת מרור נטל ה'חריין' בידו ובירך "ברוך אתה …. אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמור את נפשותינו", הניח את ה'חריין' מבלי לאוכלו, ולקח את החסה ובירך 'על אכילת מרור'.
אומנם ב'פתחא זוטא' בהלכות פסח כותב שהמגיד שהגיד למחבר את הסיפור הנ"ל הטעה אותו, ולא היה כדבר הזה שהרבי מצאנז בירך ברכה כזאת שלא תיקנו חז"ל.
גם כ"ק האדמו"ר מצאנז שליט"א אמר שלא ייתכן שהדברים אמת, כי ברור הדבר שזקנו הקדוש לא בירך מעולם ברכה לבטלה ח"ו.
ועל דרך צחות אספר מעשה מעניין שאירע כשאבי מורי, בעל ה'מחיר כסף' זצ"ל, בנה תוספת לביתו, וביקש מהפועל היהודי שלא היה תלמיד חכם גדול, בלשון המעטה, שכשהוא מגיע לבניית המעקה שייקרא לו, לאבי, כדי שיוכל לקיים את המצווה בגופו וגם לברך את הברכה שמברכים כשעושים מעקה.
ואכן, הקבלן זכר את אשר ציווהו אבי מורי, וכשהגיע לבנות את המעקה אמר לו: "הרב יוטקובסקי, בוא ותברך "ברוך עושה גדרות"…".
ולגופו של עניין, הרי צריכים אנו לבדוק בשל מה באה אלינו הרעה הזאת, למה גזר עלינו הקב"ה מלחמה עם אויב מר ונורא שכזה.
הצדיק המקובל רבי ישראל אליה ויינטרוב היה מסביר שבעבר הקב"ה דיבר איתנו על ידי עבדיו הנביאים הקדושים, אבל בימינו הוא מדבר איתו באמצעות המאורעות שקורות בעולם, ואם כן זאת קריאת השכמה עבור כל אחד ואחד שיפשפש בחדרי לבו ויראה במה הוא צריך להשתנות ולשפר את מעשיו.
היה רבי ישראל אליה אומר שמדובר במאבק כוחות גדול בשמי מרום, שם רבים שרי האומות זה עם זה, ויש שמתאגדים כדי לפגוע בעם ישראל והקב"ה כביכול נלחם בהם למען עם ישראל ולהצלתו מידם.
והיה הגרי"א וינטרוב מדמה זאת לתחרות שחמט המתנהלת באולם ענק, ומאחר והאנשים היושבים בריחוק מקום לא יכולים לראות את הלוח ואת החיילים שמזיזים עליו השחקנים, עושים להם מסך ענק שאליו מועברת התחרות בשידור חי.
הציבור מסתכל על המסך, זה מה שאנשים רואים, אבל איפה מתנהלת התחרות האמיתית? על לוח השחמט.
כך גם אנו, הסביר, אנחנו מסתכלים בעולם הזה, אנחנו רואים מה קורה על המסך, אבל ההתרחשות האמיתית היא בכלל לא פה, היא שם, למעלה! בשמי מרום! שם מנהלים שרי מעלה מאבקים גדולים, ושם מוכרעת המערכה. ולכן, עיקר ההשקעה שלנו צריכה להיות בדברים שמשפיעים שם למעלה, פרק תהילים, דף גמרא, מעשה של חסד, התחזקות באמונה וביטחון – זה מה שיכריע את המלחמה, מבלי לזלזל כלל וכלל בהשתדלות שצריכים לעשות כאן בעולם הזה, כי כך ציוותה אותנו התורה הקדושה.
שמעתי אומרים ווארט נפלא, על מה שאמרו חז"ל ש'חותמו של הקב"ה אמת'. ולכאורה צריכים להבין למה דווקא חותמו של הקב"ה? למה לא 'כסאו של הקב"ה', או 'דרכו של הקב"ה' או 'דברו של הקב"ה'. למה דווקא החותמת?
אלא אומרים שכשאדם רואה את התבליט שיש על גבי החותמת, הוא לא מצליח להבין מה קורה פה: אותיות הפוכות, עיטורים לא ברורים, צריך להתאמץ כדי להבין מה כתוב שם. אבל אחרי שמטביעם את החותמת על הנייר, פתאום הכל ברור ונהיר. מתברר שמה שנראה היה מקודם הפוך, זה בכלל לא הפוך. זה ישר ומדויק, אם זה לא היה 'הפוך', עכשיו לא היית מצליח לקרוא את החותם שהוטבע על גבי הנייר.
כך גם הנהגת העולם על ידי הקב"ה. לפעמים דברים נראים לנו 'הפוכים'. זה נראה לא ישר ולא הגיוני, קשה להבין מה קורה פה ואיך זה משרת את רצון הקב"ה. אבל לאחר זמן, כשמסתכלים אחורה מבינים היטב איך כל הדברים שנראו לא ישרים, הובילו לתוצאה ישרה, ואם אנחנו עדיין לא מצליחים לראות את הישרות שבחלק מהאירועים הללו, סימן שלא עבר מספיק זמן, כי בעתיד בוודאי שנוכל לראות עין בעין בשוב ה' ציון, ולהבין את כל התהפוכות שעברו עלינו בשנות הגלות.
שבה הרבנית טורק לביתה וסיפרה לבעלה בתדהמה לא מוסתרת, את אשר ראו עיניה
כאשר דיבר אליו ה'
שאלה: ר' שלמה צועד ברחובה של עיר, ועיניו צדות מראה של יהודי שצועד לאיטו, משרך רגליים, פניו נפולות והוא נראה עצוב מאוד.
האמת, אין זה פלא, בתקופת מלחמה, אחרי ששונאי ישראל ואויביו פגעו פגיעה קשה ביהודים רבים בדרום הארץ ולא רק שם, יש אנשים שפשוט מתקשים להמשיך בסדר היום הרגיל ושוקעים בעצבות גדולה.
מצד אחד חושב ר' שלמה אולי הוא צריך לשמח את היהודי השבור והרצוץ, אולי לשיר לו איזה שיר, אולי לנסות לספר לו כמה בדיחות, אולי סתם לשוחח אתו ולאפשר לו להסיח את אשר על לבו.
מצד שני, ר' שלמה הוא ראש ישיבה חשוב, אין לו זמן לבזבז, וגם לא בטוח בכלל שזה נכון לעשות זאת, אולי יהיה הדבר בבחינת פגיעה בכבוד התורה.
מי אומר שמוטל עלינו לשמח אנשים אקראיים ברחוב?
תשובה:
מספר רבי דב טורק שליט"א בשם אביו הגאון הישיש רבי משה טורק זצ"ל, שסיפר שרעייתו ע"ה, שפעם היא צעדה לתומה ברחובה של בני ברק, ולהפתעתה ראתה מחזה נדיר…
מרן החזון איש עבר שם ברחוב בעודו נתמך במקלו, וראה אדם שבור וגלמוד, הוא ניגש אליו וניסה לעודד את רוחו: "אמור לי ידידי", אמר לו החזון איש, "האם אתה יודע ללמוד? רצונך שנפלפל באיזו סוגיה והדבר ישמח את לבך?".
השיב לו האיש בעצב שהוא לא זכה לכך. אי אפשר לשמח אותו עם דברי תורה.
שאל אותו החזון איש, "לשיר אתה כן יודע?", זיק של חיים ניצת בעיניו: "כן, אני יודע!".
ביקש ממנו מרן החזון איש: "אם כן, שיר לי בבקשה איזה שיר יפה ונשמח יחד".
החל היהודי הגלמוד לשיר, ומרן החזון איש החל לרקוד סביבו, עם המקל בידו, כדי לשמח את היהודי השבור.
שבה הרבנית טורק לביתה וסיפרה לבעלה בתדהמה לא מוסתרת, את אשר ראו עיניה: גדול הדור, האיש שכל העולם כולו חל מפניו, שמשיב לאגרות שאלה מכל רחבי תבל ושעל פיו יישק דבר בכל הציבור החרדי ומחוצה לו, האדם השלם שמנצל את זמנו עד לחצאי שניות כדי שלא להתבטל מלימודו אפילו לא לחצי רגע – לא חס על כבודו ועל זמנו ומתחיל לרקוד באמצע הרחוב מסביב ליהודי שבור וגלמוד, רק כדי לשמח אותו לזמן קצר!
כשסיפרו את המעשה הזה למרן הגראי"ל שטיינמן, אמר מרן שפעולות מעין אלו מעידות על טוהר הנשמה. כשאדם עושה מעשים שאין בגדר המקובל באופן שמבייש אותו ופוגע בכבודו, ובכל זאת אינו רואה לנגד עיניו שום דבר חיצוני אלא רק לעשות את רצון ה' – הרי זה מעיד על כך שנשמתו טהורה מכל רבב.
וממילא נמצינו למדים שגם אם אין חיוב על כל אחד לגשת לאנשים עצובים ברחוב ולשמח אותם, בוודאי יש בזה מצווה רבה, וכבר העידו חז"ל שמי שמשמח את הבריות הרי הוא בן עולם הבא.
מעשה באחד ממקורביו של הרבי הקדוש רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זצ"ל, שפעם ביקשו הרבי בערב פסח שירים טלפון לאיש פלוני, ויציע שידוך מסוים לבתו הבוגרת.
השיב מקורבו של הרבי שהוא יעשה זאת בשמחה, אבל אחרי יום טוב, בחול המועד יש מספיק זמן ואפשר להציע שידוכים לרוב.
נענה הרבי ואמר לו, לא ולא, קודם תציע את השידוך!
התפלא המקורב מאוד, הרי ממילא גם הם לא יספיקו לברר כלום בערב החג, אי אפשר להתקשר לאנשים שעתיים לפני ליל הסדר כדי לברר על בחור פלוני. למי יש זמן לשאול ביום כזה ולמי יש זמן להשיב על השאלות?
אבל חזקו עליו דברי הרבי, ובו במקום הרים טלפון ליהודי פלוני והציע את השידוך שביקש ממנו הרבי להציע.
לאחר מכן הסביר לו הרבי את מעשיו: "ליהודי הזה יש בת מבוגרת שכבר שנים רבות מנסים למצוא לה שידוך, ללא הצלחה. כמובן שזה גורם צער גדול מאוד לנערה עצמה וגם להוריה, אי אפשר לתאר איזה צער נורא זה.
"לגבי השידוך שביקשתי שתציע", אמר לו הרבי, "איני יודע אם הוא אכן יבשיל לכדי שידוך שייצא אל הפועל. אולי כן ואולי לא. אבל דבר אחד אני כן יודע, המשפחה הזאת שכבר חודשים ארוכים לא זכתה לשמוע אף הצעת שידוך לבתם, לא יכולה לגשת לחג בצורה כזאת. העצב ממלא את לבם, איך אפשר לשמוח כשליד השולחן יושבת הנערה המתבגרת שכבר זמן רב כל כך אף אחד לא התעניין בה ולא ניסה להציע לה שידוך כלשהו?
"עכשיו, כשיש הצעת שידוך חדשה שמרחפת בחלל הבית, הם ישבו ליד שולחן הסדר כשהם מחויכים ומלאי תקוה! לכן היה חשוב לי שתציע את ההצעה דווקא לפני החג, ולא לאחריו".
התפרסם ברבים המעשה עם הגב' רחל אדרי מאופקים, שהיתה שבויה יחד עם בעלה בידיהם של חמישה מחבלים רצחניים, ובחסדי שמים הצליחו להינצל מהם
"הגם הלום ראיתי אחרי רואי"
התפרסם ברבים המעשה עם הגב' רחל אדרי מאופקים, שהיתה שבויה יחד עם בעלה בידיהם של חמישה מחבלים רצחניים, ובחסדי שמים הצליחו להינצל מהם נגד כל הסיכויים, לאחר שכוחות הביטחון פרצו לדירה והצליחו לפגוע בכל המחבלים במהירות עצומה, לפני שיספיקו לפגוע בבני הזוג אדרי.
לאחר שזכתה להינצל, פנתה הגב' אדרי בבקשה לנשות ישראל היקרות, וביקשה מהן להתחיל ולהקפיד על הדלקת נרות שבת מדי ערב שבת, כדי להודות לה' על הנס שנעשה לה, וכדי להוסיף זכויות לעם ישראל.
שאלה: בעקבות הקריאה הנחרצת, החלה אשה מסוימת להדליק נרות שבת, וכששאלה כמה נרות מדליקים, נאמר לה שצריכים להדליק שני נרות. אומנם, אשה שהחסירה שבת אחת את הדלקת הנרות, צריכה להדליק נר נוסף כל ערב שבת, בתורת קנס. ואם החסירה שתי שבתות, עליה להוסיף שתי נרות.
עמדה אותה אשה וחישבה כמה שבתות לא הדליקה נרות, ומצאה שיש לה 1,342 שבתות שחלפו מאז הבת מצוה שלה ועד כה, ובאף אחת מהן לא הדליקה נרות רח"ל.
נשאלת השאלה, האם עליה להדליק עכשיו 1,344 נרות מדי שבת, או שהיא יכולה להסתפק רק בשני נרות, או שמא צריכה להדליק שלושה נרות, שניים מעיקר הדין ועוד אחד בתורת קנס על כל השבתות שלא הדליקה?
תשובה: על פניו אפשר לדמות זאת למה שכתוב במשנה במסכת שבת פרק 'כלל גדול', שמי שאינו יודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, ואם כן גם כאן, אם האשה לא ידעה עיקר שבת מדין 'תינוק שנשבה', בוודאי יכולה להסתפק בהוספת נר אחד לכל השבתות יחד, ותדליק כל יום שישי שלושה נרות בלבד.
אומנם, עדיין יש לנו מקום להסתפק מה יהיה במקום שבו יש מצב של 'היודע עיקר שבת', אשה שכבר היתה מדליקה אבל ל"ע התרחקה והפסיקה, האם היא כן תחויב להדליק כל שבת מספר נרות כמספר השבתות שהחסירה?
פסק על כך הגאון רבי מרדכי שוורץ שליט"א מרבני בית הכנסת קאלשיץ, שאף שמעיקר הדין אולי היה מקום לחייב בהדלקת מספר נרות גדול כל כך, בוודאי אין לנהוג כך, מפני תקנת השבים, ו'כתקנת מריש', שאמרו חז"ל שמי שגזל קורה מחברו, והשתמש בה כדי לבנות בית, אינו צריך להרוס את הבית כדי להחזיר לחברו את הקורה שגזל, ויכול להשיב לו ממון תמורתה, אף שהחבר מתעקש לקבל דווקא את הקורה, וזאת, כדי שלא תינעל דלת בפני הגזלנים לשוב בתשובה.
אף אנו נאמר, שבוודאי אם נחייב נשים שחוזרות בתשובה להדליק מאות ואפילו אלפי נרות בכל יום שישי, יהיה הדבר בבחינת נעילת דלת חלילה, ולכן צריכים לפסוק להן להדליק שלושה נרות, שניים כמנהג ישראל מקדמת דנא, ועוד אחד בתורת קנס, וממילא רוב הנשים מדליקות יותר משניים, ונהרא נהרא ופשטיה.