היה זה בחודש אב תשנ"ט. הגאון רבי שמואל יששכר רוזנגרטן זצ"ל ראש ישיבות בעלזא, שהסתלק מעימנו אך לפני שלושה שבועות, שהה בחיפה לכמה ימי נופש. ביום ט"ז באב ביקש לנסוע לבני ברק כדי לסדר קידושין בחופה של אחד ממקורביו שמחתן את בנו הצעיר.
יצאתי עימו ברכב יחד עם שני מלווים נוספים – מספר הרה"ח ר' בן ציון גנזלר שליט"א מרמת ויז'ניץ בחיפה – כאשר לפי החישוב היה בכך כדי להגיע בזמן לבני ברק ולערוך את החופה לפני השקיעה.
כשיצאנו לדרך הכביש היה פנוי. הנסיעה זרמה עד שהגענו לאזור מרכז חורב, שם קידם את פנינו פקק ענק. טורים ארוכים של מכוניות, כולן עומדות על מקומן. התבוננתי כה וכה, אולי אוכל לעקוף מישהו או לפנות לנתיב צדדי, אך לא. אין יוצא אין בא.
אנחנו עמדנו, אבל השעון לא נעצר. הזמן הלך ואזל, השמש עשתה את דרכה בשיפולי הרקיע, ואנו ישבנו ברכב בסבלנות, באמונה, מבינים שאיננו מבינים, ובטוחים שזה הדבר הטוב ביותר שהקב"ה סידר לנו.
ראש הישיבה אמר: "היום ט"ז באב, ואחרי השקיעה כבר יהיה י"ז באב, שזהו זמן תענית צדיקים ואין עורכים בו חתונות. איני רוצה שבגלל האיחור שלי תידחה החופה לאחר השקיעה". הוא פנה למקורבו ואמר: "יש לי קוצב לב, ולכן איני יכול לדבר בפלאפון; בבקשה, תתקשר למחותן ותבקש ממנו שימצא ממלא מקום ראוי לסידור קידושין".
המקורב התקשר ומסר את ההודעה. ואכן כשהיינו ממש סמוכים לבני ברק, התקשרו מהאולם וסיפרו כי מצאו ממלא מקום ראוי – הרה"ק מנאראל זצוק"ל, כך שהחופה תיערך בזמן לפני השקיעה.
ראש הישיבה שמח מאוד ובירך מעומק ליבו שיהיה בשעה טובה למזל טוב. ואז, כשנהרה של ממש שפוכה על פניו סיפר לנו מעשה שהיה.
"לפני כמה שנים היה חורף סוער. שלג עז כיסה את הארץ, ולא יכלו לצאת ולבוא. באחד מאותם ימים מושלגים נערכה חתונה, שהרב מנאראל היה אמור להיות בה מסדר הקידושין. אולם הוא לא יכול היה להגיע בגלל השלג, ואני באתי במקומו. מה רבה אפוא שמחתי לשמוע, שהרב מנאראל בא עכשיו במקומי. באותה חתונה לקחו את סידור הקידושין ממנו והעבירו אלי, ועתה לקחו ממני והעבירו אליו"…
ומי שראה את השמחה אז על פניו, יכול היה לקבל מושג מהו 'השמח בטובת חברו'…
(גיליון 'השגחה פרטית')