"וישלח משה…" (ט"ז, י"ב)
החיים שלנו, הם מסכת מלאת עשיה, עמוסת טרדות, רוויית עיסוקים, גדושה במשימות. כולם ממהרים ליעד הבא, לפתור את הבעיה הבאה, להספיק עוד משימה. כל אחד מאיתנו מחפש את הדרך לנהל את חייו בצורה נכונה ויציבה, רגועה ונינוחה, שתעטוף אותו בכל תחומי הענין שלו, ותוביל אותו להצלחה. האם יש דרך כזו? האם יש ויטמין המשפר לאין ערוך את היכולות שלנו בשדה החינוך, בבריאותנו האישית – הנפשית והגופנית כאחד, בשאיפות הרוחניות ובעולם הכלכלי שלנו?
הבשורה היא שכן. יש בהחלט ויטמין כזה, יש מסלול כזה. קוראים לו: מידת הסבלנות. כדאי לאמץ אותה כבר מעכשיו, ולכן הבה נאמר את שמה בסבלנות: ס-ב-ל-נ-ו-ת.
הסבלנות, כפשוטה, היא הנכונות לסבול. לראות משהו שלא הולך כצפוי, טלפון שלא נדלק, מכשיר שלא מגיב, אדם שאיחר לפגישה, ולהיות מוכן לסבול את הנעשה, תוך שליטה עצמית ואי איבוד עשתונות. סבלנות, היא להמתין לאוטובוס המאחר כבר זמן רב בלי להתעצבן ולהילחץ, אלא מתוך רוגע ושלווה. סבלנות היא לראות את הילדים בבית משתוללים יתר על המידה, ולהמשיך לנהוג כלפיהם בהורות מרוסנת, בנינוחות וברגיעה.
סבלנות, היא היכולת לגלות איפוק, לא להגיב מיד, להיות מסוגל להתמודד פרק זמן מסויים עד הצעד הבא, לא לאבד עשתונות מול כל סערה. סבלנות, היא היכולת לקחת את הדברים בפרופורציה, לגלות כושר עמידה, להישאר נינוח ורגוע ולעבד את הנתונים בשלווה, כדי לקבל את ההחלטה הנבונה.
בעולם הטכנולוגי של ימינו, התחרות העזה ניטשת דווקא על המהירות. כולם נחפזים, רצים. המכשירים שלנו מתחרים ביניהם מי יגיב יותר מהר, מי יעבד נתונים בזריזות יתירה, מי יצליח לעקוף. אך בחיים האמיתיים – החיפזון והפזיזות הם כלים הרסניים, מועדים לפורענות. רק הסבלנות, לקבל כל דבר ברוגע, לא להילחץ ולא להישבר, לא לאבד עשתונות ולהישאר נינוח ורגוע – רק כך ניתן להצליח, להתמודד, להשיג.
מידת הסבלנות היא שקטה, רגישה, עמוקה. אינה בולטת, אינה מרעישה, נראית לפעמים איטית. אך זו מידה עוצמתית במיוחד, רבת השראה ועמוקת השפעה, שמשנה את החיים ואת כל העובר עלינו עלי חלד בזכות הנהגה אחת שאימצנו לעצמנו, בזכות אותו ויטמין שנכנס לכל תחומי החיים, והופך אותם לבלי הכר. כמו מצופים המחזיקים אותנו יציבים ואיתנים מול גלי החיים, כך הסבלנות מאפשרת לנו להישאר רגועים ונינוחים גם בשיא המערבולת.
ומנין לנו שהסבלנות משפרת את איכות החיים עד כדי כך, ויוצרת מהפך בכל תחומי החיים? כי בפרקי אבות הנלמדים בשבתות הקיץ, נערך מחקר מקיף על השאלה מה המסלול לשיפור איכות החיים, תחת הכותרת: 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם'. נערך דיון בין חמישה תנאים, עד שהוסכם כי הדרך היא 'לב טוב'. ומהו אותו לב טוב? כיצד הוא מתבטא? – מחדש הרבינו יונה, כי לב טוב זה מידת הסבלנות!
כי אדם טוב לב – הוא אדם סבלן, שהלב שלו טוב מספיק כדי להישאר בסבלנות וברוגע בכל משבר ומצב. כשאדם מתמודד מול כל קושי ונותר איתן ויציב רגוע ושליו – יש לו לב טוב, הלב שלו חזק, סבלן. הוא אדם מאופק, נינוח, מקבל את העובר עליו בסבלנות, מתמודד עם קשייו בקור רוח, אינו מאבד עשתונות. ואם כך בימי התנאים – בעולם רגוע ונינוח, על אחת כמה וכמה בימינו אנו – בעולם מלא התמודדויות והתרוצצויות, שהסבלנות הופכת למפתח קיומי לשמירה על שפיות ורוגע בחיינו.
נכון שזה לא קל, אלא אם בוחרים לתרגל את המידה הזו שוב ושוב. למשל, כשאנו ממהרים בדרך ולפתע נוצר פקק מול הרמזור הבוהק באדום לוהט… אלו רגעי פז בהם נוכל להתאמן ולתרגל את מידת הסבלנות, לאמץ אותה בכל לב. הרי ממילא איננו יכולים להתקדם, לפחות נספיק בינתיים שיעור במידת הסבלנות, נאמץ מידה טובה שתשפר את חיינו!
המציאות מוכיחה, שרוב הטעויות שעושים בני אנוש, מקורן בפזיזות, בחיפזון, בחוסר סבלנות. הסבלנות מציידת את האדם ביכולת להתמודד בקור רוח, לא להילחץ ולא לאבד עשתונות. כך הוא יכול להתמודד הרבה יותר טוב, כך הוא מסוגל – בסופו של דבר – להגיע ליעדים החשובים לו, בלי לשלם בדרך מחיר יקר מפז, בלי לרמוס אנשים וערכים, בלי ליפול בבורות צפופים של התמודדויות החיים.
בפרשת השבוע, אנו נפעמים מגדולתו של משה רבינו, הנוהג בסבלנות מול דתן ואבירם ועדת קרח, הקוראים עליו תיגר ויוצרים מחלוקת מיותרת. למרות זאת, משה רבינו אינו מאבד עשתונות, מוסיף לפעול בקור רוח. פונה לדתן ולאבירם בנינוחות, מנסה להסיט אותם מדרכם הנלוזה, פועל בסבלנות מול הקמים עליו.
איזוהי דרך ישרה שיבחר לו האדם בחייו? – זו הסבלנות. להיות אדם מאופק, סבלן, רגוע, נינוח. מול אכזבה קשה, שאיפה שלא מומשה, ציפיה שהכזיבה, פגיעה אישית כאובה, סכסוך, התמודדות רוחנית או גשמית – רגע רגע, לאט לאט. לא פועלים בחופזה, לא ממהרים להכריע. בסבלנות, באיפוק, בקור רוח – רק כך נזכה באיכות חיים אחרת, משופרת וכדאית במיוחד!
רגעים ששינו חיים!
היה זה בעיצומה של השואה הנוראה. מאירופה הבוערת הוברחה קבוצה בת כאלף ילדים, שנקראו 'ילדי טהרן' – על שם משכנם הזמני בבירת איראן הרחוקה, עד שעלו ארצה בשנת תש"ג. אלו היו ילדים אומללים – אודים מוצלים מאש ששבעו צרות, מרדפים ובריחות מגיל צעיר. כשהגיעו ארצה – החלו להיקלט במוסדות שונים, שפתחו את שעריהם והעניקו לאותם ילדים מסכנים שהופרדו מהוריהם באבחת חרב אכזרית, קורת גג ומוסד חינוכי.
שלמה היה אחד מהילדים האלה, יתום כבן 12. הוא התקבל ללימודים בת"ת 'רזי לי' בבני ברק, תחת פיקוח המנהל המסור הרב רוזנשטיין. למרות שהבנתו בלימודים היתה כשל ילד קטן, לא רצו לפגוע בו ושיבצו אותו בכיתת בני גילו, כשמלמדים פרטיים נשכרו בעבורו, במאמץ להספיק לגשר על הפער הלימודי העצום שבינו לבין בני גילו.
באחד הימים, החליטה ההנהלה לקחת את כל בני הכיתה למבחן אצל רבן של ישראל, ה'חזון איש' זצ"ל. היה ברור ששלמה לא יוכל לענות לשאלות, בהיותו רחוק כמטחווי קשת בהישגיו הלימודיים מחבריו לכיתה. למרות זאת החליטה ההנהלה לקחתו למבחן, כשהם מתכננים ליידע את ה'חזון איש' בסיפורו האישי הכאוב למען ידלג עליו בעת המבחן, אלא שבשעת מעשה – בתחילת המבחן – נשכח הדבר מליבם.
המבחן החל. דקות ארוכות ישב ה'חזון איש' ובחן את הילדים הרכים, שאלה אחר שאלה, תשובה אחר תשובה. פניו האירו, חיוכו הלך וגדל, הוא שפע מחמאות על הילדים הרכים הבקיאים כל כך בחומר הנלמד. הוא הקפיד לא לדלג על אף ילד, וכעבור כמה דקות, הגיע גם תורו של שלמה, שנשאל: 'מה יהא הדין במקרה כזה?'
אלא ששלמה לא ענה. השתרר שקט מתוח, עמוק. ניכר כי אינו יודע ואינו מבין לא את הרקע לשאלה, לא את השאלה עצמה, לא לאיזה דף היא קשורה, ובוודאי שאינו מתקרב ליכולת להשיב תשובה… שלמה הוסיף לשבת כבוי, נבוך, מבולבל. מבטו כזגוגית חלולה, עיניו נעוצות, בוהות, ופיו סגור באלם. בקיצור, הוא לא בעניינים!
המנהל הרב רוזנשטיין כבר חשב להתקרב ולהסביר בלחש כי עדיף לעבור אל הילד הבא… אלא שה'חזון איש', שמידת הסבלנות היתה טבועה בדמו, לא מיהר להמשיך הלאה, ואמר בעצמו את התשובה. הסביר וגם סיכם, כביכול בשם הילד השותק. ואז, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו, ביקש מהילד שיביא לו גמרא, מסכת קידושין…
כל הנוכחים עצרו את נשימתם. ביתו של גדול הדור, מרכז העצבים של הציבור החרדי, בעיצומו של יום. הסלון עמוס בילדים וברבותיהם, גדול הדור יושב כאן לצידם, אך הוא עוצר את הכל, מקרב אליו את הילד, ומתחיל ללמוד אתו במתק שפתיים, סוגיא קצרה וקלה בדף ל: במסכת קידושין:
'תנו רבנן,' אומר ה'חזון איש' בקול מתוק מדבש, וקורא מדברי הברייתא מילה במילה. 'איי איי איי,' מתמוגג ה'חזון איש' וכובש גם הילד בהמייתו: 'נמשלה התורה לסם חיים!' ה'חזון איש' קורא, ומסביר בנועם: 'התורה היא כמו תרופה, סם חיים! כל זמן שאדם מחובר לתורה – הוא מוגן ושמור, איי, תראה איזה יופי, הקדוש ברוך הוא אומר: 'בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין!' הבנת בני יקירי?' – שואל ה'חזון איש' באבהיות…
הילד מהנהן. הנה, סוגיא ש'הבין'… ה'חזון איש', גדול הדור שהעולם כולו חרד לשמו, לימד אותו את ה'סוגיא' המורכבת הזו במתק שפתיים, כמלמד דרדקי. ואיך לא יבין?
ה'חזון איש' מיסב שוב את פניו לכולם, ומול כל הילדים והמלמדים, הוא שב ואומר לילד: 'אם כן בני, הבה נראה את ידיעותיך! למדני נא את סוגיית 'תורה תבלין'!' ושלמה, מחוייך מאי פעם, מתיישב לצידו ו'נותן שיעור' לאותו גאון עולם שכל מבועי התורה פתוחים בפניו… הוא קורא את דברי הגמרא, מסביר ומנמק – כפי ששמעם אך לפני שעה קלה, כשה'חזון איש' מתמוגג מכל מילה, מעודד בחיוכים מבינים…
'אהה!' – קורא ה'חזון איש' כששלמה סיים, 'גאון עולם צומח לנו פה, ילד שלמד סוגיא במסכת לא מוכרת, קלט אותה היטב בפעם הראשונה, והיטיב להסבירה ולבארה, לסכמה ולהבהירה! חילך לאורייתא!' – מחמיא ה'חזון איש' בחום, כששלמה מסמיק מהתרגשות…
'רבותיי!' – אומר ה'חזון איש' למלמדים ולמנהל הנרגשים, 'שימו עין על הילד הזה, כי לגדולות הוא נועד! איזו יכולת קליטה, איזו הבנה, איזו יכולת מסירת שיעור… ממש מפעים!' – אומר ה'חזון איש', מוסיף להחמיא בכנות, לעודד בהתרגשות, לדרבן בעוצמה, לבנות את נפש הילד שלפניו…
כשהסתיימה הבחינה, קרא הרב רוזנשטיין אל הצוות ואמר: 'ראו נא! יותר משנבחנו הילדים אצל ה'חזון איש', אנו קיבלנו שיעור בסבלנות, באורך רוח לכל ילד. רבם של ישראל, גאון שאין כמותו, ויש לו את מלוא הזמן, הסבלנות והקשב, להעניק לילד זר טעם בלימוד, לעצור את כל תוכניותיו כדי להחמיא לו ולבנות את נפשו!'
שלמה הוסיף ללמוד בת"ת 'רזי לי' עוד כמה חודשים, ואחר כך נדד ללימודים במקום אחר. כעבור כמה שנים, השתתף הרב רוזנשטיין ב'הקפות' שנערכו בליל שמחת תורה בהיכל ישיבת פוניבז'. כמנהג רבות מהקהילות, הכיבודים ב'הקפות' נמכרים לכל המרבה במחיר, וכאן – בהיכל הישיבה – הם נמכרים לכל המרבה במחיר דפי גמרא.
החל המכרז על הכיבוד הראשון. 'מאה דפי גמרא' – הכריז הגבאי כמחיר התחלתי, ומיד החלו טובי המתמידים בישיבה להתמודד. אחד צעק כי הוא מתחייב ללמוד 150 דפי גמרא בחצי השנה הקרובה, רעהו צעק 200, והמחיר הלך ועלה בהתמדה. 300, 400, 480, 490, חמש מאות! – '500 דפי גמרא פעם ראשונה, 500 דפי גמרא פעם שניה, חמש מאות דפי גמרא פעם שלישית!' – זעק הגבאי בגרון ניחר, והוסיף: 'זכה לו הבחור המתמיד שלמה היקר!'
שלמה?! שלמה?! – גירד הרב רוזנשטיין בפדחתו, השם נשמע לו מוכר… עוד דקה ושתיים של אימוץ המחשבה, מצחו נחרש קמטים, ולפתע הבליח השם ממרתפי הזכרון: זה הילד מילדי טהרן, האומלל שהגיע לארץ ולא ידע צורת אות! ועתה – עיניו הרואות: אותו ילד אומלל וחסר כל סיכוי – והנה פרח לתפארה, גדל לבחור מופלג בתורה וביראת שמים! אותו ילד שלא ידע ללמוד מילה – התחייב ללמוד 500 דפי גמרא בחצי שנה! לא יאומן כי יסופר!
בראותו זאת, צפו ועלו הזכרונות על קשייו של הילד בקליטתו בארץ, וגאתה בו התמיהה: איך הגיע שלמה המסכן לשיא כזה? איך הגיע ניצול שואה אומלל, נטול כל סיכוי, ליכולות התמדה והבנה מופלאות כאלה? הוא שב והתבונן ולפתע נזכר: אותם רגעי סבלנות, אותן דקות יקרות שהשקיע בו ה'חזון איש'. אותו זמן יקר בו למד עמו, הטעימו ממתיקות התורה, החמיא לו ללא הרף, עצר את יומו למענו – זה מה שהציל את שלמה, זה מה שהביא אותו להיות מתמיד נבחר!
את הסיפור סיפר המשפיע הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, והובא כאן בשם בדוי, ושמו האמיתי של אותו גאון – הולך לפניו. רבים יודעים על גאונותו המופלאה, לא כולם יודעים שהיא תוצאה של סבלנות יתירה בה ניחן ה'חזון איש'. וללמדנו בא:
כולנו מחנכים, לרובנו יש ילדים בידיים ממש. הגורל שלהם תלוי בנו, וישנם רגעים קריטיים לכל נפש של ילד. ככל שנתרגל טוב יותר את מידת הסבלנות – נוכל לנהוג כלפיהם ביותר סבלנות, כן! לתרגל עצבי ברזל, אי איבוד עשתונות, יכולות שליטה ואיפוק. בין אם אנו מלמדים או הורים – הסבלנות בחינוך הילדים היא לא רק ויטמין, היא קריטית ממש, בה תלויה הצלחת הילדים!
כשאדם בעל סבלנות – הוא מזהה הזדמנויות כאלה, מסוגל לתת להן לב, מתייחס אליהן בכובד ראש, פועל בהן נכון. כי הוא לא ממהר ולא חפוז, חייו סבלניים. כך כל אחד מאיתנו מסוגל לתפקד נכון בכל רגע, ולהפיק ממנו את המירב והמיטב לשעתו ולשנים קדימה.
הבה נאמץ את מידת הסבלנות, הבה נשכיל להופכה למפתח עיקרי בסדר יומנו. הבה נפתח את המידה הזו בליבנו, כדי שנזכה לנצל הזדמנויות נאותות, ולהוביל את עצמנו ואת קרובנו לפסגות מדהימות, להצלחות מסעירות!
15 שנות איפוק!
היה זה ביום שגרתי, בעיצומה של קבלת הקהל בבית מורי ורבי, כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע. אחד החסידים נכנס אל הקודש פנימה, ושאל אם הרבי שם לב להתנהגותו הלא ראויה של פלוני, כי אולי כדאי להעיר לו למען יחדל מדרכו הנלוזה.
נענה הרבי: 'את אותה התנהגות לא ראויה שאתה מספר עליה – זיהיתי כבר לפני 15 שנה. 15 שנים שאני רואה אותו מדי פעם, ובכל פעם עומד על קצה לשוני להעיר לו שהוא נוהג שלא כדין. ועדיין, אף פעם לא הערתי לו על כך…'
'למה?!' – שאל הלה בפליאה. 'הרי אני שמתי לב אליה רק לאחרונה, וזה כל כך צורם לי – עד שבאתי לרבי לשאול על כך. והרבי מספר לי שכבר 15 שנה הוא מכיר בהתנהגותו הלא נכונה של אותו אדם – למה הרבי לא מעיר לו כבר?!'
ענה הרבי: 'כי אף שאני רואה את התנהגותו זו כבר 15 שנה, עדיין אינני בטוח שלהעיר לו – זו הפעולה הנכונה. עדיין אני מסתפק, שוקל, מתלבט, ובעיקר – מתאפק. לא בוער לי להעיר לו, בוער לי הרבה יותר לעשות את מה שנכון אחר שקילת כל האפשרויות. עוד לא השתכנעתי לחלוטין שזה הדבר הנכון, לפיכך אני עדיין ממתין בסבלנות…'
מדהים! 15 שנה של איפוק, 15 שנה של סבלנות, 15 שנה של יכולת עמידה לא להעיר למישהו שהתנהגותו מפריעה! 15 שנה של ספק יומיומי מנקר, ועדיין לא נפלה החלטה, עודה נשקלת בפלס הסבלנות!
את הסיפור שמענו מבעל המעשה בעצמו, וכמה הוא מלמד: כמה קל לתת דרור ללשון, להעיר, לפגוע, להשיב מלחמה. הלה מתנהל שלא בסדר? – נעיר לו מיד! הוא פוגע? – נשיב לו מנה אחת אפיים! רגע!, רגע!, ס-ב-ל-נ-ו-ת!
כשתהיה בטוח שזה הדבר הנכון – תעשה זאת. כל עוד יש אולי אפשרות אחרת, ובוודאי כל עוד לא נשקלו הדברים בקור רוח ובסבלנות – נצור לשונך, שמור פיך! מה בוער?! קודם כל תשקול ברוגע: האם זה כל כך נורא? האם אין דרך אחרת? האם אין אפשרות נוספת?
קודם כל – הבה נתאזר בסבלנות. מול שכן מרגיז, מול מישהו שפגע בנו, מול הרכב שעקף אותנו ברמזור וגם מול מי ש'גנב' לנו את העמוד. סבלנות, סבלנות! הבה ננהג בסבלנות ובאיפוק, ונגלה עולם חדש וקסום, רגוע ושליו, שמח ומאושר!
מהפך בבית
סיפר הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, כי פעם ערך שיחה עם אברכים חשובים שכבר אינם צעירים, כאלה שכבר יש להם ילדים בכל הגילאים. ביקשו לשפר את איכות החיים בביתם, וקיבלו על עצמם קבלה מאתגרת: מידת הסבלנות. מדי ערב, עם שובם הביתה, לא משנה מה קורה בבית – במשך חצי שעה לא יעירו דבר וחצי דבר. חצי שעה הפה בולם כל הערה וגערה, ואם יש מה להעיר – יעירו עליו אחר כך.
כדרכם של בתים הומי ילדים, שעת הערב היא לאו דווקא שעה רגועה… ילדים מתרוצצים בין ארוחת הערב למקלחת, האם נאבקת ביניהם בנסיון להגיע לשעת השכבה שפויה, זה לא רוצה להיכנס למיטה, ההוא טוען שאינו עייף, והשלישי אומר בדיוק עכשיו שהפיג'מה הזו קטנה עליו בכלל. בתווך תמיד יימצא התינוק הבוכה, והקטן שאיבד את נעל הבית שלו…
במצב כזה, מי לא נמשך להרים קול צעקה, שתחזיר את הבית לקו השפיות. יש מי שיעיר לילדיו על השעה המתאחרת, רבים מאיתנו עלולים להיכשל ולהעיר לאשה על ארוחת הערב שהוגשה באיחור, על המיטות שאינן מוכנות, ועוד תלונות מסוג זה… אך המשתתפים בשיחה התאפקו בסבלנות, בלמו פיהם בגבורה. חצי השעה הראשונה מדי ערב – עברה ברוגע ובשלווה, בלי להרים את הקול, בלי להעיר, בלי לצעוק!
כעבור כמה חודשים, סיפרו כי החיים בבית השתנו לבלי הכר באופן בלתי מוסבר. שלווה השתלטה עליו, רוגע ונינוחות. הכל מתנהל על מי מנוחות, אין פרץ ואין צווחה. כולם הולכים לישון בזמן, שמחים, שבעים, מאושרים, רגועים – חיים נפלאים!
והעדות האותנטית הזו, שהובאה בספר 'המדריך האישי שלך', מלמדת כמה בידינו להעביר את ביתנו לחיים שלוים, רגועים ונינוחים. פעולה עוצמתית של איפוק ואי תגובה אפילו לזמן קצוב, אימוץ הסבלנות בכל לב – ובפרט בתוך הבית פנימה – בכוחם להעביר את הבית כולו לשמח ומאושר, שליו ונינוח!
2/111