פעם נסעתי מהבית למשך חצי שנה, השארתי ילדים קטנים וגדולים. הגעגועים היו נוראים. חצי שנה לא הייתי בבית. חשבתי לעצמי: הרי השכינה כבר אלפיים שנה לא בבית. היא בגלות. כיצד יכול להיות לנו נעים בלב? אלפיים שנה הבית חרב, כמה טומאה יש בעולם, האם זה לא מעורר אותנו לרצות בבוא הגואל?
ה'מגיד מישרים' מביא את אשר אמר לו המלאך, שלו היינו יודעים אחד מאלף אלפים בצער השכינתא בגלותא, לא היינו יכולים לאכול. צריך קצת להתבונן כדי לחוש זאת.
ראו מה כותב הרמח"ל ב'מסילת ישרים' (פרק יט): "ודבר זה בארוהו בתנא דבי אליהו ז"ל אמרו: כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה כו', כל ימיו, ומתאווה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש, ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות, זוכה לרוח הקודש בדבריו".
ממשיך שם הרמח"ל ואומר: "והנה החסיד הזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאוה וכו'… המפני תפילתי יכנסו הגלויות ותצמח הישועה? תשובתו בצידו, כאותה ששנינו (סנהדרין לח): 'לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם', וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך, שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן, או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה".
א מוראדיגע זאך. אדם שמתפלל על הגאולה מכיון שהוא כואב את צער השכינה, אף אם מאיזה טעם בקשתו אינה נענית, מכל מקום עצם תפילתו עושה נחת רוח לבורא. עצם הבקשה שיתרבה כבוד שמים – משמחת את הקב"ה. אנחנו מתפללים במקומות כה רבים על הגאולה, בל תהיה תפילתנו 'כצפצוף הזרזיר', אלא מתוך מחשבה והתבוננות.
אני זוכר כילד, הייתי הולך להתפלל בכולל 'חזון איש' עם ההייליגער סטייפלר זצ"ל, מידי שבת בשבתו. מה שרואים ושומעים כילד, זה נכנס לעצמות…
כאשר הגיעו בקדושה ל"ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך" – אני לא יכול לתאר לכם, כיצד הסטייפלר אמר זאת. הוא תפס את שני העמודים שבצידו, ואמר זאת בהשתפכות הנפש, שהורגשה בכל בית המדרש. "ממקומך מלכנו תופיע!" – תזרח כבר, "ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך!", אפשר היה למשש בידיים את הציפיה וההמתנה לגאולה.
הסטייפלר כידוע לא שמע טוב והתפלל בקול רם. כאשר הציבור כבר החל שמונה-עשרה, הוא עוד אחז ב"צור ישראל קומה בעזרת ישראל", וכל בית המדרש רעד. הוא חש בצער השכינה, מצר בצרתם של ישראל.
אם רק נתבונן מעט במה שאנו אומרים ומבקשים – כל צורת התפילה תראה אחרת, ונזכה שהתפילות תתקבלנה ובמהרה ניגאל.
כשמדברים על נושא התפילה, לא שייך שלא להזכיר את הסיפור שסיפר ההייליגער בריסקער רב זצ"ל, ששמע אותו מה'בית הלוי', והוא מגיע עד רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל. אולי כבר סיפרתי את הסיפור הזה, אבל על סיפור אמיתי צריך לחזור שוב ושוב, ובפרט על הספור הזה, שמונח בו א געוואלידגע יסוד:
בזמנו של רבי חיים מוולוז'ין, היה יהודי בשם רבי חיים זלאטעס, שהיה ידוע שתפילותיו מתקבלות. התפילה שלו היתה תפילה! בעת שהתפלל, לא היה זז ממקומו, לא התנועע, ללא שום חיצוניות, רק פנימיות. הוא היה כל כך דבוק בה', עד שלא הרגיש כלום מכל הנעשה סביבו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ה ה"ד): "ונותן עיניו למטה, כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה ליבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמים… ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ופחד".
רבי חיים היה עובד בבית חרושת שהיה בבעלותו של גוי. כל יום היתה הפסקת צהרים שנמשכה שעה, והפועלים היו יוצאים מבית החרושת, איש איש לענייניו. בית החרושת היה נותר ריק מאדם. יום אחד החליט רבי חיים להתפלל בשעה זו תפילת מנחה, בידעו כי לא אמור לבוא לשם איש. הוא נעל את דלת בית החרושת מבפנים, ונעמד להתפלל.
דא עקא, בדיוק באותו יום צריך היה בעל הבית להיכנס, ובידעו כי רבי חיים נותר בפנים, הוא דפק על הדלת הנעולה, וביקש ממנו שיפתח.
אבל אין קול ואין עונה.
הוא הגביר את עוצמת הדפיקות, ועדין אין קול ואין עונה.
הוא עלה בסולם והביט מבעד לחלון, לראות אם אכן רבי חיים נמצא בפנים, ואכן הוא רואה אותו עומד ליד הקיר, לא נע ולא זע.
הוא קרא לו מהחלון: "חיים! תפתח את הדלת".
– אין קול ואין עונה.
"חיים! אתה עושה ממני צחוק? אני צריך להיכנס".
ורבי חיים לא שומע כלום, לא רואה כלום, לא זז מהמקום.
הגוי לקח מוט ברזל והחל לדפוק על דלת הברזל, עד שכל השכנים נזעקו למקום. "היהודי עושה את עצמו כאילו אינו שומע", הוא מסביר לכל הקהל שהתאסף. "גם אם נניח שהוא נרדם בעמידה – אי אפשר שלא לשמוע דפיקות חזקות כל כך. אין זאת אלא שהוא עושה ממני צחוק".
כל הנאספים החלו לקלל את היהודי החצוף, וחמתו של בעל בית החרושת בערה בו. "האמת היא", אמר, "שיהודי זה תמיד עבד אותי ביושר ובנאמנות שאין למעלה מהן. פשוט תענוג לעבוד איתו. אינני יודע מה קרה לו". והוא עלה לחלון וקרא: "חיים! אין לי הרבה זמן. אם אינך פותח – אני יורה בך".
– אין קול ואין עונה.
כעסו גבר. הוא ידע כי באמת הוא לא רשאי להרוג אותו, אך החליט להגביר את איומיו וירה מספר כדורים, שעברו במרחק סנטימטרים ספורים ליד אזנו של רבי חיים, פגעו בקיר ונקבו אותו.
– ורבי חיים לא רואה, לא שומע, הוא מתפלל.
כל הנוכחים הביטו בהשתאות באדם המופלא, שיריות לא מזיזות אותו ממקומו…
כעבור מספר דקות נוספות, הם רואים שהנה הוא זז ממקומו ופוסע לאחור. כשבעל הבית ראה זאת הוא מיהר לצעוק: "חיים! תפתח את הדלת מיד!" רבי חיים סיים את "עושה שלום" ומיהר לפתוח לו את הדלת.
בעל המפעל החל לצעוק עליו בכעס רב: "מדוע לא פתחת לי את הדלת?"
ורבי חיים מתפלא ומשיב: "הרי פתחתי לך מיד כשביקשת"…
"וכי לא שמעת את הצעקות, הדפיקות, והיריות שאת חוריהן תוכל לראות כאן על הקיר?"
"לא. לא שמעתי כלום!"
א מוראדיגע מעשה!
פעם שאלו אותו: איך אתה עושה את זה? יש אנשים שבשעת התפילה מתנענעים, צועקים, סופקים כפים, והחיצוניות משפיעה עליהם פנימה. אבל אתה לא נע ולא זע, ובכל זאת מצליח להגיע לריכוז ולכוונה עצומים, כלשון הרמב"ם: "כאילו הוא עומד בשמים", כיצד?
נענה רבי חיים ואמר, אמשול לכם משל:
מלך אחד הוציא כרוז בכל המדינות: מי שיבנה לי ארמון, שיכולים להכניס בתוכו שלושה מיליון מטבעות זהב, בדיוק נמרץ, שורות שורות מהרצפה ועד התקרה – יקבל את כל המטבעות לעצמו. כל המומחים, האדריכלים והמהנדסים, ניסו לחשב את הגודל המדוייק, אך המלאכה היתה קשה, שכל כל סטיה של סנטימטר אחד, עלולה להביא לכך שכל הבניה תרד לטמיון.
אדריכל אחד, בעל שם עולמי, טען שהוא יכול לבצע את המלאכה. הוא החל בבניה, ולאחר שסיים הביאו את שלושת מיליון המטבעות, שנספרו שוב ושוב למניעת טעות, והחלו להכניסן אל הארמון. העמידו את השורות בסדר מופתי…
מהרצפה עד התקרה…
והנה…
מטבע אחת נשאר בחוץ! לא נכנסת!
מנסים לדחוף בכח – לא הולך!
המומחה העולמי חייך ואמר: "לא צריך לדחוף! אם אמרתי שזה יכנס – זה יכנס גם בלי דחיפות". הוא הורה להוציא את כל המטבעות, והחל לסייר בארמון. לפתע הבחין בחתיכת בוץ שנדבקה לרצפה. הוא גרד אותה, ניקה את הרצפה, ושלושת מיליון המטבעות נכנס ובדיוק נמרץ.
"הנמשל "– אמר רבי חיים זלאטעס – "הקב"ה, שברא את כל העולם, ברא את האדם שהוא 'עולם קטן' בפני עצמו. במרכזו הוא ברא את הלב, וציוה בתורתו הקדושה: 'ולעבדו בכל לבבכם' ואמרו רבותינו: 'איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה'. כלומר, הלב מתאים לתפילה והתפילה מתאימה ללב. אין צורך לדחוף, להתנדנד לצעוק – אם הלב מספיק נקי, התפילה נכנסת בו וממלאת אותו בדיוק נמרץ!
"אם רואים שמתפללים ו'זה לא הולך' – יש לדעת שהלב אינו נקי לגמרי! דבק בו בוץ!
"כי כשהלב נקי, 'ולעבדו בכל לבבכם' – התפילה ממלאת את כולו! מגיעים לדבקות מוחלטת בקב"ה, לא נותר בו מקום לכל גשמיות שהיא, ואין צורך בשום פעולות חיצוניות לשם כך!".
(מתוך הספר 'יחי ראובן')