כאשר חזרתי פעם מהשיעור, הבחין נהג המכונית שבה נסעתי, שאדם הנוסע מאחורינו מבקש לעקוף. כאשר הצליח בעקיפתו – אותת לנו בידיו שנעצור בצד הדרך. האיש יצא מהמכונית, התנשם והתנשף בכבדות, מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו, שזכה בפרס הגדול של מפעל הפיס, בסכום של מיליון וחצי שקלים, וברצונו להפריש מיד את כל מעשר הכספים

"וזדים ביד עוסקי תורתיך" (על הניסים)

בני אדם שלא זכו להיות מבאי בית ה' ולטעום טעמה של תורה, באים מדי פעם אל לומדי התורה בטענה: "כיצד תתפרנסו, אם לא תשקיעו מעט מזמנכם ללימוד מקצוע כלשהו? הרי אי אפשר להתפרנס רק מלימוד תורה". כדאי לשמוע את הסיפור הבא, כדי להבין את הטעות הגדולה שבדבריהם, ולידע מה להשיב לאותם אנשים.

הגאון בעל ה"מחנה חיים" זצ"ל, רבי חיים סופר זוסמן, מגאוניה המפורסמים של יהדות הונגריה, היה רגיל לקרב יהודים אומללים שפגעה בהם יד ה', ולהכניסם לביתו. פעם, בעת דרשה שנשא לפני אלפי יהודים, האיר את פניו באופן מיוחד לאחד העניים שהיו בבית הכנסת, שהיה נראה באמת כעני ואביון, והושיבו לצדו בעת הדרשה.

הדבר היה לפלא בעיני הקהל הרב שהצטופף בבית הכנסת, כי למרות שהיה הגאון מורגל, כאמור, בכגון דא, מעולם לא הושיב עניים ליד כסאו בעת הדרשה. לאחר שסיים נגשו חשובי הקהל לשאול על מהותו של עני זה, ועל מה ולמה זכה למידה מרובה של כבוד?

סיפר להם ה"מחנה חיים" דברים כהווייתם:

"בבודפסט היה רופא יהודי מפורסם, שרבים מתושבי העיר נזקקו לשרותיו ולטיפוליו. יום אחד", סיפר הגאון זצ"ל, "הגיע רופא זה לאבי ולאמי ושאל אותם מה יצא מילדיהם, הרי כולם לומדים תורה יומם ולילה, ואיך יוכלו לפרנס את משפחותיהם?…
"ההורים השיבו שבתורה נאמר: 'ושננתם לבניך' וגם 'וקשרתם לאות על ידך', וכשם שאף אחד לא ישאל מה יצא מה'וקשרתם', כי יודע הוא שזו היא מצוה שיש לעשותה, גם בלי שתצא מכך הנאה גשמית, כך גם במצוות 'ושננתם'".
וזאת למודעי, שכל ארבעת ילדיה של אותה אמא, היו אבות בית דין ומרביצי תורה מפורסמים, כשה"מחנה חיים" היה הגדול מכולם, ולדרשותיו הגיעו אלפים.

"אתם יודעים מי הוא העני שהושבתי לצידי בעת הדרשה?" – אמר ה"מחנה חיים". "הוא בנו של אותו רופא שהגיע להורי עם השאלה הנ"ל. הקב"ה הוכיח לו שחור על גבי לבן שהצדיק אינו נעזב, ומזונותיו של מי שלומד תורה מובטחים לו, ודווקא אותו רופא שלכאורה התפרנס בשופי, והיה באפשרותו להעביר ירושה גדולה לבניו, הנה צאצאיו עניים מרודים ומבקשים לחם על הפתחים".
הסיבה שהגאון זצ"ל הושיב את בן הרופא לצידו, היתה מפני שעכשיו הבן העני גורם לקידוש שם שמים, בעצם העובדה שאנשים רואים אותו, ונזכרים מי הוא ומי היה אביו, ומה היו דבריו, ועל ידי כך לומדים את הלקח הנ"ל.

מעשה מופלא התרחש בכולל אברכים, עם הרבה מוסר השכל בצידו, בענין האמונה התמימה בבורא עולם:

אחד האברכים בכולל ההוא, התברך במשפחה מרובת ילדים, עד שדירתו הקטנה בת שני החדרים כבר לא הספיקה להכיל את בני המשפחה. בגבור עליו המצוקה, ניגש האברך אל ראש הכולל, ושאל בעצתו.
ראש הכולל הביע דעתו, שהעצה היחידה שבכוחה לסייע לו, היא שיסע לכותל המערבי, וישפוך שם שיח ותחינה לפני השי"ת שישלח לו את ישועתו.

עשה האברך כדבריו, נסע לכותל, עמד שם במשך שעה ארוכה בבכיות ובתחנונים, ו'הרעיש את השמים' בתפילתו.
לפתע הוא מרגיש שמאן דהוא מקיש על גבו. הוא מסתובב אחורנית ופניו שטופות הדמע נתקלות ביהודי, והוא שואל במבע פנים רחימאי: "מה אני יכול לעזור לך?"…

האברך שטח את צרתו בענין הדירה הקטנה, שאינה מספיקה להכיל את המשפחה הגדולה. והנה, הלא יאמן מתרחש למול עיניו המשתאות של האברך; האיש הלא מוכר, כך מתברר, הוא גביר גדול, ולשמע מצוקתו של האברך נפתח לבו לרווחה. בתוך זמן קצר הוא מסכם עם התלמיד חכם שהוא נותן לו את מלוא הכסף כדי לבנות חדר נוסף.

חזר התלמיד חכם אל הכולל שלו, שמח וטוב לב, וסיפר את הסיפור המופלא לראש הכולל ולרעיו האברכים, תוך שהוא מביע רגשי הודיה להשי"ת על כל החסד שגמל איתו.

אברך נוסף הלומד באותו כולל, בשמעו על הנס הגדול שהתרחש לחברו זה, כאשר הגביר הקיש לפתע על גבו, החליט גם הוא לנסוע לכותל המערבי ולהתפלל.

"אולי אזכה גם אני לדפיקות על הגב", אמר.

והנה בהיותו עומד ומתפלל בכותל, הוא מרגיש שמישהו מקיש על גבו. לבו נפעם מהתרגשות: 'הנה-הנה מגיעה עת ישועתי', חשב.
הוא מסתובב אחורנית, ובמי הוא נפגש? – בעני הפושט ידו לצדקה ופסוקו בפיו: "צדקה תציל ממות"…

בשובו לכולל, סיפר את סיפורו לראש הכולל, בנימה של אכזבה גדולה. הגיב ראש הכולל ואמר: "אם ברצונך לדעת מדוע חברך זכה בתפילתו ואתה לא, דע לך שחברך תלה את בטחונו וכל תקוותו אך ורק בבורא עולם, ולכן זכה שהגביר דפק על גבו, ונתן לו את כל צרכיו, ואילו אתה תלית את בטחונך ב… מי שידפוק לך על הגב!"…

***

המעשה דלהלן, שארע אצל הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, התרחש בירושלים, כאשר האירועים הבטחוניים סביב מלחמת תש"ח גרמו למצוקה כלכלית נוראה בעיר, עד שנוצר מצב שלמשפחות רבות ממש לא היה מה לאכול. התקופה הזו זכורה לי היטב, והמצב בירושלים היה אכן גרוע ביותר.
פעם לפני שבת, לא היה לרבנית, אשתו של הגר"י צדקה, שום מאכל על מנת להכין את סעודות השבת. בבית היה רק קצת אורז, אותו ייחדה הרבנית למאכל עבור הילדים ביום ראשון.

אבל, כאשר שמע הגר"י צדקה שיש בבית אורז, הורה לאשתו להכין מהאורז הזה את מאכלי השבת, הרבנית הופתעה ושאלה את בעלה: "ומה יהיה עם מאכלי הילדים ביום ראשון? האם הנך רוצה לסמוך על הנס, ולחשוב שיפול לנו מאכל מן השמים?"
והגר"י צדקה השיב: "כן. אל תדאגי, ייפול לנו מן השמים"…
בני המשפחה אכלו את האורז בשבת. וקיימו מצוות עונג שבת, כשראש המשפחה נוסך בהם ביטחון בהשי"ת, ומבקש מהם לא לדאוג על המאכלים של ימי החול.

והנה, בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון, ארע הנס: אורח מבגדד הגיע אל הגר"י צדקה, והביא איתו שק מלא בכל טוב, במאכלים טעימים וגם באורז.
שאלתי את גיסי מרן הגר"ח קנייבסקי, האם אכן מותר לנהוג כך, ולאכול בשבת את האורז, ובאשר למאכלים של ימי החול – לסמוך על הנס?

והשיב לי מרן שליט"א אמנם במקרה רגיל אסור לעשות כך, אבל במקרה של הגר"י צדקה, יש להמליץ על כך את מה שמובא ב'חזון איש' בדינו של ילד המשלשל בשבת, שמותר לבשל לו אורז, אבל מי שבוטח בהשי"ת, אין מזניחין אותו, ומותר לו להיכנס לקצת-סכנה, ולא לבשל את האורז, ולסמוך על הקב"ה.
"אין ספק שהגר"י צדקה השתייך לחבורת הבוטחים בהשי"ת בכל לבבם ובכל נפשם, ולכן מותר היה לו לסמוך על הנס, כמו שאכן ארע", אמר הגר"ח קנייבסקי.

***

מהמעשה הבא נראה, כיצד דואג הקב"ה לצדיקים עושי רצונו ואינו עוזב אותם לעולם:
כאשר חזרתי פעם מהשיעור בבית הכנסת 'דברי שיר', הבחין נהג המכונית שבה נסעתי, אדם הנוסע מאחורינו ומבקש לעקוף, הוא הבהב נמרצות, וניכר היה שהוא רוצה לשוחח איתי בעניין דחוף. כאשר הצליח בעקיפתו – אותת לנו בידיו שנעצור בצד הדרך.
האיש יצא מהמכונית, התנשם והתנשף בכבדות, ועברו כמה דקות עד שנרגע ויכול היה לספר את סיפורו. מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו שזכה בפרס הגדול של מפעל הפיס, בסכום של מיליון וחצי שקלים, וברצונו להפריש מיד את כל מעשר הכספים, לפני שיתגבר עליו היצר… הוא ביקש להתייעץ איתי למי כדאי להפריש את הכסף.
אשריכם ישראל!

הצעתי בפניו כמה כללים, המגדירים את העדיפויות ההלכתיות בנתינת הכסף, החל באלמנות ויתומים, עבור דרך תלמידי חכמים היגעים בתורה וצריכים להשיא את ילדיהם, וכן הלאה. במהלך השיחה הועלה שמו של אברך פלוני, שילדיו הגיעו גם הם לפרק האיש מקדש, ובביתו לא היתה פרוטה לפרטה, והזוכה החליט להעביר אליו את המעשר.
עוד באותו לילה התדפק היהודי שזכה במפעל הפיס אצל אותו אברך, ומסר לו צ'ק מכובד ביותר, שהיה בו כדי להקל את הדחקות הגדולה ששררה בביתו.

ואז נזכרתי בדבר פלא: רק בלילה הקודם שוחחתי עם אותו אברך בלימוד, וכשהוא שח בפני על דחקותו בענייני כספים, שמעתי ממנו דברים ברורים באמונה ובטחון. "אני סומך על אבי שבשמים, שלא ימנע ממני כל טוב ויספק כל צרכי", אמר לי האברך ההוא.
לאחר דיבורם כאלה הבינותי שהישועה כבר תרדוף אחריו. ידעתי שבסופו של דבר יושפע עליו שפע רב מן השמים, שהרי צנצנת המן קיימת עד היום, וממתינה ללומדי התורה. המתנתי אף אני בציפיה כדי לראות מהיכן תגיע הישועה של האברך הלז.
והיא הגיע הרבה יותר מהר מכפי שחשבתי.

בלילה הקודם הוא עוד היה אברך עני, והנה כעבור עשרים וארבע שעות מתדפק הצ'ק על דלתו של האברך, שלא היה צריך אפילו לזוז מן הבית כדי לקבל אותו… כיון שהגיע רגע-הישועה, סבבו מן השמים שהזוכה בפיס ירוץ וירוץ, יעקוף את הרכב שבו נסעתי, ויבקש שאפסוק לו במהירות למי לתרום את הכסף. הכל בבחינת 'ויריצוהו מן הבור', שכאשר מגיע הרגע, הכסף לא ישתהה רגע נוסף. וכפי שאמר הפזמון 'איש חסיד היה', שאליהו הנביא אמר לחסיד 'באמת היום תתעשר'.

(מתוך 'הגדה של פסח' – חישוקי חמד)