ויצא יעקב מבאר שבע
כמי שבא ויצא בבית רבו מרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל, באחד החגים נסובה שיחתם על תפקיד הרבנות, שלו בירושלים ושל רבו בסלוצק, ואז הפתיע אותו מרן הגרא"ז מלצר במקור רבנותו, בסיפור שאינו ידוע לרבים כפי שנהג לספר רבי בצלאל משמו:
כאשר הגיעה לביתי משלחת של בעלי הבתים בסלוצק, וביקשו ממני שאסכים לכהן כרבה של העיר במקומו של הרידב"ז שהתפטר מן הרבנות, הסתכלתי עליהם בהשתוממות ואמרתי, על מה מדברים אתי, מה לי ולרבנות, לי אין כל שייכות לכך, ואף יורה דעה לא למדתי כפי שצריך רב לדעת,
עם תום שיחתנו עזבו בעלי הבתים את ביתי כשתשובתי הנחרצת היא שאינני מוכן לקבל עליי את עול הרבנות. אולם למעשה חברי המשלחת יצאו מן הבית, אבל הבעל-דבר נשאר והתחיל לדבר אליי, באמת מדוע לא רבנות סלוצק, מקום בו כיהנו הגאונים הגדולים רבי יוסף פיימר מבחירי תלמידיו של רבי חיים מוולוז'ין, רבי יוסף דב סולובייצ'יק בעל בית הלוי, וכן הרידב"ז.
השבתי לו, מה אתה רוצה ממני, הרי אין לי כל שייכות לכך, מה לי ולרבנות ?! אולם הבעל-דבר איננו מרפה ממני, הוא מקים אותי מכסאי, מוליכני לארון, ועוזר לי להוציא את השולחן ערוך יורה דעה, הוא נושא עבורי את הספר ואני מתיישב ליד השולחן, ומתחיל לעלעל בו. והנה הנושאים מוכרים לי, דומה שזה אינו כל כך נורא, את הגמרות שנוגעות לעניינים אלה הרי למדתי, אף את הרא"ש והר"ן למדתי, אכן הנושאים מוכרים לי, גם הש"ך והט"ז נראים כמוכרים לי. מיד אומר לי הבעל-דבר – הנך רואה שזה כלל לא נורא, אין לך מה לפחד, העניינים כולם מוכרים לך. ואני חוזר ומשיב לו, מה אתה רוצה ממני, הלא כבר אמרתי לך שאין לי כל שייכות לרבנות, סגרתי את השולחן ערוך וישבתי ללמוד את הסוגיה שבה הנני עוסק בישיבה ועליי להכין את השיעור למחר.
אולם הבעל-דבר איננו מרפה, מדי פעם הוא מזכיר לי רבנות העיר סלוצק, מן הראוי שתתחיל לעיין מדי פעם בשולחן ערוך, ואני אכן שמעתי לקולו, סידרתי לעצמי קביעות ללמוד הלכות טריפות, שחיטה, בשר וחלב ותערובות, עד כדי כך הצליח הבעל-דבר בהטרדותיו שהתחלתי לחשוב, נדמה לי שנהגתי שלא כהוגן בעת שיחתי עם חברי המשלחת, מפני מה כה מיהרתי להשיב בשלילה ובצורה פסקנית כל כך, מן הראוי היה לענות להם שעליי לשקול בדבר.
והבעל-דבר איננו מרפה, הוא ממשיך להופיע לפניי תדיר ולהזכיר לי עניין הרבנות בסלוצק, ואני משיב לו בכל פעם שיעזוב אותי, כבר אמרתי לך שאין לי כל שייכות לעניין זה, והנה הוא השיג את שלו, הבעל דבר, לאחר שעבר זמן מה, חזרו חברי המשלחת ובאו פעם נוספת, אולם הפעם לא אני דיברתי איתם, הבעל-דבר, הוא שדיבר במקומי…
לאחר שסיפר זאת אמר מרן הגרא"ז – אצלי התקיים הפסוק במלואו 'כי רבים חללים הפילה ועצמים כל הרוגיה', כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצמים כל הרוגיה, זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה – בהיותי תלמיד שלא הגיע להוראה כיהנתי כמורה הוראה בסלוצק, וכאשר הגעתי לדרגה של מי שהגיע להוראה, הפסקתי להיות מורה הוראה… ומשאמר זאת זלגו עיניו דמעות.
סיים רבי בצלאל את סיפורו בלקחו המאלף – נחרדתי למשמע דבריו עד היכן הגיעה ענוותנותו ותביעתו של מרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל כלפי עצמו…
מוסף שבת קודש
