"ושמרו משמרתך" (יח, ב)
מה מְבַטא יותר את ה'דור תהפוכות' מאשר אותם יהודים המוכנים לעבוד בשבת כדי להשתכר למחייתם, ואינם מאמינים שהשבת היא מקור הברכה, ואם יעבדו בה ויחללוה, היא תהא עבורם את ההיפך מהברכה!
מאז היווסדה של שכונת ברמת אלחנן נתקלנו כמה פעמים במוכרי פרחים שבאו בעיצומה של שבת-קודש והציעו את מרכולתם בכביש גהה הסמוך לשכונה. הגאון הרב מרא דאתרא ומתפללי בתי הכנסיות יצאו אל הכביש כדי למחות נגד חילול השבת.
כאשר התקרבו המתפללים אל המוכר, התעוררה השאלה האם מותר למחות ולהפגין נגדו, שכן סביר להניח שבמקרה כזה הוא לא ירצה להתעמת עם המפגינים ויכניס את הפרחים לרכב, וייסע מכאן למקום אחר וימכור את הפרחים שלו שם, ואם כן אנחנו גורמים לו לחילול שבת על ידי הנסיעה!
הדרך המובחרת היא, וכך אכן עשינו במקרים אלה, לבוא אל מוכר הפרחים בהצעה שלא יוכל לסרב לה, והיא, שיפסיק עתה למכור, וישאיר את הרכב במקום, ולאחר השבת יבוא אלינו, ויקבל את דמי הרווח שחשב להרוויח במכירת הפרחים.
ואמנם, מעיקר הדין אין אנו מחויבים לעשות זאת, ואפשר לגרשו מן המקום, למרות שייסע ברכבו, כי החובה המוטלת עלינו היא למחות על חילול השבת בפרהסיה, ואין לחוש שמא על ידי ההפגנה הזו ייגרם חילול שבת על ידי המוכר, וכמו שכתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סימן קמ"ה.
דעת תורה צלולה
נספר כאן שבאחת ההפגנות נגד מוכרי הפרחים, כאשר התושבים יצאו אתי לכביש גהה, הבחינה הרבנית ע"ה בעיניה החדות שהחופשיים שהתאספו מסביב הזעיקו את המשטרה. לא עברו כמה דקות ולמקום הגיעו גם שחקני כדורגל שעזבו את המגרש, ובאו ללחום נגדנו. התייצבה הרבנית מרחוק, ושלחה אלי שליח לאמור: 'לעשות חייבים, אבל אין חייבים לנצח. את מי אתם רוצים לנצח, את המשטרה?! את שחקני הכדורגל'?!
שמעתי בזאת דעת תורה צלולה וברורה מאד.
ומה היה לבסוף? הלכנו ורכשנו את כל הפרחים במחיר שדרש, הבאנו את המוכר לביתנו, והרבנית פתחה את הארון ואמרה למוכר 'כאן נמצא הכסף'…
וכשראו שחקני הכדורגל שאנחנו משלמים לו את כל הכסף, התלהבו, והתרו בו שאם יבוא לכאן שנית למכור פרחים – "יטפלו" בו כהוגן…
מה שמועה שמעו ובאו? – שאין כאן מטרה לנגח ולקנטר, אלא להביע את כאבם ליבם של יהודים למול חילול השבת.
נספר כאן דבר ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שלא הירבה במעשיות ובסיפורים, ולכן, כאשר שמעתי ממנו פעם סיפור נורא-הוד, עם מסר חשוב בצידו, כדאי להאזין לדברים, ולהפנימם עמוק-עמוק בתוך הלב.
פעם, סיפר מרן זצ"ל, התדפק חסיד אחד על דלתו של המגיד ממזריטש, וביקש עצה מה לעשות אם באמצע התפילה עולים לו הרהורים רעים, המבלבלים אותו לחלוטין, ומבטלים את כוונתו בתפילה. השיב לו הרבי: סע לכפר פלוני, שם תפגוש באדם פלוני, וממנו תלמד עצה טובה בענין זה ששאלתָּ.
רק בבית אחד האיר הנר
החסיד קנה סוס ועגלה, והחל לנסוע יומם ולילה, ללא הפוגה, עד שהגיע – בשעת-לילה מאוחרת מאוד – אל הכפר ההוא. רק בבית אחד האיר עדיין הנר, והחסיד הבין שזה הבית שהרבי התכוון אליו.
הוא דופק על הדלת, ואין קול ואין עונה. ממשיך החסיד לדפוק ולדפוק, אבל אף אחד אינו פותח לו. בלית-ברירה המתין האיש עד אור הבוקר, ואז דפק שוב, והנה בעל-הבית – שעשה רושם ככפרי פשוט – פותח את הדלת, ואף מגיש לו כוס חמין.
השניים התפללו, ולאחר מכן ערך לפניו בעל-הבית סעודה. החסיד יושב ליד השולחן, ורואה לפניו איש פשוט, ואינו מבין כיצד יוכל לשמוע ממנו עצה ותושיה בענין ההרהורים באמצע התפילה…
עובר יום שלם, ועוד יום, והוא אינו שומע כל עצה… החליט החסיד לספר לבעל-הבית את מטרת בואו, ואת דברי הרבי ממזריטש שאמר לו שכאן יוכל לקבל עצה בענין הנ"ל.
תהיה האדון היחיד על עצמך
השיב לו המארח כדברים האלה: הדבר היחיד שאני יכול לומר לך, הוא, שעליך לדעת שאתה בעל-הבית על עצמך, ואיש מבלעדיך אינו מוסמך לקבל החלטות הנוגעות אליך!
וכמו שאני לא פתחתי לך את הדלת, כי לא רציתי לפתוח, כך גם אתה צריך להיות בעל-הבית והאדון היחיד על עצמך, ואל תפתח את הדלת למי שאינך רוצה לפתוח! ואם הנך פותח את הדלת, אות ברור הוא שאתה רוצה לפתוח אותה – – –
מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר שהמגיד ממזריטש התכוון שהחסיד שלו ישמע את הדברים החותכים הללו שיצאו מפיו של הכפרי, ויבין את המסר הגלום בהם, והוא – שיהודי צריך להרגיש בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שהוא, ורק הוא, בעל-הבית היחיד על עצמו, ואם הוא לא ירצה לפתוח את דלתי-ליבו למחשבות ולהרהורים רעים, הם לא יוכלו להיכנס לשם!!!
אבל – צריך לִרְצוֹת את זה! לרצות לא לפתוח את הדלת, ואז שום מחשבה ושום דבר לא יוכל לחדור מבעד למִפְתְחֵי-הלב.
הצטדקויות
המסר החשוב הזה יכול להפוך את כל אישיותו ומחשבותיו של יהודי, בן למלך מלכי המלכים, ולטלטלו מצד אל צד בכל ענייניו הרוחניים. שהרי, לא פעם כאשר מדברים על צורך להימנע מִדָּבָר מסוים, או ממכשיר מסוים – ובענייננו, לרומם קמעה את השבת בביתנו – שומעים הצטדקויות בסגנון 'זה קשה לי; אינני מסוגל לכך'!
ולפי הדברים הנ"ל, הצידוקים העצמיים הללו אינם נכונים כלל וכלל! אין דבר כזה 'אינני יכול'. כי כפי שאמר הכפרי לחסיד של הרבי ממזריטש, אתה הבעל-הבית היחיד על עצמך, ואם אינך רוצה לפתוח את הדלת, אל תפתח אותה! ולחלופין, אם תרצה שהשבת בביתך תיראה אחרת, תצליח לעשות זאת, בס"ד.
צריך רק לרצות
נוסיף כאן את דברי רש"י על הפסוק 'ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו' (בראשית, ד' ז'): 'ואליך תשוקתו – של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך; ואתה תמשל בו – אם תרצה, תתגבר עליו'!
'אם תרצה'. צריך רק לרצות. לא יותר מזה. ואז ייפתחו כל השערים. או כמו שאמר הכפרי: אז תוכל לסגור את השער…
הכלל היסודי הזה משתייך כמובן גם לעולמה של תשובה. ולכן, גם אם אדם אינו מוצא את עצמו ברום-המעשים, ואפילו שהגיע כבר לעמקי פי-פחת, ומרגיש שהשליכו אותו מכל המדרגות… אל יתייאש. רק ירצה. ואם ירצה, הכל יגיע בעזרת השם.
מה לנו 'מושלך' יותר מ'אחֵר', ודוקא עליו נאמרו דבריו של השל"ה הקדוש, וכדלהלן. הגמרא (חגיגה, ט"ו א') אומרת 'כבר שמעתי מאחורי הפרגוד – שובו בנים שובבים, חוץ מאחֵר', וכו', דהיינו שלאחֵר, הלא הוא אלישע בן אבויה, לא ניתנה אפשרות לחזור בתשובה.
ואמר על כך השל"ה, שעם כל זה היה צריך 'אחֵר' להתדפק על שערי שמים, ולחזור בתשובה, והמליץ על כך את מאמר חז"ל (פסחים, דף פ"ו עמוד ב') 'כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא'.
והיינו, שאנחנו מצֻווים ועומדים לעשות כל מה שציווה עלינו השי"ת שהוא בעל הבית של כל העולם כולו; ברם, רק דבר אחד אין אנו צריכים לעשות, והוא, אם יאמר לנו 'צא', דהיינו צא מפניי, אין ברצוני לראותך יותר.
דבר זה, כלומר היציאה מפניו, אין אנחנו מחויבים לעשות, אלא למרות שקיבלנו הוראה לצאת, ניתנת בידינו האפשרות להמשיך ולעשות מאמצים על מנת לחזור בתשובה.
ולכן, גם אתה, החושב שכבר ננעלו בפניך שערי תשובה, ונדמה לך שהשי"ת כבר הוציאך מפניו, ואינו רוצה עוד לראות את פניך; דע לך שאין הדבר כן, אלא הינך יכול – אם תרצה – להמשיך ולנסות להתקרב אל ריבון העולמים, ולעשות תשובה לפניו.
אם תרצה. צריך רק לרצות.
רק אני, בעצמי ובכבודי…
וכפי שאמרנו, ה'רצון' עובד בכל התחומים. כולל חינוך הילדים, שכל-כך התדרדר בתקופתנו. אף אבא לא יוכל לומר תירוצים מדוע לא חינך את הבן שלו. שכן, אם יתאמץ האדם למצוא פתרונות מתאימים בחינוך, הוא יגלה לפתע שמוחו מייצר רעיונות יצירתיים עד מאוד. צריך רק לִרְצות. לא יותר מזה.
להבין שהדבר הזה מוטל עלינו, ולא על כתפיו של אף אחד אחר. לא המלמד בחיידר אחראי לבן שלי, וגם לא המנהל… לא החברים ולא האחים שלו.
רק אני, בעצמי ובכבודי, מחויב – ומסוגל – לחנכו.
אם מחשבה ברוח זו תְּפָעֵם אצל ההורים, היא תוליד בקרבם את האמצעים הנכונים, ואת הכלים המקצועיים ביותר, על מנת להפיק מבניהם ובנותיהם את הטוב ביותר.
אבא שבאמת ירצה לקיים את רצון ה' ולחנך את בנו, וישקיע בכך מאמצים, יגיע לתוצאות נהדרות.
וזו היא המשימה החשובה ביותר שהדור שלנו עומד לפניה. משימת החינוך!
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן )