ילד הייתי. קמתי בבוקר, ונהרה על כל פנים. כולם מחייכים, ואבי מורי זצ"ל רקד משמחה. מיהרתי לומר: "מודה אני", ושאלתי: "מה קרה, ברכה אחותי התארסה?!" ידעתי שמדברים בה נכבדות, האם "שברו צלחת'?! החיוכים התרחבו. זרזוני שאקום ואמהר לחיידר. לא, היא לא התארסה, כשאחזור מהלימודים יספרו לי.

"אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים" (לה,טו)

ילד הייתי. קמתי בבקר, ונהרה על כל פנים. כולם מחייכים, ואבי מורי זכר צדיק לברכה רקד משמחה. מהרתי לומר: "מודה אני", ושאלתי: "מה קרה, ברכה אחותי התארסה?!" ידעתי שמדברים בה נכבדות, האם "שברו צלחת'?!

החיוכים התרחבו. זרזוני שאקום ואמהר לחיידר, השעה דחוקה. לא, היא לא התארסה, כשאחזור מהלימודים יספרו לי.

מובן שהייתי חסר סבלנות ופזור מחשבה. יום הלמודים נראה לי ארוך במיוחד. כשחזרתי, עוד שררה אווירת השמחה. שבתי ושאלתי, וסיפרו לי –

אבי, ה"תפארת יחזקאל" זצ"ל, בן הגאון הצדיק ממאטערסדארף ה"בית ישראל" זצ"ל ולמעלה בקודש), תלמיד חכם ומרביץ תורה, לא היה מברך ברכה – כל ברכה שהיא – בלי שיהיה חבוש במגבעתו ולבוש במעילו המכופתר עד אחרון הכפתורים , הסביר: "הלא מדברים עם הקדוש ברוך הוא"!

ה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר: יש דעות מה פירוש המלה "ברוך". האם הכוונה, שהוא יתברך מקור הברכות (שו"ת רשב"א ח"א, תכג), בקשה להורדת שפע ("נפש החיים" ב, כ), או לשון שבח והלל ("אור זרוע" הלכות קריאת שמע סימן ח). וידוע הספור, שהגאון הצדיק רבי ברוך בער מקאמעניץ זצ"ל, ה"ברכת שמואל", התפלל פעם במחיצת רבו הגאון הצדיק רבי חיים הלוי מבריסק זצ"ל. והרגיש בו שמאריך הרבה בתיבת "ברוך", והבין שמתכוון לכל פרושיה. אמר לו: "ברוך" פרושו משובח, ודי בכך, [שכך מקובל בישראל, כפי שכתב ה"נפש החיים" עצמו. וכך מתרגם באידיש, "גיבענטשט" ("מעט דבש", סד)]. אבל, אמר ה"חפץ חיים" זצ"ל, כולם מודים ש"אתה" פרושו אתה! שמדברים לנוכח ה'!

וידוע, בשולחן ערוך (יורה דעה פא, ז) כתב הרמ"א: "לא יניקו תינוק מן הנכרית אם אפשר בישראלית, שחלב נכרית מטמטם הלב". ומקור ההלכה כתב בביאור הגר"א בשם הרשב"א, מדברי הגמרא (סוכה יב ע"ב) שמשה רבנו עליו השלום לא ינק מן המצריות. אמר: פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא, שעל כן אסור לעבור כנגדו ולישב בד' אמותיו (ט"ז או"ח קב, ג). אלא בכל ברכה, באמרו: "ברוך אתה", הרי ששכינה נגדו! ויובן איך למדו חיוב מאה ברכות ליום מהכתוב: "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה" (דברים י, יב), אל תקרי "מה" אלא מאה (מנחות מג ע"ב וברש"י). כי העומד מאה פעמים ביום לפני ה' ומדבר עמו מאה פעמים, ודאי ישווהו? נגדו תמיד, ואז "מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד" (הגה, בריש השולחן ערוך)!

והיה אבי הצדיק אומר: "אם לפני "מלכי רבנן" (גטין סב ע"א) אין עומדים בלא כובע ומלבוש עליון מכופתר כהלכה, לפני מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה!"

ואני נזכר: בסוף ימיו סבל אבי ?יסורים נוראים. כשנתיים היה מאושפז בבית החולים, והגיע הביתה לשבתות. מצבו החמיר, ובשבת האחרונה לחייו השאירוהו בבית החולים. אמי הצדקנית עליה השלום ושני אחי שהו עמו. הלכתי רגלי, ומצאתיו במצב קשה, מחובר לעירויים שונים והדיבור קשה עליו. שאלוהו אם הוא רוצה משהו, ולחש: "א טראפ וואסער", מעט מים. מיהרו והביאו כוס עם קשית, שיוכל למצוץ מעט, להרוות צמאונו. סרב לפתוח פיו, הורה באצבעו שיסיטו את הכוס. מדוע? שאלו, הלא אבא צמא, אבא בקש. ולחש: "קאפטן – שטריימל, קאפטן – שטריימל". אינו שותה בלי ברכה, ואינו מברך בלי כובע ומעיל…

אבל אפוף הוא מכשירים!

עבר שם איש צוות הרפואה. קלט את הנעשה, ואמר: "ודאי", כבר הכירוהו. ומיד ניגש, והלבישו הקאפטן, וחבשו השטריימל, וברך, איזו ברכה! ולגם מעט…

הכלל, שאלתי על מה השמחה והצהלה, וסיפרו: באישון לילה נתקף אבא צמאון עז. מה עושה אדם שנתקף צמאון? קם, נוטל ידיו, הולך, שותה, וחוזר לישון. אבל אבא קם, נטל ידיו והתלבש, גרב גרבים ונעל נעלים. הרי צריך לברך ברכה לפני המלך!

גישש דרכו – הדירה לא היתה בת שלושה וארבעה חדרים כבימינו, היתה זו דירה צפופה ודחוקה בבתי אונגרין, הכל בהישג יד. גישש דרכו למטבח, ומזג כוס שתיה, הניחה על השיש הצר ופנה לכניסה, להוריד את הגלימה מהמתלה מאחורי הדלת. לבש, וכפתר את כל הכפתורים שלח ידו להוריד את הכובע, ואינו במקומו. כנראה הניחו בכניסתו, על השולחן, על המזנון, על אחד הכסאות. ומה, כלום יגשש כסומא אחר הכובע? ידליק את האור, אולי יתעוררו. יוותר הפעם, יניח ידו על כיפתו ויברך ,– מיום הגיעו למצוות לא ברך בלי כובע. החליט: ידליק את האור לשבריר רגע, רק כדי להעיף מבט ולאתר את הכובע.

עשה כן, וראה שני דברים –

ראה את הכובע, וראה שבכוס המים צפה נמלה!…

אח, איזו שמחה! בזכות שמירתו על גדרו, בזכות אי ויתורו, הקפדתו על מנהגו, הצילוהו מן השמים מחמישה לאוין, כמאתים מלקות (מכות טז ע"ב)!

ומצאתי שהדברים מפורשים בכתוב: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא, מד). ודרשו בו (יומא לט ע"א): אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה!

ומרן החיד"א הקדוש זצ"ל (כסא דוד, דרוש ז לשבת הגדול) האיר עינינו, שזהו שבקש משה רבינו עליו השלום במזמורו (תהילים צ, יז): "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", ובמה נזכה לאורו ולנעמו, כאשר "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כאשר נעשה הכנה במעשינו. ואדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה.

[מתוך 'מקרבן לתורה' – הגדה של פסח]