"ויקח בידו את האש ואת המאכלת" (בראשית כב, ו)
כשאנחנו שומעים על כל ההשגות האדירות של רבינו, (מרן רבי חיים קנייבסקי)עלינו לבחון כיצד הוא הגיע אליהן: אם היה ניתן לתלות זאת באופן טבעי, ולומר שמתוך שבעה מיליארד האנשים שחיים על פני כדור הארץ, הוא היה בעל כשרון או זכרון נדיר, אז אכן אין בכך כל נס ופלא, שכן זוהי מתנת שמים מיוחדת, ואין לנו כל סיכוי להגיע לדרגות אלו.
אך עד כמה שאנו מבינים, מעלותיו לא הגיעו מיכולות אנושיות וטבעיות, אלא כדוגמת דבריו המפורסמים של רבינו יונה בתחילת ספרו "שערי תשובה" (שער א'): "כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת". יש הבטחה של הקב"ה, שכאשר האדם עושה מצדו את כל המאמצים, הוא מקבל כוחות על טבעיים שיסייעו לו. אהה, כוחות על טבעיים? כולנו שייכים לזה! ככל שנצבור יותר זמנים של מאמץ על טבעי, כך נזכה לסייעתא דשמיא על טבעית!
אין מה שיעצור את ההתרוממות
אברהם אבינו נקרא "האדם הגדול בענקים" (יהושע יד, טו). מה היתה הגדלות שלו? אם נאמר שהוא התייחד בכך שלא שאל על הנהגת הקב"ה גם כאשר לעיתים הדברים היו נראים תמוהים ומפליאים, אין הוא יחודי בכך, שהרי הרבה אנשים אומרים שאסור לשאול שאלות על הנהגת ה' יתברך.
התירוץ הוא: אמנם נכון שאנשים אלה אינם שואלים בפיהם, אבל מה קורה בלב? לשם מתגנבים כל מיני הרהורים ומחשבות! בא הנביא ומעיד על אברהם (נחמיה ט, ח): "ומצאת את לבבו נאמן לפניך!" ללבו שת אברהם אבינו לא התגנב אף לא הרהור אחד על הנהגת הקב"ה!
כך ניתן להבין את דברי חז"ל (בראשית רבה נו, ד) שכאשר הלך אברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו, בא אליו השטן ואמר לו: 'סבא סבא. איני מבין אותך, אמש הקב"ה אמר לך 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ועכשיו הוא אומר לך 'העלהו'?!" אך ללבו של אברהם אבינו לא התגנבה שאלה אפילו לרגע אחד!
על הפסוק (בראשית כב, ו) "ויקח בידו את האש ואת המאכלת" דרשו חז"ל (בראשית רבה נו, ו): "כל אכילות שישראל אוכלין בעולם הזה בזכות אותה המאכלת". עקידת יצחק שומרת עלינו כבר ארבעת אלפים שנה. כל יום אומרים שלש פעמים בתפילה "וזוכר חסדי אבות", וכל תפלת שמונה עשרה נפתחת בזכותה של עקדת יצחק. ועוד יותר בימים הנוראים, שבהם אנו חוזרים ומזכירים את זכות האבות.
לכאורה יש על כך שאלה גדולה: בזמן העקידה עצמה קרה אחד האסונות הגדולים בתולדות עם ישראל. אברהם אבינו חוזר מההר, וכאשר הוא מגיע הביתה, הוא רואה התגודדות גדולה מתחת המרפסת.
"מה קורה פה?" "מתכוננים ללויה" "לוויה של מי?" "של אשתך, הרבנית שרה!"
"איך, מה לווויה? למה היא נפטרה?"
"היא נפטרה בגלל העקידה. כששמעה שהלכת, היא נבהלה ונפלה ומתה!"
נמצא שלמרות שהעקידה מגנה על עם ישראל כל כך הרבה שנים, היא לא הצליחה לשמור על שרה אמינו. השאלה המתבקשת שאברהם אבינו היה צריך לשאול: 'רבונו של עולם, למה? האם זה מה שמגיע לי לאחר שעמדתי בנסיון הגדול והנורא?!"
אך לא! מה המשפט הראשון שאברהם אמר כאשר שמע ששרה נפטרה מחמת העקדה? "כנראה לא עשיתי את המצוה בלב שלם"!
אף על פי שאברהם נמצא בשיא הקושי והחושך, הוא אינו עוצר ואינו שואל שאלות, אלא ממשיך לעלות, אם יש שאלה על הנהגת הקב"ה – השאלה אינה עליו, אלא עלי מדוע גרמתי לכך!
זה היסוד הגדול שאנחנו צריכים לקחת אתנו מדמותו הגדולה של רבינו.
כדי לגדול לא צריך לעשות דברים גדולים וגרנדיוזיים, אלא קצת להתרומם ולהתגבר על הטבע. אם קשה לי להתרכז עכשיו בדברי ה'תוספות', ואני מתעקש להתרכז, קשה לי לכוון בתפלת שמונה עשרה ואני נלחם עם עצמי ומתאמץ להתרכז ולכוון, אין לי כח להביא ברכון ולברך ברכת המזון מתוך הברכון, והלכתי והבאתי וברכתי מתוכו – כל פעולה, לימוד, מעשה חסד ומצוה שאני עושה מתוך קושי ועייפות, הם הרגעים בהם נפתחות ארובות השמים, ונשפכת על האדם סיעתא דשמיא על טבעית.
מרן הרב שך סיפר, שכאשר למד רבי אהרן קוטלר בקלצק, הוא בקושי היה יכול למסור 'חבורה' בפני שלושה בחורים, והיידים והרגליים שלו רעדו מאימתא דצבורא, אם כן – הקשה הרב שך – כיצד יתכן שבזקנותו הוא עמד בבניני האומה ונתן נאום חוצב להבות אש בפני שלשת אלפים איש, והחלונות רעדו מעצמת הדרשה שלו? אלא שמכאן מוכח שאין גבול למה שהאדם יכול להתהפך ולשנות את טבעו!
כיצד זכה רבינו לידע ולהיקף כה נרחבים במכמני הש"ס ולשליטה בטבע, עד שהמופתים התגלגלו אצלו כדבר שבשגרה? רק מחמת שעמל במסירות נפש והתגבר על כל הקשיים! ככל שגם אנו נעבוד את הקב"ה במסירות נפש ונפרוץ את גדרי הטבע, כך נזכה להתממשות דברי ה"מסלת ישרים": "עבודת ה' תחלתה עבודה וסופה מתנה". אם העבודה תהיה מעל הטבע – גם המתנה שנקבל תהיה מעל הטבע!
שח מקורבו, רבי ישעיה אפשטיין:
לפעמים היה שואל אותי ערב קודם "מה מחר?" כלומר להיכן נוסעים מחר, ולאיזה מרחק? ואם הייתי אומר לו שנוסעים לצפון, או לדרום, נסיעה ארוכה, אז פעמים שהיה ישן בלילה פחות ממה שהוא צריך, ובדרך השלים את מנוחתו.
פעם אמר לי: הדברים הן טובה גדולה בשבילי, כי אז אני חוזר במחשבתי על כל מה שכתבתי להתבונן ולבדוק האם כתבתי טוב, ללבן את הדברים.
כשהיינו נעצרים ועומדים ברמזור אדום, מיד היה פותח את הגמרא. לפעמים היה מתבטא בחיוך: "מן האדום האדום הזה". וכשהרמזור התחלף לירוק והיינו מתחילים לנסוע, אמר: "היצר הרע לא נותן לי ללמוד…" שכן בנסיעה עצמה על פי רוב לא היה מעיין בפנים בגמרא, ואמר שהקפיצות של הרכב בנסיעה עלולות להזיק לעינים, רק כשהרכב נעצר ברמזור מיהר מיד לפתוח את הגמרא.
ממשיך הרב אפשטיין את דבריו:
כל העולם ידע, שמשוש חייו של רבי חיים היה התורה, חוץ מתורה לא היה לו כלום. היה קשה לנתק אותו מהלימוד, אפילו כשהוא לא היה עם ספר.
הייתי נכנס לחדר לקחת אותו לבריתות. רבי חיים כמובן ישב ולמד, שקוע, לא שומע כלום מסביבו, לא שם לב אם מישהו נכנס או יצא. הייתי מנסה להגיד לו שהגיע הזמן, והוא לא שומע בכלל. חיכיתי עוד שתי דקות, מדבר קצת טיפה יותר בקול, גם לא שומע, תמיד לקח כמה דקות עד שהוא שם לב שאני נמצא בחדר ובאתי לקרוא לו. כשהרים את הראש והבחין בי, היה אומר לי: "אוי, אתה מחכה פה כבר הרבה זמן?"
היה מבקש ממני: "עוד רגע, עוד רגע, אני כבר גומר, אני כבר גומר, הרגשתי שאני כביכול מנתק אותו מהחמצן שלו. אמנם הוא רצה ללכת, אבל כך היתה ההרגשה. לא היה מושג כזה שבאתי לקרוא לו, והוא סגר מיד את הגמרא וקם ללכת. ההרגשה היתה כפשוטו שמנתקים אותו מהחמצן.
אני זוכר כשהייתי מעיר אותו, או בבוקר לתפילה, או בצהרים לנסוע לברית, לא פעם ולא פעמיים היה אומר לי מיד כשהתעורר: "אני באמצע הסגיה. הערת אותי באמצע הסוגיה. היום השנה היתה מיוחדת, אמרתי שיעור בטהרות, אני עדיין באמצע החובות שלי". כל הדיבור שלו היה סביב הלימוד, סביב התורה, לא היה משהו אחר, אפילו באמצע השנה. מושגים שאנחנו בכלל לא מכירים.
אני זוכר, כשהייתי נוסע אתו לקרית ספר, הוא מאוד נהנה. והיה אומר לי: "פה מדברים אתי רק בלימוד". זו היתה ההנאה שלו בחיים.
כל שמחה שהיינו הולכים אליה, חתונה, בר מצוה, היה מתיישב ליד החתן ושואל: "מה הכנת? מה יש לך להגיד?" לא היה דיבור אחר.
ממשיך הרב אפשטיין:
כל ההסתכלות שלו על הבריאה היתה הסתכלות של תורה. אתן כמה דוגמאות:
הלכתי אתו פעם לרופא, אחרי אירוע מוחי שעבר. הרופא ציוה עליו ללכת בוקר וערב. חיפשתי איזה מקום ליד בני ברק, מקום שלא יפריעו לו. נו, מצאתי איזה מקום שקט. כשהגיע לשם בפעם הראשונה, ראה בתים גבוהים מאד, רבי קומות. אמר לי: 'מה זה, דור הפלגה פה? הם עושים סמוכות לשמים?"
אנחנו בעיינים שלנו רואים בית גבוה. רבי חיים רואה דור הפלגה… מאז היה תמיד שואל אותי: לאן נוסעים? לדור הפלגה?…
זה היה הדיבור שלו. זה היה השיג ושיח שלו.
פעם אחת נסעתי אתו לברית באיזשהו אולם. באמצע הברית נגשו אלי, מטעם האולם, וביקשו ממני את המפתח של הרכב, כי העמדתי אותו במקום שקצת הפריע. נתתי אותו והזיזו את הרכב. לא יודע מה קרה, כשרצינו לחזור לא הצלחתי להדליק את הרכב.
בעל האולם הציע לי לקחת את הרכב החדש שלו, "עלה לי שלש מאות חמישים אלף שקל" סיפר, "ותקח את רבי חיים הביתה".
אמרתי לרבי חיים שהאוטו מקולקל. הוא קרא לאוטו 'החמור'… 'החמור לא יכול לזוז', ונכנסנו לאוטו השני. האוטו הזה היה באמת מפואר.
רבי חיים נכנס, התיישב, ואמר לי: "מה זה? כסאות של תשעה באב?" הכסאות היו מאד נמוכים. מכל הפאר וההדר שהיו ברכב הוא ראה רק "כסא של תשעה באב", הוא לא ראה שום דבר אחר.
פעם אחת ויחידה שנכנסתי אתו לחנות היתה לחנות בגדים ברחוב השומר. לבעל החנות היתה שאלה על מקום קביעת המזוזה, ורבי חיים הגיע לחנות כדי לבדוק את הענין.
הוא ישב שם כמה רגעים ועיין בספר, והורה לו את התשובה. בעודו בחנות צדו עיניו את ה"כוורת" שעמדה במרכז החנות – ארון עץ שמחולק לשורות שורות של קוביות, ומניחים עליהם בגדים. הוא פנה לבעל החנות ואמר לו: 'אוהו! יש לך הרבה מקום לשים ספרים. איפה הספרים'?
זה מה שהוא ראה. אם יש ארונות – זה לספרים. לא למשהו אחר.
כל ההסתכלות שלו היתה הסתכלות של תורה .
(מתוך הספר ומתוק האור 'פניני רבי חיים' )