יומן מסע

יומן מסע מרטיט ומעורר, שנכתב לאחר מסע הקודש של משלחת רבני 'דרשו' לציונו הקדוש של מרנא החפץ חיים זצללה"ה, בראדין הרחוקה ^ הסליחות בהיכל הישיבה, ברית קודש לאיוואן שהפך לישראל מאיר, ההיסטוריה החוזרת על עצמה ברחבה שלפני הישיבה והבכי קורע הלבבות על יד הציון הקדוש

 

 

בית הנתיבות השוכן בפאתי העיר לוד אינו יודע שעת לילה מה היא. החשכה העבותה השוררת בכל רחבי הארץ, אינה חודרת פנימה, אל האולמות המוארים, ואל העובדים הנמרצים העושים מלאכתם נאמנה. אלפי אנשים עוברים כאן מדי שעה, כל אחד עסוק בענייניו שלו. אך בצדו השמאלי של טרמינל ההמראות מתאספים להם יהודים של צורה.

עוברי האורח, תיירים ומקומיים כאחד, עוצרים לרגע, מביטים במחזה החריג, וממשיכים בדרכם אל דלפקי החברות השונות. איש איש והיעד שקבע לעצמו. הרבנים המתאספים כאן, זוכים לאירוח מקצועי במיוחד מצד 'דרשו', מקבלים כל אחד שקית ובה סידור, סליחות, ותהילים, כל אחד בנוסחת התפילה לה הורגל מבית אבותיו. עוגות ארוזות מונחות גם הן בתוך השקית לצד שני בקבוקי שתיה קטנים. הגשמיות לעילא ולעילא, והרוחניות גבוה מעל גבוה.

שקילת מזוודות, רישום, בידוק בטחוני, החתמת דרכונים, בידוק נוסף ובסופו של המסע המפרך אנחנו נכנסים למטוס שנשכר במיוחד על ידי 'דרשו'. כולו קודש לה'. עשרות הרבנים ועוזריהם תופסים איש איש את מקומו, וללא עיכובים נוספים ממריא המטוס אל על, עושה את דרכו מערבה, אל בלארוס הרחוקה כשבדרך אנו שומעים דברי התעוררות נרגשים מפיו הגר"ש הכהן קוק שליט"א, רבה של העיר רחובות המשתמש לצורך דרשתו במערכת הכריזה המשמשת בדרך כלל את הדיילים.
במינסק ממתינים לנו יהודים תושבי פינסק, עם שלחן עמוס בכיבוד קל, פירות עסיסיים, קפה, תה סוכר, מים חמים ואפילו חלב ישראל. לאחר שמיעת ברכות השחר מפיו של אחד מבאי מסע הקודש שהצליח לתפוס תנומה במטוס, עולים לשלושת האוטובוסים הממתינים לנו, ויוצאים לראדין.

הלב הומה מהתרגשות. חלק מבאי מסע הקודש כבר היו בראדין עם משלחת הרבנים הקודמת, זו שפקדה את הציון הקדוש לקראת סיום המחזור הראשון ללימוד הדף היומי בהלכה, בחודש שבט האחרון. אחרים נוסעים כעת בפעם הראשונה אל הציון הקדוש. שיחות חולין נעשות בקצרה, ובלחש. סבר הפנים רציני, תחושות הלב מעורבות משמחה ומחרדה. באוזני עדיין מצטלצלות מילותיו של הגאון רבי בצלאל טלידנו, במסע הקודם לראדין, עת נשא קולו בבכי נרגש "אולי ימושני אבי", מי אומר שראויים אנו לדרוך על אדמת הקודש הסובבת את ציונו של מרנא החפץ חיים? הכיצד מעזים אנו לפסוע פנימה אל הישיבה הקדושה שבנה במו ידיו??

בדרך שומעים אנו דברי חיזוק והתעוררות מהרבנים הגאונים שליט"א, כל אוטובוס והרבנים הנוסעים בו. הדרך הופכת משובשת מעט, סימן הוא שכבר קרובים אנו לעיירה המרוחקת בה התגורר מרנא החפץ חיים זיע"א.

השחר כבר האיר, וגלגלי האוטובוסים נעים במרץ, מתקרבים אל ישיבתו המפורסמת של מרנא החפץ חיים, הגג האדום והמחודד מזדקר לנגד עינינו, ודלתות האוטובוסים נפתחות לרווחה. בהתרגשות רבה אנו נכנסים אל היכל הישיבה אשר באו גויים בנחלתו. ליום אחד חוזר 'בית התרבות' של ראדין להיות מקום לתורה ותפילה. ארון קודש מוצב מחדש בקיר המזרח, טליתות נשלפות, רצועות תפילין נכרכות על זרועות המתפללים, וקול תפילה ממלא את ההיכל, מכה בקירות הבית ומזכיר להם ימים עברו, עת נשמע בחלל זה קולו של מרנא החפץ חיים בעודו מברך את תלמידיו ברכת כוהנים באהבה.

זמן התפילה דוחק בנו להקדים את תפילת השחר לאמירת הסליחות, ומיד לאחר התפילה ניגש לפני התיבה הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין שליט"א, ראש ישיבת קרית מלך שמתייפח בבכי חסר מעצורים בעודו מנגן את מילות הפיוט הנאמר באותו היום על פי מנהג ליטא "אולי יחוס עם אני ואביון, אולי ירחם".
קודם לכן עדים היינו למחזה מרגש שאינו שגרתי כלל ועיקר. ילדי ישיבת 'בית אהרן וישראל' של מוסדות קרלין סטולין מגיעים לכאן מהעיר פינסק בה הם לומדים, כדי לחגוג את היכנסו של אחד מהם בבריתו של אברהם אבינו. הילד, איוואן, בן לאב נוכרי ולאם יהודיה, החליט על דעת עצמו שהוא רוצה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. אמו לא הסכימה בתחילה, אך לאחר שהפציר בה שוב ושוב, ניאותה לאפשר לו זאת, והוא, בשמחה ובהתרגשות מכריז בקול גדול "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". איש מבין הנוכחים בהיכל הקדוש אינו מצליח לעצור את דמעותיו. כמה לימוד זכות על עם ישראל לימד הילד הקדוש הזה, שאך בקושי הספיק ללמוד תורה בחייו, אך כבר הספיק למסור את עצמו לקיום מצוות המילה!
שיעור ב'דף היומי בהלכה' נשמע מפיו של נשיא 'דרשו', המוסר את השיעור הזה בקביעות בעיר מגוריו, בטורונטו שבקנדה. ארוחת הבוקר משולבת היא מסעודת מצווה לרגל יום ההילולא, וסעודת המצווה לרגל הברית המרגשת שזה עתה התקיימה בבית המדרש הסמוך.

ברחבה שלפני בית המדרש מתייצב הגה"צ רבי חיזקיהו משקובסקי ונושא דברים נרגשים, במקום בו עומדות היו רגלי סבו הגה"צ רבי חיזקיהו משקבוסקי זצ"ל, רב דק"ק קריניק, שספד למרנא החפץ חיים בהלווייתו, כאן ברחבה שלפני הישיבה, זו שבסמוך לה התנוסס לתפארה ביתו של מרנא החפץ חיים זיע"א.
מתקרבים אל הציון הקדוש, צועדים פנימה אל תוך בית החיים השומם, האוהל החדש שהוקם על ציונו של מרנא החפץ חיים מגונן עלינו מפני הגשם השוטף, מסוכך קצת מפני הרוח הקפואה המנשבת כאן. הרבנים מתיישבים ברחבה שהוכנה במיוחד לכבוד יום ההילולא, מטריות רחבות מגוננות עליהם. הגרש"י בורנשטיין שליט"א נושא דברי התעוררות, ואחריו הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א, בעל ה'שביבי אש', שפורץ בבכי חסר מעצורים, ואך בקושי מצליח להשמיע את דבריו. הקהל בוכה יחד עם הגרש"א, כולם בוכים. מתפללים מעומק ליבם הרותח על כלל ישראל, על חשוכי הבנים שיפקדו, על הילדים שיגדלו לתורה ולחופה, על הבריאים שלא יחלו ועל החולים שיתרפאו, על מעוכבי הזיווג שימצאו במהרה את זיווגם ההגון להם. הדמעות זולגות כמים. אנשים מבוגרים וצעירים כאחד, ממררים בבכי, בשליחותם של רבבות יהודים שקיבלו על עצמם להצטרף ללימוד הדף היומי בהלכה: "רבי, תורתך אנו לומדים", זעקו הכל בשמם של אלפי לומדי המשנה ברורה.
נשיא 'דרשו' מניח את ספרי הגיבורים בכספת המיוחדת שהוקמה כאן עוד במהלך החורף, במיוחד למטרה זו, לאכלס את שמותיהם של לומדי הדף היומי בהלכה בסמוך לציון, מוגנים מפגעי מזג האוויר ומגויי העיירה שעשויים לערוך כאן ביקור בעת שאין אף יהודי ברדיוס של מאות קילומטרים מכאן.
בלב כבד אנו עוזבים את הציון הקדוש. בדרכנו החוצה נעצרים חלק מאיתנו לאמירת תהילים וקדיש על קבר האחים הגדול שנכרה כאן על ידי יהודי העיירה ראדין והעיירה דוגאלישוק הסמוכה. 2,130 יהודים נרצחו כאן ביום אחד, נפלו בזה אחר זה אל הקבר העמוק והארוך, ונותרו שם קבורים בקבר אחים עדי יקיצו וירננו שוכני עפר. קשה לעצור את הדמעות. הקדיש שנאמר כאן על יד קבר האחים, אולי בפעם הראשונה מאז נרצחו כאן הקדושים והטהורים, הוא אחד הקדישים המרגשים ביותר זכיתי לשמוע בימי חיי.
המשלחת ממשיכה לתחנה הבאה: ציונו הקדוש של רבינו בעל 'נפש החיים', קדוש ישראל, רבי חיים מוולאזין זיע"א. נסיעה בת שעתיים מביאה אותנו אל המקום, הגבעה המפורסמת מתגלה לפנינו, ובמרכז בית העלמין שהפך ירוק מעשבים הגדלים בו פרא, בולטת רחבה קטנה העשויה מבטון יצוק, ועליה מצבת קברו של אבי הישיבות, רבי חיים מוולאזין. הגה"צ רבי שמעון גלאי מקריא פרקי תהילים והקהל חוזר אחריו פסוק בפסוק. בכיו של הרב גלאי קורע כל לב. הציבור מתפלל, נרות הנשמה אך בקושי מחזיקים מעמד כשהרוח מכה בהם ומכבה אותם שוב ושוב.
התפילה על הציון הקדוש מסתיימת. אנו פונים להיכל ישיבת וולאזין המפורסמת, אם הישיבות. המקום נטוש ומוזנח, אך תפילת המנחה בין הקירות הללו שספגו כל כך הרבה תורה, תפילה ומסירות נפש, לא תישכח מאתנו במהרה.

מהישיבה אנו עוברים לאולם סמוך, יושבים לארוחת צהרים לעת ערב, ופונים לאחריה לחזור לאוטובוסים, בדרך למינסק וממנה ממריאים בחזרה ארצה.

הותרנו את בלארוס מאחרינו, את קברו של מרנא החפץ חיים, את קברותיהם של גדולי עולם הטמונים ברחבי המדינה ששימשה אכסניה למאות ישיבות ואלפי בתי מדרש. אך ב'דרשו' לא נוטשים את החפץ חיים מאחור. שבים ארצה רק כדי להוסיף ולהגביר חיילים לתורה, להרחיב עוד ועוד את מעגל לומדי הדף היומי בהלכה, עד שהדף היומי שכבר הפך נחלת הכלל, יהיה גם נחלתו של כל פרט ופרט מישראל. והשומע קול בכיות, ישים את דמעותינו בנאדו להיות, ויצילנו מגזרות קשות ואכזריות, כי עליו לבד עינינו תלויות.