"כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ד'" (דברים כ"א, ט')
בכל שלל מידותיו המופלאות של רבינו, הבהיקה באור יקרות מידה זו של 'הכרת הטוב'. כל מי שעשה לו טובה, ולו הטובה הקטנה ביותר, גם אם הטובה היתה זעירה מאוד, וגם אם הלה הרגיש שהוא עצמו נהנה שזכה ליהנות אותו, בכל זאת הרגיש כלפיו שיעבוד והכרת טובה.
גם בתוך שירת חיו של רבינו והתמדתו המופלאה, השאיר מקום בראש לזכור שמיטיבים איתו. כידוע בין גברא לגברא בקריאת התורה, היה לו סדר קבוע ב'ערוך השולחן', בסדר קבוע זה היה מתקדם סימן אחר סימן וסעיף אחר סעיף, וחוזר חלילה. תוך כדי סדר קטן זה, היה הגבאי עושה 'מי שבירך' לעולה לתורה, ולאחר מכן 'מי שברך' בשמו לראש הישיבה. רבינו השאיר מקום בראשו להודות למי שעשה לו את ה'מי שבירך', וכל אחד ואחד מהעולים היה מקבל תשומת לב קלה של הכרת טובה…
נשים צדקניות ראו לעצמן את הזכות, לאפות לו מפעם לפעם תבשיל או מאפה שנזקק להם. לעולם לא שכח להודות. אחייניתו, הגב' חיה צפורה יינס, היתה אופה מפעם לפעם עוגה מיוחדת מחומרים שטובים לבריאותו, ובכל פעם מחדש היה מקפיד להתקשר להודות לה על כך, למרות שהיא נהנתה מהזכות לאפות עבורו. בנוסף, מתי שראה אותה – היה מודה לה ומשבח את מעשי ידיה. כך סיפר גם אחד ממקורביו, שבקידוש של ר"ה לפני תפילת התקיעות – הגיש מגש עוגות. למרות קדושת היום ורצינות השעה, לא שכח רבינו לברר מי אפה את העוגות, וכשהתברר שהיה זה מעשי ידיה של אשת אותו מקורב, בקשו רבינו שלא ישכח להעביר שהעוגות היו מאוד טעימות… כך היה גם בערוב ימיו, לאחר פטירת הרבנית, כשהיו מגישים לו תבשילים – שאל תמיד מי עשאם, והיה מכיר תודה על כך בכל פעם מחדש.
אמו של אחד הבחורים ששימשוהו במסירות בשנים האחרונות, היתה אופה לו מפעם לפעם עוגה מסוימת, והיה מתקשר להודות לה עליה, והיה מוסיף שתזכה לאפות לשמחות. כשהתארס אותו בחור – שאל אם יוכל לעשות שמחת הווארט בבית רבינו, רבינו הסכים בשמחה והוסיף: "הלא בירכתי תמיד שתזכה לאפות לשמחות, אם כן בוודאי שאשמח שתתקיים הברכה בביתי!"…
הכרת טוב למיטיבים איתו
במשך כל שנותיו נזהר שלא ליהנות מזולתו, כשנשאל מפעם לפעם אם הוא זקוק למשהו, השיב: "לסיעתא דשמיא!". אך כשנזקק לעת זקנה לעזרה, הסכים שבני הישיבה ישמשוהו, אז ראו עד כמה הוא מוקיר טובה על כל פרט ופרט ולו הקטן ביותר. הוא היה מודה שוב ושוב, בפרט כשעשו עמו טובה יותר גדולה – הרגישו כמה הוא מוקיר, ופעם פרץ בבכי ואמר לזה שסייע לו: "אתה כל כך מסור לי, תבקש מה שאתה רוצה, ואם רק אוכל אתן לך!". כך התבטא, בהבעה של הרגשה שאין גבול להכרת טובתו…
היה דואג תמיד האם הם אכלו, והאם אכלו מספיק. לפעמים כשאמרו לו שיאכלו פה ושם – ביקש שיאכלו בביתו שידע שאכלו! היה מתעניין האם ישנו מספיק בלילה, ולפעמים על עניינים אחרים בכל צרכיהם. כמו כן, כשהיו הם משתפים אותו בענייניהם היה נושא איתם בעול לפרטי פרטים, כאשר יישא האומן את היונק.
מספר הנכד רבי אריה שיינברג: "היתה תקופה שהייתי אחראי בבין הזמנים בביתו בבוקר. יום אחד הכנתי לו כוס קפה, והכנסתי בתוכה חלב כנהוג. לאחר כמה דקות הבחנתי שיש בחלב נקודות חשודות, וכשבדקתי התברר שאכן החלב החמיץ, רצתי מיד לסלון לומר לו שלא ישתה. התברר שהוא שם לב לכך, אך לא אמר לי מאומה שכן טרחתי עבורו ולמה שאצטער…".
כך היה כלפי כל מי שעזר וסייע לו או לישיבה, אפילו בדברים שנראים קטנים לא שכח להודות, כל שכן אלו שהיטיבו איתו רבות, כמה פעמים כשהגיעו לביתו מנדיבי הישיבה או אחרים שהיטיבו איתו, רבינו היה ניגש בעצמו להכין להם כוס שתיה חמה.
כאשר התארח בחוץ לארץ, היו מארחיו חפצים להנותו והיו עושים לו אוכל כיד המלך, רבינו היה דואג שיאכלו זאת, כדי שלא ירגישו מארחיו כאילו אינו רוצה לאכול, והתחנן בפני מלוויו שיאכלו דברים שלא יכול לאכול מחמת חולשה וכד'. לפעמים היה מבקש מהם להעביר לצלחתם כאשר גמרו לאכול, וטענתו היתה שכאשר הוא לא אוכל בעלת הבית תפגע יותר מאשר אם אחד מאנשיו לא יאכל, וזאת היות שטרחה במיוחד עבורו. תמיד זכר להודות על כל טובה שנעשתה עמו, ולא שכח לשבח גם את טיב האוכל. ארע כמה פעמים שכאשר צריך היה לעזוב את בית מארחיו הם לא היו בבית, כאשר לפעמים הוצרך למהר לטיסה והשעה מאוחרת, הציעו לו שיודה בטלפון, אך הוא התעקש ועשה כל טצדקי להודות בעצמו.
לחזור כדי להודות בעצמו
מאות ואולי אלפים ראו לזכות לכבדו בסנדקאות לבנם, רבינו היה מקפיד להודות לאבי הבן, וגם לאחל 'מזל טוב' ליולדת, כהכרת הטוב שלקחוהו לסנדק. גם לעת זקנה ושיבה, כאשר קשה היה לו לבא, ובעלי הברית התכבדו מאד בכך שרבינו טרח ובא, בכל זאת ראו עד כמה הוא מרגיש שעשו לו טובה והודה עליה מאד. ארע פעם שהשתתף בברית ושכח להודות לבעל הברית ויצא מבית הכנסת, וכבר הגיע לרכבו – לפתע ביקש לשוב בחזרה. המלווים לא הבינו מדוע הוא רוצה לחזור. הם השתוממו, הרי הוא התכבד בכך שרבינו הגיע, בפרט שניתן להודות לו בטלפון או שהם יהיו שליחים, אך רבינו התעקש לחזור ולהודות בעצמו!
לאחר שהישיבה עברה מגבעת שאול לקרית מטסדורף, בקשו מרבינו שיאמר דרשה בין קבלת שבת למעריב, בבית הכנסת בשכונת קרית משה, וביקש מאחד מחשובי האברכים בשכונה, הרה"ג רבי משה קלירס (לימים רב 'עמק רפאים'), שיתלווה אליו לדרשה, מהלך של כרבע שעה רגלית. לפני שיצאו מביתו בערב שבת, ביקש את סליחתו שלא יוכל לדבר איתו בדרך, שכן אינו מדבר בשבת דברי חול וגם בלימוד קשה לו לדבר בדרך, לכן הוא מתנצל שלא יוכל לשוחח איתו, למרות שהוא כה מיטיב עמו בהתלוותו אליו.
הכרת הטוב עד היכן?
הכרת הטוב גדולה היתה בליבו לנהגו ומקורבו, מתלמידיו הוותיקים שעלו איתו מארה"ב, רבי אסא ויטו, מי שהסיעו ברכבו, ליווהו והתמסר אליו בכל לבו עשרות בשנים. רבינו הכיר לו טובה, והיה מחפש תמיד להכיר בטובתו בכל מדת האפשר, בכל שמחותיו השתתף בצורה יוצאת מגדר הרגיל, ולעיתים אפילו לשמחות 'שלום זכר' שערך לנכדיו – חרג ממנהגו והשתתף שכן הרגיש משועבד לכל דבר שיכול להנותו ולשמחתו.
רבי אסא התמסר לתפקידו, להסיע את רבינו להיכן שיחפוץ, ורבינו השתדל ליסוע רק איתו. לעיתים רחוקות, כאשר היה ספק אם הוא עומד לבוא, היה רבינו ממתין, בודק ומברר שאינו מגיע, וכל זמן שהדבר אינו התברר מאן לעלות לאחרים, למרות שכה חס על כל שניה מזמנו, כידוע.
רבי אסא היה גם מספר על הנהגת הכרת הטוב של רבינו: בסביבת הישיבה בארה"ב, בשכונת 'בנסנהרט' בניו יורק, שכנו שתי מאפיות כשרות למהדרין. אחת המאפיות היתה מביאה כמה פעמים בשבוע לחמים ועוגות שלא נמכרו, ונשארו בסוף היום, לבני הישיבה. הבחורים נהנו מזה ונחסך כסף להנהלה. יום אחד נודע לבעל המאפיה, שרבינו קונה את שתי החלות לשבת במאפיה השניה, והוא תמה על כך באזני אחד הבחורים: "היכן הכרת הטוב?". הלך הבחור ושאל את רבינו על כך, ונענה: "אמנם הם עושים טובה חשובה לישיבה, ובהגיון ודאי שצריך היה לקנות אצלם, הסיבה שהוא קונה אצל השני, כי הוא משועבד אליו בהכרת הטוב, שכן בתחילת הקמת הישיבה נתן הלה הנחות לישיבה על הלחם שנקנה אצלו", ממילא מחוייב הוא בהכרת טובה קודמת.
הכרת הטוב לצאצאי מיטביו לאחר עשרות שנים
היתה משפחה אליה הרגיש רבינו חוב הכרת טובה מיוחדת, ועד זקנה ושיבה מופלגת הקפיד להשתתף בשמחותיהם. פעם שאלו מישהו לפשר הנהגתו המיוחדת איתם והוא הסביר: "כשהוכנסתי ללמד בישיבת רבינו ישראל מאיר הכהן, היתה הישיבה חדשה והבסיס הכללי לא היה איתן. ראש הישיבה הגאון רבי דוד ליבוביץ זצ"ל, טיכס אז עיצה כיצד להשיג את הסכום הראשוני, שיאפשר את פתיחת הישיבה. היה זה לאחר שפעל בכוחות עצמו, וכיתת רגליו מבית לבית בשכונת מגוריו, ועדיין לא הצליח להעמידה על בסיס איתן. בשלב מסויים נענה לעצת ידידיו, לארגן לשם כך ערב התרמה מיוחד. באותו ערב תרמו כמה משפחות סכומי כסף, ורבי דוד החליט לעשות בצורה שכל סכום שהתקבל – יעמוד למשימה כלכלית מסויימת. אותה משפחה הרימה תרומה נכבדה במושגי אותם ימים, ורבי דוד הודיע להם, שסכום זה יהיה משכורתו של המשגיח במשך השנה הקרובה, לכן הרגיש הכרת טובה כלפיהם".
המעניין הוא, שטובה זו שלכאורה לא היתה ישירה לרבינו אלא לרבי דוד, וגם לא נועדה מראש דווקא אליו, אלא שרבי דוד העמידה לכך, בכל זאת הרגיש גם אחרי יותר משישים שנה שיעבוד מוחלט אליהם, עד כדי כך, שהרגיש עצמו מחוייב ללכת לכל השמחות של צאצאיהם עד זקנה ושיבה, בשמה של אותה הכרת טובה שלה זכה בצעירותו.
כיוצא בדבר, ארע פעם, שבחור שלמד באחת הישיבות ששוכנת בבנייני בית היתומים 'דיסקין' בירושלים, רצה להכנס לישיבת 'תורה אור'. הבחור היה טוב וראוי, אך מסביב היו סיבות שנראה היה במציאות שלא יתכן שיתקבל, או שהיה זה אמצע הזמן או לאחר סוף הרישום וכד', אך היות והבחור רצה מאד, ניסו ראשי הישיבה, הרבנים רבי נחום רוטשטיין ורבי אביגדור הכהן קווין, לבקש מרבינו שיקבל את הבחור לישיבה. רבינו אמר שאכן במציאות לא שייך, אך היות והישיבה שכנה בתחילת ימיה בארץ בבנייני 'דיסקין', ונהנתה מאדיבות ראשיה שלא ליטול ממנה שכירות, לכן הוא מרגיש משועבד לבקשת ראשיה, והוא מקבל את הבחור.
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')