"וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה" (דברים י"ד, ב')
הסבא מקעלם זצ"ל הקיף את בנין ה'תלמוד תורה', ישיבתו הנודעת, בגדר אבנים. היה שם שער, ומפתח תלוי על וו מבפנים. דרך השער ניתן לשלוח יד וליטול את המפתח, לפתוח מבחוץ. וחובה על כל הבא והיוצא, לנעול ולתלות את המפתח, חוק ולא יעבור! וממונה היה- ככל מינוי בקעלם, אף זה תפקיד של כבוד ויקר- לנעול עם סיום הלימוד וליטול את המפתח, ולשוב ולפתוח עם תחילת הלימוד. וכל אלו שהגיעו מוקדם יותר, והסבא הנערץ בכללם, היו ממתינים בסבלנות לבוא הממונה.
פעם התמהמה, והתלמידים נקהלו ועמדו לפני השער הנעול. "ביטול תורה", הפטיר אחד התלמידים, דילג מעל הגדר ונכנס לבית המדרש.
והסבא התעלף! העירוהו מעלפונו, והתעלף בשנית!
העירוהו ושאלו: "מה קרה, מה ארע?!"
"הלא ראיתם", ענה מזועזע, "הוא עבר על הגדר- ומי יודע על אלו עוד גדרים עבר!"…
"למה שהרב יאמר כך, מה עשה בסך הכל?". הוא בחור טוב, יש לו חזקת כשרות…
לא עברו ימים מרובים, והתגלה קלונו ברבים. התגלה שרקוב היה עד היסוד, מושחת ומסואב, השם ירחם.
עבר הסבא מקעלם בסמוך, ומצאם משוחחים בהתרגשות. "במה דנים?", התענין. "ברוח קדשו הגלויה של הרב", נענה. "איך עמד על טיבו עוד בטרם עלה באשו ונתגלה צחנתו. כשנחשב לבחור טוב". "אין כאן דבר חידוש", ענה. "אבל כשכולם ממתינים בסבלנות שהשער יפתח, והוא קופץ ומדלג, והלא אינו כזה מתמיד, שאינו יכול לבטל רגע מהלימוד. לא אהבת התורה יקדה בו, אלא מה? פריצת גדר, מחסום אינו חוסם בעדו. בכך גילה מהותו. חשף סודו ונתגלה קלונו"….
מסופר, שאחד תהה באזני רבי נתן מברסלב זצ"ל על יהודים טובים וכשרים באשכנז, שומרי תורה ומצוות, שהתגלחו רחמנא לצלן בתער. עברו בחמישה לאוין מדי יום ביומו, השם ירחם. ומסופר, שכאשר חדרה המספחת לאוסטרו-הונגריה, והיו באים מגולחים למשעי אל הרבי משינאווא זצ"ל, היה עוסק עימם להנחותם להתגלח בסם, והיה מתאונן על ירידת הדורות: "כשהיו באים אל אבי הקדוש, ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל, היה מנחה איך להתפלל וללמוד, ואני מנחה איך להתגלח"…
על כל פנים, תמהו: "איך עוברים יהודים על חמישה לאווים מדאוריתא מדי יום ביומו?"
ענה: "ואיך עוברים במדינתנו על זמן קריאת שמע מדאוריתא מדי יום ביומו? שכידוע, עלות השחר בימי הקיץ מוקדמת מאוד, בשתים בלילה ("טהרת המים" י, כ"ד). ובעיצומו, כבר בחצות הלילה (הגהות "בן אריה", אורח חיים פט). נמצא שסוף זמן קריאת שמע בשעת בוקר מוקדמת מאוד, וכמה מאחרים אותו. והרי זו מצוה דאוריתא!".
ויש להבין מה ענהו, במקום שאלה אחת, יש כאן שתים. ומה התשובה?
מסופר שרבי שמשון רפאל וייס זצ"ל, שאל בבחרותו את הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, מדוע נפרץ כך איסור הגלוח בתער, רחמנא לצלן? וענהו: משום שאין על איסור זה שום גזירה מדרבנן… בתער, איסור תורה. במספרים ובסם, מותר. וכך אכן נראות מצוות שאין עליהן גדרים וסייגים. ונראה, שהוא הדין והוא הטעם לענין קריאת שמע. מכיון שאין עליה גדר וסיג, אלא עד סוף הזמן מותר, ולאחריו איסור, רבה המכשלה חלילה.
והעידו רבים – כשנמלטו אלפים מישראל ממוראות מלחמת העולם, והצליחו לצאת מתוך ההפיכה לעיר קובה שביפן, התעוררה שאלת קו התאריך. לא כאן המקום לפרטה, אבל השאלה היתה באיזה יום לשבות. בשבת, כמנהג המקום, או שמא עדיין יום שישי שם, והתאריך מתחלף רק למחרת, כדעת מרן החזון איש זצ"ל על פי דברי ספר "הכוזרי", והכרעת רבנו זרחיה הלוי זצ"ל. נבוכו בזה, ורבים וטובים שמרו את יום השבת המקומי, ולמחרת היום החמירו רק בדאוריתא. כפי הכלל הנקוט בידינו שספק מדרבנן לקולא.
או אז נוכחו לדעת, שמי שאינו נזהר בגדרים ובסייגים שמדרבנן, נכשל בנקל באיסורים מדאוריתא… הלא נראה, שהחטא הראשון, חטא עץ הדעת, ארע כשנפרץ הגדר של הנגיעה בעץ (רש"י בראשית ג', ד). וזהו שאמרו (ויקרא רבה, כ"ו, ב'): אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות, אמר להם מפני שפרצתי גדרו של עולם, ולפיכך: 'ופורץ גדר ישכנו נחש' (קהלת י', ח') רחמנא לצלן!
"גדר" בגמטריא "אור", "גדרים" בגמטריא "נזר". שמירת הגדרים נזר לראשנו ואור לנתיבתנו!
(מתוך 'מקרבן לתורה')