מצאתי את עצמי נכנע, מחוסר ברירה, לעובדה שהתורה היא אמת בלתי יחסית. פשוט אי אפשר היה לייחס תופעה בלתי נדלית כזאת, למאמץ אנושי מאיזה שהוא סדר גודל ידוע. הברירה היחידה היתה לייחס אותה למקור אלוקי.
אותו יום שההכרה הזאת התבררה לי, היה בשבילי יום שחור. כי המסקנות מההכרה הזאת היו קשות מנשוא. מה, אני איהפך לדתי? פתאום התברר לי שאני שונא דתיים. את צורתם, את האידיש שלהם, את לבושם, את הפוליטיקות שלהם, את האבנים שהם זורקים, דווקא את האבנים הדתיות שנאתי. האבנים הסוציאליות של שכונת התקוה לא מרגיזות כל כך, גם לא הפוליטיקות של מפא"י, דווקא של אלה ה"סבונים". איך הם בכלל מעזים עם המצוות שלהם, והכפיה הדתית, והצורה שלהם. והכספים, ובכלל..
אולי כדאי להקדיש כמה מילים לשנאה. אני מעיד על עצמי שעד לרגע הזה לא ידעתי שאני שונא דתיים. להפך, בוויכוחים בעבר, בהיותי עדיין חילוני, לא הבנתי אף פעם למה מגדירים משא ומתן פוליטי של המפלגות הדתיות ככפיה דתית". אף אחד לא העלה על דעתו לכנות למשל את הסחיטה הפוליטית כלכלית של מפלגות ההתיישבות העובדת לטובת קיבוציהן, כ"כפיה סוציאליסטית". כְּחילוני לא הבנתי מה ההבדל בין תשלום כספי פוליטי שהולך לטובת ישיבות ללימוד תורה, לבין תשלום כספי פוליטי, שהולך לסובסידיות מנופחות עד להתפקע, לקיבוצים שליד הקדרה?! למה זה כפיה וזה לא?!
אני מספר זאת, כדי להוכיח שהסיבות לשנאת יהודים שומרי מצוות הן כנראה עמוקות. גם מי שבדרך כלל לא חש שנאה מיוחדת כלפיהם, בתנאים מסוימים ירגיש נגדם גל גואה של איבה תהומית.
"תניא, אמר ר' עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי, מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו, רבי אמור ככלב, אמר להם זה נושך ושובר העצם וזה נושך ולא שובר העצם". שתי עובדות מתבלטות מיד בגמרא הזאת. הראשונה: ר' עקיבא, שהגיע למדרגת תלמיד חכם שמעטים זכו לה, מעיד על עצמו שלפני כן שנא שנאה עמוקה תלמידי חכמים.
פירוש הדבר הוא שהשנאה הזאת אינה תלויה באופיו של השונא, או בתנאים מקריים משתנים, אלא במעמדו הבחירתי של האדם. והעובדה השניה: שהשנאה הזאת מתוארת בצורה מיוחדת מאוד – כנשיכת חמור השוברת עצם. פחות מזה – נשיכת כלב גרידא – לא היתה מספקת.
אני זוכר עכשיו, איך משעמדתי על אי האפשרות לברוח מאמת התורה. גיליתי כמה אני שונא בהם את הכל. כמה עצבנה אותי הכיפה השחורה שלהם שמבצבצת מתחת למגבעת, הבגדים הכהים והכבדים בקיץ, שפת האידיש שלהם, הילדים עם הפאות הארוכות… הכל.
אילו אפשר היה להיפטר מהם, להכניס אותם לאיזה גטו, שלא יטרידו אותנו, שלא יכניסו לכל תחום בחיינו את השבת שלהם, עם שמירת הקברים שלהם, ומלחמתם על הגוויות.
בקיצור. הם יוצרים מערכת שלמה שיציבותה, עוזה, החלטותיה ומסירות נפשם עליה, לא רק שאינה עומדת בשום יחס לשפיפותם, אלא היא מהווה הכרזת מלחמה תמידית על המערכת "הנורמלית" שלנו. את זה אנחנו רוצים לשבור ולרסק את האנטי תזה הבלתי פוסקת הזאת לכל פרט בחיינו ולהוויתנו ככלל. זהו הדבר שאותו רצה ר' עקיבא לנשוך כחמור המרסק ומשבר, נשיכת כלב לא מספקת כאן. –
לכן, כשמתגלה איזה גנב או רמאי אמיתי בין הדוסים אנחנו קופצים עליו כמוצאי שלל רב: סוף סוף מתגלה הפרצוף האמיתי של כולכם, הכל בלוף. כל החכמה, והמצוות, והתורה, ואורח החיים ומסירות הנפש, הכל בלוף אחד גדול. זה רק מסווה למטרה האמיתית שלכם – לגנוב ולרמות ולשחד ולהשתמט מצה"ל ולזרוק אבנים, כולכם כאחד. איך אתם מעזים בכלל להתערב בפוליטיקה ולהגיד לנו דעות? תתעסקו בעניינים שלכם. תתפללו בתוך הכוכים שלכם ואל תתערבו לנו בחיים.
בקיצור יחד עם הזריחה הצורבת של ההכרה באמיתיות התורה וכנראה בגללה, התברר לי שאני אנטישמי, זה קצת הפריע לי. שאלתי את עצמי מניין לי כל האינפורמציות הנ"ל, שכל כך מובנות מאליהן אצלי.
התברר, שבעצם בעובדות בשטח, מעולם לא נתקלתי. מה שאני יודע הוא.. מה שכולם יודעים. ומאיפה כולם יודעים?… זה הרי "ברור" שזה ככה, לפחות ברובו. אחרת, למה כל העיתונים כותבים שזה ככה? גם למסקנה הזאת היה קצת צליל צורמני של אפליית מיעוט. בהבדל אחד: "שלהגן על זכויותיהם" של מיעוטים נרדפים שאין לך שום קשר אתם, זה סימפתי, אבל המיעוט הזה… נזכרתי שהסבא שלי ואביו, ואבי אביו כולם היו כמוהם…
חוץ מזה אמרתי לעצמי: ואם אמנם אין לי ברירה, וההכרה מוזרה ככל שתהיה, אמנם מחייבת שיש בורא לעולם שמגלה לנו בתורתו את תכלית קיומנו, מי אמר שאני חייב להיראות ולחיות כמו "הדוסים" כדי לקיים אותה. הבורא יודע את צפונות הלב, הוא אינו מצווה עלי לשנות את מקצועי ואת כל אורח חיי. אז מעניין אותי לדעת מה בדיוק המינימום שבו אני חייב, ואם אפשר למלא את התחייבותי בג'ינס, בסנדלים ובחולצת טריקו?
פסיעות אחרונות
התחלתי לברר, השאלה שלי היתה: מהו המינימום שאני חייב בו על פי מצוות התורה, כדי לא להידחות מכלל מקבלי השכר. אני לא רוצה להיות בשורה הראשונה, אלא באחרונה, ולא יותר מזה. רק לא להישאר לגמרי בחוץ. זה הכל. היחס שלי היה אנטי. הרגשתי אנוס על פי מסקנה הכרחית. לעשות את רצון הבורא, אבל כאמור מאונס…
התשובות שקיבלתי לא היו בלתי אפשריות כל כך כמו שחששתי. הסתבר ש"המינימום" הנדרש הוא די נסבל. הקושי היה להחיל את ההכרה על הגוף. אחרי שאתה מבין, ומגיע שוב ושוב למסקנה ההכרחית שאין ברירה, וחייבים להודות בקיום הבורא, ובהכרח לדעת את רצונו, עדיין העשיה עצמה היא הקושי הגדול.
הבעיה היא לצאת ממצב שבו אתה חופשי לעשות כרצונך (כמובן במסגרת ההרגלים המטשטשים את מצבנו האמיתי כעבדים כבולים באלפי הכפיות החברתיות והסביבתיות הנכפות עלינו), למצב שבו אתה כפוי על ידי רצון אלוקי. והכי קשה, שאתה עצמך מרצונך מקבל על עצמך את העול הזה. באיזה שהוא מקום אתה מבין שאילו צעד אחד קטן – להתחיל לקיים מצוה אחת – מכנים אותך להתחייבות ולעול שאינך מורגל בו כלל.
איר תעמוד בזה? הפאניקה גדולה. מצד שני שוב ושוב אתה מודע לכך שעד שלא תקיים בפועל מצוות בורא עולם ונותן התורה – לא עשית כלום. וכל העמל העיוני שהשקעת, וכל המסקנות שהגעת אליהן נשארים עקרים. מצב מתסכל מאין כמוהו, ואז יום אחד אתה קופץ…
אני זוכר את ההרגשה המשונה כל כך של התפילות הראשונות. עצם העמידה בתפילה נראתה כמשפילה. אנו רגילים לראות את עצמנו כיצורים עצמאיים. סיפוק כל צרכינו תלוי רק בנו עצמנו לפתע, ליישם למעשה את ההכרה שקיומך תלוי ברצון הבורא ובחסדיו… זה היה משונה ביותר, כאילו נקודת הכובד של קיומך הועתקה אל מחוץ לך.
הייתי מתחיל כל תפילה בהקדמה בערך בלשון זו: אני פונה אליך עכשיו ריבונו של עולם, ועצם פנייתי והתואר שבו אני מכנה אותה מוזרים לי ביותר. אני נראה בעיני עצמי כאדם שעומד ומדבר אל הקיר, רק שכלי יודע שאין ברירה, וצריך להודות במציאותך. אבל שום חלק אחר שבי לא משתתף בידיעה הזאת. אבל אני גם יודע שבהכרח אין דבר נסתר ממך, כולל דברי אלה ומחשבותי. אם כך אתה ודאי יודע שכוונתי אינה אחרת אלא להשתדל לעשות את רצונך. פשוט כי אין ברירה, כי מוכרחים. כי זו האמת, ובכן זהו מצבי וכל מה שאני יכול לעשות הוא לבקשך שתפתח את לבי כדי שאבין…
בכוונה איני רוצה לתאר את צעדי שלי וצעדי משפחתי אל תוך עולם המצוות, כשם שאיני רוצה לספר על חיינו הפרטיים שנשתנו מיסודם. נכון! גילינו מה פירוש כבוד לזולת וחסד. ראינו לנגד עינינו איך הילדים משתנים לבני אדם בעלי אחריות והתנהגות מוסרית, לא מתוך כפיה מסגרתית, אלא מתוך פנימיותם הם. וזה, בלי לאבד את שמחת נעוריהם כלל. גם ברור לנו לחלוטין שכל הדברים האלה הם תוצאה בלתי נמנעת מחיי תורה ומצוות. ובכל זאת איני רוצה להעלות כל זה, והסיבה פשוטה: גם אם תיאורטית, יכול היה להיווצר מצב הפוך, שחיינו ח"ו היו קודרים ואומללים, אין בין זה לבין תְּקפות אמיתיות התורה ולא כלום.
לא משום שחיי שומרי מצוות הם כל כך טובים, עלינו לבחור בהם, אלא משום שהם אמת (להוציא כל ספק מהלב – מעולם לא חיינו כל כך בטוב, כמו חיינו הנוכחיים בתורה ובמצוות. ויחד עם זה, אלמלא ידענו ידיעה שלמה, יום יומית ברורה ובהירה, שבורא העולם, שחותמו אמת, רוצה מאיתנו הכרה באמיתו ויישומה בחיים, כל הטוב שבחיינו לא היה מצדיק את כתיבת החיבור ואת מטרתו).
(קטעים נבחרים מתוך הספר 'לא נתנו צ'אנס' שנכתב בתחילת חזרתו בתשובה)