סיפר הרב ישראל מאיר לאו שליט"א: כשהחלו רוחות המלחמה לנשב באירופה, ניסו רבים לברוח ולמלט את נפשם. אולם באחת הישיבות הקדושות בפולין, לא נאות ראש הישיבה לחשוב על שום דרך מילוט שתחלץ אותו מהתופת, הוא לא חפץ להותיר את תלמידיו היקרים מאחור, ולכך נותר עמם עד לרגעים האחרונים לחייהם. מתוך כל בני הישיבה, נותרו לפליטה בחורים בודדים שהצליחו להימלט, אחד מהם היה מקורב ביותר לראש הישיבה ואהוב עליו כבן.
המלחמה הסתיימה. בארץ ישראל ובארה"ב מנסים הנמלטים לחפש ניצולים. ראש הישיבה נמנה בין ששת המיליונים שמסרו נפשם על קדושת שמו יתברך. התלמיד, שכבר היה לאיש ובעל משפחה, התאבל על רבו כדין תלמיד על רבו, וחיפש אחר ניצולים מבני משפחת הרב.
בת יחידה היתה לראש הישיבה, אולם למרות החיפושים – שמה לא הופיע בין הנספים. היתכן שניצלה? עוד בירורים ועוד חיפושים, ולבסוף מצליח התלמיד להניח את ידו על פיסת מידע, וכשהוא עושה זאת הוא מבין שיש דברים גרועים יותר ממוות… מתברר כי הבת ניצלה, אך מרב כעס על הקב"ה, הלכה והתנצרה, נישאה לגוי, ולזוג יש ילד במנזר, בו הוא מתחנך להיות כומר.
ימים ולילות בכה התלמיד על ראש הישיבה שלו ועל גורלו המר, עד שהחליט לקום ולעשות מעשה. הוא השיג את כתובתה של הבת בבלגיה, והחל לשגר אליה מכתבים, שבהם ניסה כמיטב יכולתו לדבר על ליבה. אלא ששום תגובה לא הגיעה ממנה. התלמיד אינו מרפה. הוא מנסה להשיג את מספר הטלפון שלה. מסתבר שאין לה טלפון, מצרך יקר המציאות באותה תקופה, אבל במפעל שבו היא עובדת יש טלפון. הוא מתקשר בשיחת חוץ יקרה. הבת שומעת מיהו – ומנתקת את השיחה מבלי להוסיף מילה.
בשלב זה החליט התלמיד להגיע לביתה. הוא רכש כרטיס טיסה, טס לבלגיה והגיע אל ביתה, ליד העיר גנט. נקש על הדלת והתפלל להצלחה. הדלת נפתחה. בתו של ראש הישיבה פתחה את הדלת, סימני מרירות ניכרים היטב על פניה, אולם זהותה אינה עומדת בספק. מראהו של האדם החרדי העומד שם, מעורר בה סערת רגשות, והיא טורקת את הדלת על פניו.
התלמיד נותר המום מן התגובה הנחרצת. הוא מחליט להתעקש, ומתחיל לנקוש על הדלת מבלי להרפות. כעבור שעה פותחת הגברת את הדלת, ושופכת על ראשו את כל זעמה ומרירותה: "שוב אתה? תן לי לחיות את חיי כפי שאני מבינה! חתכתי את השרשרת שלי, ואיני יְהוּדִיה כבר! מה אתה רוצה ממני?!"…
היא הפסיקה כדי לנשום, והוא ניצל את ההזדמנות. "איני רוצה כלום – חוץ מכוס מים. אפשר לקבל?"
"בסדר" – אמרה בטון רגוע יותר – "אבל המתן בחוץ".
משהו נראה לו מתרכך בלב האטום, והוא מיהר להוסיף: "ברשותך אבקש עוד משהו. אני עומד כאן כבר שעה ארוכה, אפשר לקבל גם כיסא?" האשה סבה לאחוריה, פתחה את דלת הבית, הורתה לו להיכנס פנימה ובכל זאת הוסיפה: "עליך לדעת שאני מתנגדת לכל ויכוח, ולא מעוניינת בשום אופן שתנסה להחזיר אותי בתשובה".
"בסדר" – השיב לה – "רק דבר אחד. את הרי יודעת שאבא שלך היה עבורי גם כמו אבא. הייתי רוצה לשמוע, בבקשה, על הרגעים האחרונים שלו בעולם הזה"…
הבת החלה לספר בבכי. התיאור היה מצמרר וקורע לבבות. הנאצים ימ"ש הרגו את אביה באמצע התפלה, כשהוא עטור בטלית ובתפילין. כשסיימה, הודה לה האיש ופסע לעבר הדלת. ברגע האחרון הסתובב ואמר לה: "אני רוצה לומר לך דבר אחרון בטרם אלך: המפתח נמצא אצלך".
האישה קימטה את מצחה בחוסר הבנה: "איזה מפתח? על מה אתה מדבר?"
היהודי שתק ולא פירש. הוא רק חזר ואמר: "המפתח נמצא אצלך". היא יצאה אחריו, תחנונים בקולה: "על איזה מפתח אתה מדבר?"…
בקצה השביל עצר, נעץ בה את עיניו החודרות ואמר: "מלחמה עצומה היתה בין אביך לבין הצורר יימח שמו. אבא שלך, שהיה הרבי שלי, רצה כל חייו להמשיך את השרשרת ולהעביר את המסורת לדורות הבאים. לצורר היו תכניות אחרות לגמרי – הוא חלם שהנכד של אביך לא יהיה יהודי, ושלא יהיו בעולם יהודים כלל. המפתח מי ינצח במלחמה הזו – נמצא אצלך!!!"
הוא המשיך ללכת, ונכנס למכונית שהמתינה לו שם. האישה נכנסה הביתה, והביטה בו מבעד לווילון. הוא הורה לנהג: "התחל להתניע, אבל אל תיסע עדיין". חלפו כמה דקות והנה היא רצה אל המכונית: "טוב, הבנתי, אני רוצה שאבא ינצח. אבל איך אני עושה את זה? התחתנתי עם גוי… אולי תסכים לקחת את הבן שלי ולחנך אותו להיות יהודי?!"
"לקחת את הילד?" – התפלא – "אבל הוא אינו מכיר אותי. אני מוכן לקחת אותו תחת חסותי, רק אם גם את תבואי אתו לארץ". היא היססה מעט, ואז בקשה שימתין לה כמה דקות עד שתכין מזוודה. מביתה נסעו שניהם לבית הספר הקתולי, ומשם – ביחד עם הילד – לשדה התעופה.
"אני מכיר את הילד הזה" – סיים הרב לאו את המעשה המרתק – "הוא כיום אחד מגדולי הרבנים בישראל!"…
('ומתוק האור' – שבת קודש. הובא בגיליון 'ברינה יקצורו')