"בכל נפלאותי אשר אעשה" (ג', כ')
רבותינו אמרו, שבשעתו ליווה פרעה את אברהם אבינו ארבע אמות בשלחו אותו ממצרים, וקיבל בשכרו שעבוד ישראל לארבע מאות שנה. ללמדנו שני דברים: ראשית, מה עצום ורב שכרה של מצוה, ואיך מדקדקים לשלם שכר על כל חלק בה! ושנית, ששכר מצוות הרשעים משולם בעולם הזה, ואילו שכרינו צפון לנו לעולם הבא, כאומרם: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט:) – מה עצום ורב השכר המעותד!
ובעניין זה סיפור שבדידי הווה עובדא:
בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטה הישיבה לליטא, אך לא ארכו הימים והרוסים כבשו את המדינה ואסרו על לימוד התורה. מובן שהישיבה ירדה למחתרת ונערך אחרינו מצוד. לא זזתי בלי התפילין, כי ידעתי שבכל רגע עלולים לאוסרנו ולהגלותנו. ובכלל, הבטלה הייתה עוון פלילי ברוסיה, אדם שלא עבד נחשב פושע. ואכן, יום אחד הוטל עוצר ברחוב והשוטרים חקרו את העוברים והשבים. הגיעו אלי. מי אני? פליט מפולניה. והיכן אני עובד? טרם מצאתי עבודה. "אין דבר כזה. בוא עמנו ונסדר לך עבודה". כלום הייתה לי ברירה… הביאוני למפעל לגרביים, בו ייצרו גרבי צמר עבים עבור החורף הרוסי הנורא. מסרוני לידיו של המנהל והורו שיפקח עלי. אם לא אתייצב לעבודה שיודיע למשטרה. פרטיי היו בידיהם. נפלתי בפח.
המנהל הובילני למכונת תפירה. היה עלי לסובב את הגלל ולהשגיח שהתפר יצא ישר. אם לאו הרי זה 'סאבוטז", חבלה בייצור, שעונשה חמור. נו, התחלתי לסובב במרץ והמחט נשברה. המכונה שבתה. החליפו מחט והמנהל אמר: "שמע נא בחור, המחטים יקרות. אין צורך לסובב כה חזק. סובב בנחת ואז לא יישברו מחטים". כך? אם כן, מפה תבוא ישועתי. סובבתי בכל הכוח ועד לסיום המשמרת הספקתי לשבור תריסר מחטים…
למחרת הציע לי לעבוד בעבודה אחרת, קלה יותר – למיין גרביים, לקפלם. סירבתי. אמרתי: "לפה הביאוני השוטרים, וזו עבודתי!".
עבדתי קשה, עמלתי בפרך, והספקתי לשבור עשרים ואחת מחטים.
בסיום העבודה קראני המנהל. "שב", אמר, "אני משחרר אותך מהעבודה".
"מדוע?", היתממתי.
"אשלם לך לשבועיים מראש ואצהיר שהנך עובד כאן, ובלבד שתסתלק!".
טוב, אתה המנהל, אמרתי לו. אבל תרשה לי לשאול שאלה: במפעל עובדים מאה ושמונים פועלים. שוחחתי אתם וסיפרו שמלינים את שכרם עקב המלחמה. ואני, לא זו בלבד שמעניקים לי חופשה, עוד משלמים שכרה מראש?
חייך: "איך לא תבין? להם זקוק אני. ואם אשלם שכרם עלולים הם לחפש מקום עבודה אחר. כך אני משאירם ברשותי ואשלם להם בסוף, יקבלו עד הפרוטה האחרונה. אבל ממך הרי מבקש אני להיפטר. מאז שהגעת אתה גורם אך נזק – קח כמה שתרצה, העיקר שתלך"…
הבנתי מהו "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", והבנתי מהו: "ומשלם לשונאיו אל פניו, להאבידו"…
לאחר מפלת גרמניה במלחמת העולם היינו במחנה פליטים בחלק הכבוש על ידי האמריקאים. היה זמן פנוי לרוב והצמא ללמוד היה גדול. לא היו ספרים, מצאו עותק אחד של הש"ס והדפיסו בדפוס צילום מאה עותקים. לכבוד ההוצאה לאור ערכו מסיבה באולם בקארלבסבורג, ורב המחנה – הרב שנק – ביקש שאבוא ואדבר כנציג הפליטים.
אמרתי: ההופעה שלי תבייש אותם, הלכתי במכנסיים קצרים וקרועים, והם היו בהדר מדיהם. "ומלבד זאת, איני יודע אנגלית".
אמר לי: "אתה תדבר באידיש עבור החיילים היהודים. ולהם לא משנה איך אתה לבוש".
שאלתי למה באולם בעיר, למה לא עורכים את המסיבה בחדר האוכל במחנה?
ואמר לי: "כי באולם זה הודיע הצורר על סיפרו 'מיין קאמפף', המלחמה שלי, בו הכריז מלחמה על העם היהודי ועל תכנית השמדתו, והתרברב שלא יישאר לו זכר אלא במוזיאון כשריד לעם שנכחד מן העולם".
כיוון ששמעתי כך הסכמתי לדבר. יש לי מה לומר!
הזכרתי לנוכחים את דברי המדרש (בראשית רבה פד, ה): משל לנפח שראה שיירת גמלים טעונים פשתן רב נכנסים לסמטה, ופחד: הסמטה צרה והפשתן יידחק וייכנס לחנותו וימלאנה! אמר לו פיקח אחד: "מה אתה פוחד, אם ייכנס הפשתן לחנותך – גץ אחד יוצא מהמפוח שלך ומכלה את כולו!".
כך כשראה יעקב אבינו כל אלופי עשו פחד. אמר: "מי יעמוד לי כנגד כולם?", אמר לו הקדוש ברוך הוא: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשו, כי ה' דבר!" (עובדיה א, יח).
הצורר הכריז מלחמה על עם ישראל, חשב למגרו, ומי לא חשש שזממו יעלה בידו. ומה הסוף? הוא מוגר וחוסל, ואנו מתנערים מהאפר בזכות התורה שנמשלה לאש, "הלא כה דברי כאש נאום ה"!" (ירמיה כג, כט).
וזו החגיגה שלנו כיום בהדפסת הש"ס!
מתוך ספר 'והגדת' הגדה של פסח