בשבת התפללתי בבית כנסת מסויים. מפני כבוד הבריות לא אתן שום רמז של עיר או שכונה וכו'. אחרי התפילה נערך שם קידוש. הערינג, קוגל, קידוש כיד המלך.
באמצע הקידוש הגיע אדם מהרחוב, הוא נכנס ופוגש מכר שכבר שנים לא ראה אותו, ואומר לו בהתלהבות: "שלום עליכם! מה שלומך?". אותו אדם במקום לענות לו: "עליכם שלום! מה שלומך אתה?", הוא אומר לו: "השמנת נורא! מה עובר עליך? אפילו הסנטר שלך נכפל כמו יהודי זקן!"… האדם החליף צבעים. פשוט לא ידע איפה לשים את עצמו. ובתוך דקה, הוא כבר לא היה בבית הכנסת. פשוט שפיכות דמים! נורא נוראות!
זה החזיר אותי למה שקרה לי לפני כעשור שנים. שברתי את היד לא עליכם, והייתי חבוש בגבס למשך חודשיים. אנשים בעלי רגש התעניינו במצבי איך אני מרגיש, ובירכו מכל הלב רפואה שלימה. אך היו גם אנשים ציניים, לצים, שאמרו לי באידיש בפאתוס: "איך וויל זעהן ווי יענער קוקט אויס" [-אני רוצה לראות איך השני נראה]… כאילו הגבס הוא חלילה כתוצאה ממריבה.
מסתובב יהודי עם גבס על הידיים, הוא שרוי בצער, הוא לא יכול להתרחץ, יש לו אזיקים על היד, ומה יש לאנשים להגיד? כמה מילים עוקצניות… מורי ורבותי, מילים יכולות לאחות, מילים יכולות לחבר, אך מילים יכולות לפצוע אדם לכל ימי חייו! "כי באפם הרגו איש".
בדף היומי [דף י"א ע"א] אנו לומדים את לשון הברכה: "וברא בו בריות טובות להתנאות בהם בני אדם". בורא עולם ברא אנשים טובים להתנאות בהם בני אדם, שאנשים יוכלו ליהנות מהם. לשם אנחנו צריכים לכוון. שכל אחד יזכה שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו, וממילא תהיה רוח המקום נוחה הימנו, כלשון המשנה במסכת אבות.
ולאלו שעדיין לא למדו להגיד מילה טובה, זה עוד לא בא להם בטבעי, נבקש מהם: לפחות תשתקו! "מיגו דאי בעי שתיק" – אומרת הגמרא. העיקר שהפה לא יהיה חלילה חֶרֶב! וגם מי שנולד עם טבע של עוקצן, יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה. זה התפקיד שלנו פה בעולם הזה. לא באנו לכאן בשביל לאכול קארטאפעל קוגל, אלא כדי לתקן את המידות.
כשהכנתי את השיעור בדף היומי [דף ו' ע"א] כשהגעתי למילים "בפיך זו צדקה", לא יכולתי להמשיך הלאה. הרגשתי שהמילים מטלטלות אותי. להוי ידוע לכם, מורי ורבותי, צדקה זה לא רק לתרום למצ'ינגים. צדקה זה לא רק לתת כמה שקלים ליהודי שעומד בדלת, או לעני בבית הכנסת. צדקה אפשר [וצריך] לעשות גם בפה. הבה נלמד להגיד תמיד מילה טובה.
כמה דורות היה אפשר להציל אם כל רבי בחיידר, וכל מגיד שיעור בישיבה, היה יודע לרומם ילד מיט א גוט ווארט. לרומם בחור צעיר במילה טובה. ושיהיה ברור, זה חשוב פי מיליון יותר מכסף. כסף זה דבר חולף, היום הכסף אצלך, מחר הכסף אצלו. אבל מילה טובה נשארת חקוקה לאדם לכל החיים.
הייתי פעם במיטאג טיש [-בשלחן של שבת ביום] אצל מרן הרבי הקדוש ההייליגער ישועות משה מויז'ניץ זצוק"ל. הייתי אז בחור צעיר, ועמדתי שם על ספסל כל שהוא, ופתאום אני רואה שהרבי הקדוש מפנה את מבטו אל בחור צעיר מבית ליטאי, ואומר לו במתיקות לשונו: "מַיין טַייעֶר קִינְד [-בחור יקר], האם נטלת ידיים?" [-כלומר איפה אתה אוחז בסעודת שבת, האם אתה כבר אחרי ברכת המזון?].
מורי ורבותי, הבה נחשוב מה קורה לבחור צעיר, שנכנס לטיש של צדיק מזקני האדמורי"ם בדור, חבר מועצת גדולי התורה, והרבי פונה אליו בחביבות במילים כאלה, מה זה עושה לו… עכשיו אשאל אתכם, מה היה קורה אם הבחור הזה היה מקבל ממישהו אלף דולר, לכמה זמן הכסף הזה היה יכול לעזור לו? כמה הוא היה זוכר את זה? ומה קורה כעת, האם הוא יכול לשכוח בכלל סיפור כזה…
נחזור על המילים שפתחנו בהם: "בפיך זו צדקה". החבר שלך עשה שידוך ופגשת את החתן? בוא לחבר ותגיד לו: ר' יענקל, ראיתי את החתן שלך, הוא משהו מיוחד. איזה תחושה טובה תיתן לבן אדם. זה לא עולה כסף. צריך בשביל זה רק קצת אהבת ישראל, לאהוב כל יהודי, לפרגן לכל יהודי, ולהגיד לכל אחד את המילה הטובה לה הוא מחכה.
(הרה"ג רבי אברהם ישעיה קובלסקי שליט"א, גיליון מתיקות הדף היומי)