סיפר לי ר' יהודה קליין מביתר עילית: ביום חמישי פרשת תרומה, אחי מתקשר אליי ושואל: "רוצה ספה? מישהו הביא לי למסירה".
אם אני רוצה? לא הספקתי עדיין לחשוב על כך. ידעתי כי ביום מן הימים תהיה לי ספה, אבל לא עלה בדעתי שפשוט ימסרו לי אותה מאי מי.
באמת אין לי ספה, אמרתי לאחי היקר, יפה שחשבת עליי. סגרתי את השיחה בלי לענות תשובה ברורה, אבל המובילים כבר היו בדרך. תוך חצי שעה הייתה הספה בכניסה לבניין שבו אני מתגורר.
בשלב זה התברר כי אחי דיבר בלשון המעטה. בכניסה לא עמדה ספה, אלא ספות. שלוש במספר. ספה אחת של שני מושבים, ושתיים נוספות של שלושה מושבים. היה יפה אם המוסרים היו מארגנים לנו גם שעות פנאי כדי לשבת על כל אלה, או לפחות רצפה בגודל מתאים כדי לאחסן את מערכת הישיבה… אך כיון שהם לא עשו זאת, החלטתי להמשיך את השרשרת ולשאול שכנים אם הם מעוניינים בספה.
אשתי פנתה לשכנה הראשונה שעלתה בדעתה, דפקה על דלתה, הציעה לה ספה, וזו שמחה שמחה גדולה. "אם אני רוצה ספה?" היא חוזרת על השאלה, "ודאי שאני רוצה! אשמח מאד לקבל אותה!"
לא בלי סיבה השכנה שמחה כל כך. ברגע שנחתה הספה בבית השכנים הסתיים שרשור אירועים מעניין להפליא, וכך סיפר לי השכן במוצאי שבת פרשת תרומה:
מזה זמן רב אנחנו רוצים לקנות ספה, אך התקציב אינו מאפשר לנו. לכן החלטנו למכור עגלה שכבר לא שימושית אצלינו, ובכסף שנקבל נקנה ספה. פרסמנו שיש לנו למכירה עגלה במחיר של 1200 שקלים, אבל אף אחד לא קנה אותה.
שבוע שעבר ביום חמישי התקשרה אלינו אישה שברצונה לקנות את העגלה. היא התחילה להתמקח על המחיר, אבל אנחנו לא הסכמנו להוריד את הסכום, הרי אנחנו זקוקים לכסף עבור ספה. האישה לא ויתרה. היא שפכה את ליבה שהיא זקוקה לעגלה בשביל ילד חולה, והיא מבקשת מאד שנוריד מהמחיר.
בשלב הזה התעוררו רחמינו. "אנחנו לא מורידים מהמחיר", אמרנו. "אנחנו נותנים לכם את העגלה במתנה". אמרנו לעצמנו: המצווה חשובה לנו הרבה יותר מאשר הספה, כמו שחיינו עד עכשיו ללא ספה, נמשיך לחיות כך בשמחה ובשלוה.
העגלה יצאה מהבית, ומה התרחש באותו יום, שעות ספורות אחרי כן? – ניחשת נכון. דופקים בדלת ביתנו ומביאים לנו ספה! זכיתי לתת מכל הלב, וקיבלתי הארת פנים נפלאה.
(גיליון 'השגחה פרטית')