יקותיאל יהודה גנזל
אם התנ"ך הינו הספר הנדפס ביותר בעולם, וההגדה של פסח מהווה החיבור בעל הפירושים הרבים ביותר בהיסטוריה; הרי שלמעלה מכל ספק, האירוע המתואר ביותר במרוצת הדורות הוא הילולת ל"ג בעומר, סמוך לציונו הקדוש של התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי במירון. עצם הלוז של התיאורים כולם, הוא הפסקה המתארת ברוב רגש את שמחת ה'חלאקה' על הציון הקדוש. כולם מתארים בנרגשות את הילדים הקטנטנים, אשר מבלי לקלוט את המתרחש סביבותיהם, הם מוצאים עצמם הופכים מבעלי שיער ארוך ומלא, ל'אידישע קינדערלעך', שבצדי ראשיהם פאות מסולסלות לתפארת.
מלפפונים חמוצים ופחים של זיתים
התיאור הבא, הופיע בעיתונות התקופה שלפני שישים שנה, מפיו של יהודי ירושלמי ישיש, המספר על תלאות הדרך על שלל פרטיה, המעניינים והבלתי קונבנציונליים, של העלייה למירון בימים עברו.
הרי לנו קטעים נרחבים מתוך התיאור:
"צריך אתה לידע, כי באותם הימים היה ריחן של מצות טריות, שהיו יוצאות מתנורו של ר' חיים טלית'ניק (רבי חיים קופרשמיד ז"ל, מיקירי ירושלים של מעלה, כונה 'טלית'ניק' על שום היותו ראשון בתעשיית הטליתות בירושלים – י.י.ג.), ברחוב 'היהודים' בירושלים העתיקה, נדחה והולך מפני אותו ריח הררי-גלילי, שהיו מביאות עמהן, לסמטאות שבין החומות, המודעות שהיו מדביקים בימים שבין פורים לפסח, בפתחי בתי כנסת ובתי מדרש, ולהבדיל, בדלתות המקוואות ובתי המרחץ. בזו הלשון:
'בשורה טובה!
'הנני לבשר בזה ליקירי קרתא קדישא, כי בעזה"י עלה בידינו להתקשר גם השנה עם בעלי עגלות הגונים, המוכנים לנסוע מירושלים לחיפה במיקח השווה עם אחב"י, המשתוקקים לעלות ולהשתטח על קבר רשב"י זיע"א, בהילולא רבה דל"ג בעומר, ולבקר גם בשאר מקומות הקדושים וקברי התנאים והאמוראים בעיה"ק צפת"ו וטבריה ת"ו. המקומות בצמצום גדול וכל הזריז נשכר'.
"נקיי הדעת שבעיר הקודש, היו נמנים על חבורות קיימות מימים ימימה, העולות מדי שנה בשנה בצוותא אל ההילולא. היתה חבורת חסידי 'קרלין' והיתה חבורת חסידי ברסלב. היו מתפללי בית הכנסת של ר' נישי ב"ק (החסיד והנגיד הרוז'ינאי, רבי ניסן בק ז"ל – י.י.ג.) והיו חסידי סאנדז (צאנז) שבבתי הונגרין ובחצרו של ר' מנדל ראנד, ועוד כהנה וכהנה, חבורות של יהודים אשכנזיים וספרדיים, היוצאים בצוותא ובעסק גדול, בדרך הקשה העולה למירון, מדי שנה בשנה".
לקראת היציאה לדרך היתה התכונה רבה. נשים צדקניות היו כובשות מלפפונים חמוצים בכדי חרס גדולים, צידה לדרך ולהילולא, אלו היו נטענים יחד עם חלות אפויות היטב, למען יהיו כשרות לאכילה, חבילות חלבה, בקבוקי עראק חריף. הכל נארז והוכן לנסיעה הגדולה.
המשא נטען על עגלות הרתומות לסוסים צנומים. על גביו עולים גם הנוסעים עצמם, ובעגלות מיוחדות – הנשים והטף. מאושרים מכולם הם הזאטוטים, שטרם הגיעו לשנת חייהם הרביעית, היוצאים למירון ל'חאלקה'.
עגלות, רכבת, סירות חמורים
בדרכן, חונות השיירות בקברי הצדיקים הפזורים על הדרך, והם אפילו פונים שכמה, להשתטח בהתעוררות מרובה על מצבת קברו של יוסף הצדיק ובניו. כשקוראים את השורות הבאות, מבינים שהמהמורות עלי אורח היו קשים בהרבה ממה שידענו עד עתה. לא רק טלטולים אינסופיים ודרכים בחזקת סכנה: בצאת העגלות משכם ומאוחר יותר מג'נין, מחכה להם קושי נוסף: מדי שנה פורצת מריבה בין עגלוני שכם לעגלוני ירושלים. עגלוני שכם תובעים לעצמם זכות חזקה על הדרכים המוליכות צפונה משכם, ואינם מוכנים לתת לעגלוני ירושלים דריסת פרסה בדרכים אלה. וכרגיל, מסתיימת המחלוקת בכך שהנוסעים מתרצים לעגלוני ירושלים, משלמים מכיסם דמי פיוס לעגלוני שכם וממשיכים בדרכם.
בג'נין מתחדשת כל הפרשה עם עגלוני ג'נין, ואחרי שניאותו גם הם לוותר במיקח השווה, מגיעה השיירה לאיטה לחיפה, שם סרים למערת אליהו, שאין כמוה מסוגלת לריפוי חולי הנפש, ומשתטחים על קברו של ר' אבדימי דמן חיפה.
למראה הים התיכון שאינו ממראות היום-יום ליהודי ירושלים, מברכים את ברכת 'עושה את הים הגדול' וכאן נפרדים מעגלוני ירושלים, הסובבים על עקבותיהם ועולים לרכבת היוצאת לצמח, בדרכה לדמשק.
השיירות ממשיכות, הפעם ברכבת הראשונה בארץ ישראל, היוצאת מחיפה לדמשק שבסוריה, כשעל אם הדרך ישנה תחנה במושבה 'צמח' שבעמק הירדן, סמוך לטבריה (כיום: סמח' הערבית); בצמח נוטשים היהודים את הרכבת, ויורדים אל שולי נהר הירדן הזורם לכיוון הכינרת. מכאן הם עושים את הדרך בסירות משוטים, במטרה להגיע במהירות אל קצה הכינרת, אחרי טבריה, משם ימשיכו שוב בעגלות ולאחר מכן על גבי חמורים, את דרכם הארוכה בואכה חלקת מחוקק ספון, ציון התנא האלוקי.
הדרך למירון לא היתה אלא שביל צר שנכבש בהר. כאן היו יקירי ירושלים ונכבדיה עולים על גבם של חמורים צנומים, שיסיעום עד מירון. משני עברי השביל ניצבים יהודים מחסידי צפת ומנשים צדקניות שבה, והם מוזגים כוסות של משקאות קרים ומשיבי נפש לעולים, השותים ומברכים: "יהי רצון שתזכו לקיים מצווה זו לעולי רגל לבית מקדשנו בירושלים הבנויה".
רק אז, זוכים המגיעים למירון עצמה ולגולת הכותרת של המסע כולו – ההילולא, הנערכת ברוב עם וברוב עמים, שכן גם צ'רקסים ודרוזים לוקחים חלק בשמחה. את ההילולא לא נרבה לתאר, שכן נאמר כבר: "מי שלא ראה את שמחת רשב"י במירון, לא ראה שמחה מימיו!".
אבוקות דולקות בידי הילדים
התיאור הבא, לקוח מיומן מסעו של הגה"צ רבי מנחם מנדל רובין זצ"ל, אותו הדפיס ושיגר אל מכריו שמעבר לים: "אחר התפילה יצאתי אל חצר הקודש, והנה כבר קול קריות החצר הומה, נוע הניעו עמודיה, ברעש שמחת תגלחת הבנים, בני ציון היקרים המסולאים בפז בני שלוש שנה.
"הילדים המה מארצנו הקדושה; מירושלים, צפת וטבריה. מלובשים בלבושי שש וארגמן, כובע ישועות מוזהב על ראשם, מחותלים בשרשרות זהב, אצעדה וצמיד, איש איש מאשר לו… ילד שעשוע. והמה יושבים על קדקוד אבותיהם, מאירים כשמש בגבורתו בנועם פניהם… סדורים בתלתלים על קצוותיהם… ואבוקות דולקות בידיהם, וגם האבות בגדי הוד שבת ויום טוב מלבושיהם, מפזזים ומכרכרים כן בכל מיני שירה וזמרה.
"מכבדים מכירים ויודעים, בתגלחת שער ראשיהם, מנסכים יין עסיס גם רקח מרקחת לכל האנשים וחוזרים למנגינותיהם… וכן נפוצים המזמרים והמרקדים על כל מגרשי החצר מסביב"…
תיאור נוסף הופיע בקובץ 'אחיאסף' בשנת תרצ"ד: "ירדנו ובאנו אל תוך 'המדרש', ולפני מראה מפליא: בתוך הרעש וההמולה של ההמון אשר בבית, מתאספים יהודים שונים ועל זרועותיהם ילדים קטנים, בני שלוש, הלבושים מכנסיים יפים וקפוטות קטנות ונקיות, ועל ראשיהם מצנפות עגולות, מוזהבות בשפתן, העשויות לכבוד ההילולא והתספורת… האבות מחלקים יין, מגדנות וממתקים לכל עובר. ויהודי אחד, מגבאי הבית, ניגש ובידו מספריים, ובזהירות בדברי פיוס לילד, הוא מתחיל לגזוז את קצוות פאותיו. הילד מרוב פחד ותמהון, מתפרץ בבכי גדול. השערות נספרו ונפלו ארצה, וככלות הספר את עבודתו, בירך את האב לאמר: 'יעזור לך ה' ובנך יהיה יהודי כשר ועובד את השם יתברך'".
הדבר מעלה בזיכרוננו את אשר שמוע שמענו מפי אחד מבאי ביתו של כ"ק מרן אדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים זצוק"ל, על שהקפיד שלא לגזוז את שערות הקטנטן בעודו בוכה, שהינוקא לא יחשוב, חלילה, שרוצים להרע לו. פעם, באמצע עריכת השולחן הטהור בליל ל"ג בעומר, ניצב אב צעיר וילדו בידיו, מבקש הוא מהרבי שיגזוז מעט משערו. הסיטואציה של הרבי יושב, מוקף המוני חסידים ומספריים בידו, הבהילה את הילדון שהחל ממרר בקול בכי. הרבי השיב את המספריים המיוחדים אל שולחנו והורה לקהל לשורר עוד מספר ניגונים. רק כשהילד נרגע כליל, ניאות הרבי לגזוז מעט משערותיו, כשלאחר התספורת הוא מעניק לו פרוסת עוגה ושטר של דולר, כמנהגו לשמח את ילדי החלאקה כולם (מפי נכדו והרב זאב וינברג שליט"א מחיפה).
חלאקה – רק במירון!
התיאור המיוחד הבא לקוח מפנקסי משפחת ויינשטוק הירושלמית, שם מסופר על אחד מאבות המשפחה, הגה"צ רבי יוסף ויינשטוק זצ"ל, שהוריו המתינו עד אחר מלאת לו חמש שנים, ועדיין לא גזזו את מחלפות ראשו, זאת מאחר ומנועים היו מלהעלותו מירונה:
"כאשר רצו הוריו של רבי יוסף לקחת אותו בל"ג בעומר למירון, במלאות לו שלוש שנים בשנת תרס"א, כמובן שבאותם הימים היה עליהם לצאת לדרך מספר שבועות קודם ל"ג בעומר. וכבר אחרי הפסח של אותה שנה התכוננו הוריו לצאת לדרך מירונה, אלא שלאכזבתם הגדולה התברר כי יוסף הקטן קודח מחום. במצב שכזה נסיעה למירון היה עבורו בלתי אפשרית. החליטו הוריו להמתין מלגזוז את מחלפות ראשו עד לשנה הבאה, אך מה גדלה אכזבתם, כאשר לשנה הבאה התברר שוב כי יוסף הקטן לא יוכל לנסוע מירונה, שכן חומו מטפס ועולה, והוא מוטל במיטתו. שוב החליטו הוריו כי גם הפעם ימתינו מלעטרו בפאות עד לשנה הבאה, שנת תרס"ג. בל נשכח כי ליוסף הקטן מלאו כבר 5 שנים ועדיין אין לו פאות לראשו.
שנה זו חלפה לה ביעף, כבר עמדו הם אחר חג הפסח של שנת תרס"ג, צערם גדול היה אין קץ כשר התברר כי גורל השנה כקודמותיה, ויוסף הקטן חולה ומוטל במיטתו ואין הוא מסוגל להצטרף למסע.
הפעם לא ויתרה אמו. היא החליטה כי בכל מחיר ובמסירות נפש תיסע אתו למירון, לגזוז את מחלפות ראשו ולעטרו בפאות. היא עטפה את בנה בבגדים חמים ובשמיכות רבות, למען הקל מעליו את טורח הדרך. והנה אך יצאו את העיר, ולמרבה הפליאה החלו כוחותיו לחזור אליו, ומרגע לרגע הבריא, כמו לא היה לו דבר…
באותן שנים, היו היהודים אף מוליכים את בניהם אל ציונו הטהור של רבי יוחנן הסנדלר וממשיכים שם בצהלה ובתספורת:
ויהי בבוקר אחר התפילה, עושים תגלחת לבנים קטנים בפעם הראשונה… ונוהגים שמוליכים מקודם את התינוק המתגלח לציון רבי יוחנן הסנדלר, בתוף ומחול, וחוזרים לחצר רשב"י ומגלחים שם סמוך לפתח ביהמ"ד, ומברכים "מי שבירך".
למעלה מגדרי הטבע
הגה"צ רבי יהודה לייב מפלטישאן זצ"ל, מחברי בד"ץ 'חסידים' ומפארי חסידי רוז'ין שבירושלים, נכח אף הוא במירון לפני עשרות בשנים. כשהתיישב לאחר מכן והעלה את גיצי מסעו על גבי הכתב, הוא לא הצליח לעצור מבעד הרגש הנוטף מקולמוס לבבו. הוא מתאר את המתרחש עם ילדי ה'חלאקה', לא פחות מאשר בגדר נס.
כך זה נראה בסיקורו: "כשהייתי במירון היו אומרים שהיו בערך שבעים קטנים, מהספרדים והאשכנזים אשר הביאו אותם ממקומות הסמוכים למירון, וכל איש חוטף הקטן שלו בתוך השמחה על כתפיו, והקטן יושב כך ואביו רוקד עמו, וכל המשפחה באים עמו על שמחה זו למירון… וכולם יחד, ספרדים ואשכנזים, רוקדים ברקידה עם הקטנים על כתפיהם, ומזמרים בשירות ותשבחות, ובעלי כלי זמר מנגנים בכלי שיר.
"ומה שהקטנים יושבים כך על הכתף, זה אינו מדרך הטבע, רק מי שיש לו הארה, מרגיש ממש שזה כוח הצדיק רשב"י, שרוצה בהשמחה ונהנה מה שמגדילים השמחה ביותר מטבע האנושי…".
מאמריקה?!
תיאור אותנטי נוסף הוא משנת תשל"ד. הוא מתמקד בשני אירועי חלאקה שנחשבו ייחודיים בנופה של מירון שלפני ארבעה עשורים:
"לאחר תפילת שחרית, התחיל טקס ה'חלאקה'. לאחר מכן היה האב מרכיב את בנו על כתפיו ויוצא בריקוד עם יתר הורים המאושרים. יש כאלה שגם תוך כדי הריקוד מספרים את בניהם, ולפעמים מניחים על ראשם (של הילדים) את השטריימל.
"אחר הריקוד מכבדים את הנוכחים בעוגיות ובמשקה ומאחלים להורים: 'לחיים'. הפעם ערך גם 'מוכתר' מירון, נציב משרד הדתות במקום ר' מנשה אייכלר (איש מירון. אביו של איש הציבור הרה"ח ר' ישראל אייכלר הי"ו) לבנו, ובתספורת הראשונה השתתף ר' יוסף הגלילי, איש מירון, שהביא למטרה זו את מספרי הכסף המיוחדים, אותם קיבל מאמו המנוחה לצורך זה.
"היתה השנה גם הפתעה בלתי רגילה, כאשר התברר שיהודי בשם ר' אברהם שטראוס, תעשיין טקסטיל בשווייץ, הביא את בנו בן השלוש לחלאקה במירון, וזאת בעקבות נדר שנדר. הוא ומשפחתו הופיעו עם הרב הראשי לת"א יפו, הרב יצחק ידידיה פרנקל, והם התקבלו בצורה חגיגית על ידי תזמורת מירון.
"זקני מירון מסרו כי זה המקרה הראשון שינוקא מגיע למירון ממרחקים כה גדולים, בכדי לערוך חלאקה. אמנם יש להניח כי מארצות המזרח הקרובות הגיעו הורים על ילדים למטרה זו בתקופה התורכית והבריטית".
גם השי"ת שמח
קיים תיאור נוסף, המתאר את ר' הרשל שמש, מיהודי מירון, המכין את הסמרטוטים שיהפכו עד מהרה ללהבה, לאחר שה'זוכה' רכש את זכות ההדלקה על גג הציון בדמים מרובים:
"ר' הרשיל שמש, אף הוא חלץ את נעליו ועלה במעלות הציון, הכניס את הסמרטוטים לקערה אשר על עמוד ההדלקה ושפך עליהם פחי שמן. הזוכה עלה אף הוא והדליק את המדורה. הלהבה עולה ומאירה את כל הסביבה. התזמורת מנגנת, כוסות יי"ש נשפכים לגרונות. ברחבה של הקבר רוקדים במעגלים והשמחה גדולה מאד. כך שמחו ורקדו כל הלילה.
"עם בוקר חזרו לחצר ועמדו בתפילה. למי ששיחק המזל וידו השיגה פחית ריקה משימורים, מילא אותה בקצת מים חמים ערוכים שקראו לזה 'קאווע', שחילקו הנשים הצדקניות מצפת בצירוף סוכריה חמוצה להמתקת ה'קאווע'. ויש מי שעלה בידו לקבל חצי פיתה ממולאה ב'געזראטס', מין ירקות כבושים. זה היה להן ואת זאת חילקו בסבר פנים יפות, ובלי לקבל שום תמורה, הכל לכבוד רבי שמעון.
"לאחר סעודה 'דשנה' זו, כולם שבו למשמרותיהם. רבי בעריל כמנצח, הכליזמרים על כליהם שוב בעבודה, והרקדנים ממשיכים בריקודיהם. החלה חגיגת החלאקה. החצר מתמלאת באבות ואימהות, סבים וסבתות, לבושי בגדי שבת ושטריימלים בראשיהם. האבות נושאים את ילדיהם על כתפיהם, לבושים בגדים נאים, שערותיהם ותלתלי ראשם מפוזרים. רבים מן הילדים חבושי שטריימלים או ירמולקות לבנות סרוגות על ראשם. דגלים בידיהם ולוחות האלף-בית.
"הסבים מחלקים כוסות שתייה, והסבתות, כאשר שביסי השבת עוטרים ראשיהן, מחזיקות פחים בידיהן, מחלקות מהן עוגיות עגולות מיוחדות לשמחה זו, כמנהג אנשי ירושלים (הכוונה לעוגיות ה'לעקעך' הירושלימות)… המנגנים באים על שכרם ביד נדיבה. כל משפחה ומשפחה מעניקה להם מתנת יד, ביד רחבה, והם אינם מפסיקים מלנגן.
"ר' אשר זעליג מרגליות רוקד באמצע… כאשר מספריים נוצצים תלויים לו בשרשרת זהב מעל צווארו, במספריים אלו יעשה את ראשית הגז לילדים הרכים – וישאיר להם פאות. זהו יומו הנפלא של ר' אשר זעליג המקובל הירושלמי הישיש, אשרי חלקו.
"הנשים הצופות מעל הגזוזטראות מתיזות מי ורדים וזורקות סוכריות על קהל החוגגים ונשים זקנות, בפרט ספרדיות מפטירות בשריקות שמחה וקולותיהן מתערבים בקלות התפילה והזמרה ובכיות הילדים וצהלת החוגגים וקול להבות האש והעשן שעולים מעל עמודי ההדלקה. הכל מתערב יחד ועולה למקום ועוטר עטרה למי שאמר והיה העולם, אשר ברא ששון ושמחה.
"בלי שום ספק, גם הוא יתברך, שמח בשמחתם של ישראל. לבית הכסת פנימה הגישה קשה, מפני הדוחק הגדול על ציוני הקודש. אש תמיד יוקדת שם, הדומה לעתים לאש הכבשן.
"עם רדת היום מתחיל העם להתפזר, איש איש לאוהליו. ובחזרתו לוקח עמו קדושה למשך שנה נוספת…"
(המבשר- י"ג באייר תשע"ז)
