- מנהגי ההילולא: תפילות, לימוד בספר שמואל, תיקון חצות ואמירת זהר
מנהג קדמון היה בירושלים לעלות על קברו של שמואל הנביא ביום פטירתו כ"ח באייר. בספר 'שאלו שלום ירושלים' שי"ל בשנת ת"ס מתואר: "כל שנה בכ"ח באייר הולך הנשיא של ספרדים על קבר שמואל הרמתי ועמו כל איש אשר נדבה רוחו, ולנים שם עם עוד ת"ח כל הלילה… והנשיא אומר התפילה בבכיה גדולה, עד שכולם בכו בבכיה כזו גדולה, שאם היה לאדם לב אבן הוא היה נימוח, אחר כך התפללו… וישבו ללמוד ספר שמואל. בחצות הלילה כיבו את הנרות, ישבו בחושך, ועשו תיקון חצות בקול בכי. אחר שגמרו למדו מעט זוהר, ושתו המשקה שקורין קוֹפִי חמה… גם אכלו ביסקוטין ומיני מתיקה"…
- מדליקים אבוקות, עורכים חלאק'ה, נודרים נדרים ומחלקים צדקה
רבי עובדיה מברטנורא מספר: "ומדליקין אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקין נר תמיד… שאומרים שהרבה עקרות נפקדו וחולים נרפאו בנדר שהתנדבו שם". כמו כן נהגו להביא את הילדים להסתפר בקבר, ואת השער היו שוקלים ונותנים תמורתו כסף לשמן ונרות ושאר צרכי המקום, וחֶלקו לעניים.
וכן מעיד המהרלב"ח: "נהגו שהנודרים לאדוננו שמואל באים לבית ציון הנביא ע"ה, ובכסף הנדרים מדליקים שמן לכבודו ואת הנותר נותנים ביד הנאמן על ההקדש והוא מחלק אותו". וכותב על כך: "כנראה שזכה לזה הנביא שמואל, מפני שלא היה נהנה מאחרים בכל ימיו כמו שהעידו עליו, לכן ה' זיכהו לזכות את הרבים, שיעשו מצוה מנכסיהם וידורו נדרים לשמו, וכך הורגלו רבים".
- השאלה ההלכתית שהתעוררה בעקבות השתלטות הערבים על הקבר
במהלך השנים התנכלו הערבים להילולא זו, ואסרו על היהודים להכנס לקבר ולהתפלל בו. הם אף אטמו את מערת הקבורה והקימו במקום מסגד גדול. תקופה מסוימת הצליחו היהודים לבטל את האיסור בעזרת שוחד וחידשו את ההילולא, אך לאחר זמן שוב נמנעה מהם הכניסה לקבר, וההילולא בוטלה, ואילו העולים הבודדים שכן הגיעו למקום להתפלל נאלצו לשלם לשומרים דמי כניסה.
מאורע זה הביא לשאלה הלכתית שנשאל הרדב"ז – מעשה באחד שנדר לגלח את בנו בקבר שמואל הנביא, וכשהגיע לקבר גילה כי הערבים השתלטו על המקום ולא נותנים ליהודים להכנס – מהי תקנתו? והשיב שאם נדר אחרי שהמקום נתפס בידיהם והוא לא ידע מכך, הרי זה נדר בטעות. ואם נדר לפני כן: אם הוא ת"ח, את שנתחייב יתן לעניים, שהרי לקבר אי אפשר לתת, כי הערבים יקחוהו לעצמם, ואת התספורת יעשו לילד במקום שירצו, וכי איכפת לו לנביא היכן יגלחו את הילד?… ובפרט דהוי אונס ניכר ואנוס רחמנא פטריה. אך אם הנודר הוא עם הארץ יתירו לו נדרו, כדי שלא יהיו הנדרים קלים בעיניו, והדבר תלוי, אם הוא התחרט מעצמו פטור מהכל, ואם פתחו לו את הנדר יתן כאשר נדב.
- מעשה בבחור שנדר 'רבע גופו לאדוננו שמואל' ולא יכול לקיים נדרו
אזכור נוסף למנהגי ההילולא והנדרים בקבר שמואל הנביא נזכר בשו"ת מהרלב"ח – מעשה בבחור, אליעזר בן יפת שמו, שבזמן המגיפה 'נדר רבע גופו לאדוננו שמואל', ועתה בשל עוניו וחולשתו לא יכול לקיים את נדרו, וחושש כי זו הסיבה שהוא נשאר עד עתה חולה ומרושש, ושואל מה יעשה. פסק המהרלב"ח: לכאורה נדרו נדר, וישומו את גופו ויהיה צריך לשלם, אמנם יכול לפרוע מעט מעט את אשר נדר. אך להלכה, כיון שבחור זה הינו עני מסכן ואנוס, ואין באפשרותו לקיים את נדרו, עדיף להתיר לו נדרו, ואפילו שנדר אותו בעת צרה, ובפרט שלבו נוקפו שכל הצרות הגיעו עליו מכיון שלא קיים את נדרו.
בנוסף הורה המהרלב"ח לברר אצל אותו בחור מה היתה כוונתו בזמן נדרו: אם למד מדרכי האומות שבעת צרתם נודרים גופם ונותנים כסף תמורתו לקדושים שלהם, אין בדבריו ממש ואינו צריך התרה, אדרבה עליו לבקש סליחה ומחילה מנורא עלילה, ואולי בזה מחלתו תעבור, ונראה מאד שעלול להיות כי לזה התכוון בנודרו לשון משונה כזו – 'רבע גופו'. ורק אם יאמר שנדר כדרך בני ישראל, אזי נדרו נדר.
- צאצאית שמואל הנביא שהיתה בקיאה בתורה ובתלמוד ולימדה תלמידים
אחד מהראשונים שנודע כצאצא של שמואל הנביא, והיה לו ספר יוחסין עד אליו, היה רבי שמואל הלוי בר עלי, שכיהן בבגדד כראש הישיבה הגדולה. הנוסע רבי בנימין מטודילה מספר כי הוא היה "שר מלא בחכמה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה וכל חכמת מצרים, אין דבר נעלם ממנו, ויש לו אלפיים תלמיד, ובכל ארץ אשור וערי פרס ומדי וארץ בבל אין להם דין אלא מה שמוסר ר' שמואל ראש ישיבה, ונותן רשות בכל עיר לדון ולהורות, וחותמו הולך בכל הארצות , והכל יראים ממנו ויש לו כמה עבדים משרתים שרודים את העם במקלות"… עוד מסופר כי לא היו לו בנים כי אם בת אחת, "והיא בקיאה בתורה ובתלמוד, והיא מלמדת תורה לבחורים, כשהיא סגורה בבנין ודרך חלון היא מלמדת והתלמידים בחוץ למטה ואין רואין אותה!"
עוד מספר רבי בנימין מטודילה על "רבי אלעזר בן צמח ראש ישיבה בבגדד, ונקרא 'ראש הסדר', מיוחס עד שמואל הנביא, והוא החזן, כי הוא ואחיו יודעים לנגן הזמירות כמו שהיו המשוררים מנגנים בזמן שבית המקדש היה קיים".
3/1181