"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (שמות ל"ח, כ"א)
בפרשה זו למדנו שנתן משה רבנו עליו השלום חשבון מפורט ומדויק מה נעשה עם כל תרומת המשכן עד הפרוטה האחרונה. כדאיתא כאן במדרש תנחומא (סי' ה) בדרשת הפסוק (משלי כח, כ) "איש אמונות רב ברכות, ואץ להעשיר לא ינקה" עיין שם.
לפנינו מקבץ מעשיות קטן בטיב "ממונם של ישראל".
פעם אחת נכנס איש עני ואביון אל הגאון בעל "בית הלוי" זצוק"ל, ותאר בפניו את צרתו ומועקתו: הנה הגעה בתו הבוגרת לפרקה, כבר נמצא עבורה חתן הולם בן גילה, וכנהוג התחייב בסכום נדוניה נאה, ואף בהוצאות הנישואין כולן. עתה כחודש לפני החתונה, עדין ידיו ריקניות, לרש אין כל, והמצב בבית קשה מנשוא.
אמר לו ה"בית הלוי": לצערי אין לי כעת מעות כלל, אך תוכל להכנס אלי בעוד שבועיים, כאשר אחד מנגידי העיר משיא את בנו". המנהג היה שביום החתונה מעניקים המחותנים לרב מעטפה עם סכום כסף. ובהיות אותו נגיד עשיר גדול, עתיד הוא כנראה להכניס מעטפה גדושה ומרשרשת… "כדאי אם כן שתגיע תכף באותו היום", הציע הרב.
ביום החתונה עם שחר הגיע העני לבית הרב, התישב בחדר הקבלה של בית הדין והמתין שעות רבות להגעת משפחת המחותנים עם הנגיד הנכבד לקבל ברכת מזל טוב מהמרא דאתרא. ואכן בשעות אחר הצהרים המוקדמות החלה פתאום תכונה נכרת בבית, כרכרתו של הגביר הגדול נעצרה ליד הבית, ומתוכה ירד מעדנות הנגיד הנכבד מלוה בבנו החתן, לבוש במחלצות פאר והדר, ולאחריהם כל בני המשפחה הרוממה. הם התקבלו בכבוד רב על ידי הרב הגדול, שברכם בברכות לרוב לכבוד יום אפריון, החתן קיבל מן הרב כמה הוראות הלכתיות הקשורות לסדרי החופה והנישואין, ולאחר שתית 'לחיים' כנהוג קמו המחותנים לצאת לדרכם אל החופה הגדולה. בטרם צאתו לא שכח הנגיד את מנהג המקום, ותוך כדי ברכת פרדה לבבית תחב לידי הרב מעטפה מפוארת עבה, שבתוכה שטרות 'מצלצלין' לרוב.
הגאון הצדיק הודה לגביר בפה מלא, ותוך כדי שליוה את החתן ואת משפחתו בדרכם לשמחתם, כבר הגיח ויצא העני מחדרי בית הדין, וכדי לבטח את עצמו שלא יקדמנו אחר… ניגש תכף אל הרב בצעדים הססניים, ה"בית הלוי" רמז לו להתקרב אליו, ועוד לפני שפתח את המעטפה וללא שידע כלל באיזה סכום מדובר, מסר את המעטפה על תכולתה לידיו של אותו אביון, אשר שמח מאד והודה לרב בפה מלא, ויצא חיש לדרכו, כשכל זאת קורה לנגד עיניו המשתאות של המחותן הגביר.
העשיר רם המעלה נפגע עד מאד, ועל אתר החליט שאם כך היא התייחסותו של הרב אל הכסף, כנראה שאיננו מבין כלל בממון… ומכיון שכך, כיצד יכול הוא לפסוק בדיני ממונות? מי שלא מבין בכסף אינו רואי לשבת על מדין, ולשמש כאב בית דין בדיני תורה מסובכים של עסקאות והלוואות וכל כיוצא באלו…
ממחשבה למעשה, בהיותו אחד מחשובי הקהל אשר דעתו קבעה הרבה בהליכי ובענייני העיר, כינס את ראשי הקהל, סיפר בפניהם את הדברים כהויתן, והביע את דעתו שאין ה"בית הלוי" ראוי לשמש כרב אב בית דין בעיר נכבדה ומפוארת שכזו! ההחלטה התקבלה פה אחד, הרב יפוטר לאלתר ממשרתו, ובמקומו תצא משלחת נכבדה לחיפוש רב ואב בית דין חדש לעיר, המבין ויודע גם בענייני ממונות.
כאשר הגיע ראש הקהל לביתו של הרב עם כתב הפיטורין בידו, אמר הרב: "הנה מוכן אני לעזוב את משמרתי בזה הרגע, אדרבה כך אוכל לשבת על התורה ועל העבודה במנוחה! אבל ברצוני לדעת את סיבת הפיטורין, שמא מעלתי חלילה בתפקידי במלאכת הקודש?"
סיפר לו ראש הקהל את כל הסיפור, שבעקבותיו החליטה הועדה העליונה של הנהגת הקהילה, שאין הרב מבין בממונות כלום…
אמר לו הרב: "שאלה לי אליך, באם תופס אותך 'קוזק' בדרכך, ומאים עליך באקדח טעון, להוציא תכף את כל כספך, האם תתמהמה ותתחיל לספור כמה כסף יש לך בארנק… או שתגיש לו מיד את הכסף כדי להציל את חייך?"
"ודאי שאגיש לו מיד את כל כספי להציל את חיי," ענה ראש הקהל.
"כך בדיוק היתה הרגשתי" – הסביר הרב – "בראותי את אותו עני ואביון עומד למולי, באקדח טעון במצות 'לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון!' (דברים ט"ו, ז'), האם במצב שכזה נתן להתחיל בספירת שטרות???"
●●●
כשנתבונן אל נכון נגלה דבר נפלא!
אדם מגיע אל הרב עם 'שאלה' על בהמתו שנשחטה זה עתה, הרב פוסק "טרף!" והוא ללא אומר ודברים נוטל את כל הבהמה כולה ומשליכה לכלבים! ללא שום הרהור אחר הפסק, אדרבה, הוא מודה לרב על טרחתו, ומוסיף עוד דמי 'פסק' כנהוג.
למחרת מגיע אותו אדם לבית דינו של הרב, לדין תורה שיש לו עם חברו על סכום זעיר של מאה דולר… הרב אב בית הדין פוסק את הדין, חייב את החייב דנן וזיכה את הזכאי. והנה תכף כראותו שיצא חייב מבית הדין נהפך לשונא גדול של הרב, הוא מהרהר ומרנן אחר פסקו, ומדבר בו סרה, כידוע לדאבוננו.
הרב שואל את עצמו למה ומדוע? כיצד זה אתמול כאשר הטריף לו בהמה שלמה, השוה פי כמה וכמה מהסכום שבדין תורה, סבר האיש וקיבל בראש מורכן, ואף הודה לו בפה מלא. ואילו כאן בדין תורה, שהפסיד סכום זעיר שכזה, יצא כנגדו בשצף קצף?!
התשובה פשוטה ביותר, וטיב מוסר השכל שבצידה נוקב ויורד עד התהום!
הפסד הבהמה לא הגיע לידו של אף אחד, היא הלכה לגמרי לאיבוד, והוא נאלץ להשלים עם המצב. לא כן הפסד הכסף שבדין תורה הגיע לידו של חברו, שיצא זכאי באותו דין תורה שהוא יצא בו חייב… את זאת הוא אינו יכול לסבול בשום אופן! הוא אינו מסוגל 'לפרגן' [פארגינען] לחברו להרויח על חשבונו… זה צובט לו בלב!
שוב הראוני הדבר מפורש בספר הקדוש "יערות דבש" (ח"א דרוש ה), ופרש בזה המדרש: "אמרה כנסת ישראל, ריבונו של עולם התשובה שלך היא, ואמר הקב"ה תשובה שלכם היא", רוצה לומר בעניינים שלכם, בין אדם לחברו, עין שם.
●●●
בדרך בדיחותא שמעתי מפי קדוש הגאון הקדוש מבוניאד זצוק"ל, שפעם נפגשו ביניהם שתי עניים בימי הפורים, אמר אחד לחברו בשמחה גדולה: "איזו טובה גדולה עשה עמנו המן, שעל ידו קבלנו ממון הרבה במתנות לאביונים…"
ענה לו חברו לעומתו: "אל לך למהר לשמוח, הנה כל מה שנתן לנו המן, מהרה יבוא פרעה ויוציא הכל עבור הוצאות הרבות של חג הפסח הממשמש ובא…"
(מתוך הספר טיב המעשיות – חומש שמות)