הרב ניימן אמר לי: "תגיד לאביך (מרן הגר"ע יוסף) תודה, והשנה אתה פטור משכר לימוד". אז שכר הלימוד היה הרבה כסף. כעבור זמן, אבא מגיע למשרד הישיבה, נכנס לרב ניימן ואומר לו: "אתה אמרת לבן שלי שהוא פטור משכר הלימוד? מה זה קשור?", הניח לו 12 צ'קים והלך…

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי" (במדבר ט"ז, ח')

בהסכמתו לספר 'דרכי שלום', כתב הגאון רבי נתן גשטטנר זצ"ל לבאר את הפסוק: "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" (תהלים קי"ט, קס"ה), על פי המשל הבא:

בנוהג שבעולם, מי שיש לו חנות קטנה ובה סחורה מועטת, כשנכנס קונה, דרכו של בעל החנות להציע לפניו סחורות שונות, ואם לא יתרצה בסחורה אחת – ינסה להציע לו סחורה אחרת. לעומת זאת בבתי מסחר גדולים, אשר יש בהם סוגי סחורות בלי שיעור ממינים שונים, מונחות הסחורות על השולחנות, וכל אחד הולך ובורר לעצמו את הסחורה הרצויה לו, ואין איש המנסה לפתותו לקנות סחורה זו או זו.

טעם החילוק ביניהם הוא, כי בחנות קטנה אשר בה הסחורות מועטות והסוגים מועטים, חושש בעל החנות שמא לא ימצא הקונה את הסחורה המבוקשת אצלו, ויצא בלא קניה כלשהי, אבל בחנות גדולה שיש בה סחורות רבות מכל הסוגים, אין בעל החנות צריך לפתות את הקונה שיקנה משהו, כי מובטח לו שהקונה לא יצא בלא שיקנה איזושהי סחורה, שהרי בתוך המבחר הרב של הסחורות, אין ספק שימצא דבר מה שימצא חן בעיניו.

והנמשל: מלאכתו של היצר הרע היא להסית את האדם לדבר עבירה חלילה. והנה כשהוא נפגש עם מי שאינו מדקדק במצוות ומזלזל באיסורים – אין היצר מפתהו שיעבור דוקא על עבירה מסויימת, כי יודע היצר שאותו פלוני בהכרח יכשל באיזשהו איסור, שהרי כל העבירות שבעולם מוכנות לפניו להכשל בהן. אבל כשהוא נפגש עם איש אוהב תורה ומדקדק במצוות, העבירות שיוכל להציע לפניו ולפתותו לעבור עליהן – מוגבלות מאד, שהרי אם יפתהו לחלל שבת חלילה, הלא יהא ללעג וקלס, כי איך יעלה על הדעת שאיש ירא שמים כמוהו יעבור על איסור חמור כזה, או אם יפתהו שלא להניח תפילין וכיוצא בזה, הלא בוז יבוז לו.

אולם מצויה עברה אחת שבה יוכל היצר לפתות אף מי שמדקדק במצוות, והיא ענין המחלוקת. כאן מנסה היצר לסמא את עיני היהודי, ולטעון באזניו כי זו מחלוקת 'לשם שמים', ומפתהו להפר את השלום באמרו שאין בכך עברה, ואדרבה מצוה גדולה היא להילחם על כבוד שמים…

נמצא שירא ה' צריך לדקדק ביותר בענין השלום וההתרחקות מן המחלוקת, הואיל ואין לפניו מכשולות אחרים, והיצר הרע מנסה לפתותו להפר את השלום.

זהו שאמר דוד המלך ע"ה: "שלום רב לאוהבי תורתך" – אוהבי התורה צריכים לדקדק שיהיה ביניהם שלום רב, יותר ממה שחייב לדקדק בו מי שאינו בכלל "אוהבי תורתך", והטעם: שהרי "ואין למו מכשול" – אצלם לא מצויים מכשולים אחרים, ממילא אין היצר יכול לפתותם בעבירה אחרת, אלא בביטול השלום, לכן צריכים אוהבי תורה לדקדק יותר, שיהיה ביניהם "שלום רב".

('אדרבה תן בלבנו')

אהבה אמיתית בין גדולי התורה

שח הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, רבה של שכונת 'הר נוף', וחבר מועצת חכמי התורה את הדברים דלהלן:

"כשהייתי לומד בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה, המצב הכלכלי היה קשה מאד. באחת הפעמים התלוננו בפני ראש הישיבה, הגאון רבי יעקב ניימן, על המצב הקשה, והוא השיב להם כי הוא משתדל מאוד לגייס כספים ובקושי מצליח…

"באותם הימים נסענו, ונהג האוטובוס סיפר לנו בדרך, שהוא חזר בתשובה כששמע את הרב עובדיה יוסף בבית הכנסת, בהיותו דיין בפתח תקוה – והיום כל בניו לומדים בישיבות. אחד הבחורים שהיו איתי באוטובוס, הצביע עלי ואמר לנהג 'הנה הבן של הרב עובדיה'. הנהג התרגש ואמר לי: 'תגיד לאבא שלך שכל מה שיש לי זה בזכותו'. הוא סיפר לי שהוא גר בכפר אברהם. ויש לו משק.

"ביום שישי חזרתי לבית, וסיפרתי למרן אבא זיע"א אודות אותו אדם. אבא ביקש להשיג לו את מספר הטלפון של אותו אדם. העליתי אותו על הקו, ואבא אמר לו: 'מדבר עובדיה יוסף, אני רוצה לפגוש אותך'. ואכן, אותו נהג הגיע לבית שלנו, ואבא אמר לו: 'אני מבקש ממך טובה. אני רוצה שתעזור לישיבה בפתח תקוה שאין להם כלום'. הנהג השיב במקום: 'אני מתחייב שבמשך שנה כל הפירות והירקות – יקבלו ממני חינם אין כסף'…

"ואכן, ביום שישי היה מגיע טנדר לישיבה, ומוריד כמות אדירה של פירות וירקות. הטבח רץ והזעיק את ראש הישיבה, שהגיע מיד ואמר: 'אני לא יכול לשלם על זה'. אותו אדם השיב לו: 'זה הכל חינם'… 'למה?', שאל ראש הישיבה, והאיש עונה: 'בגלל הרב עובדיה יוסף'…

"הרב ניימן התחיל לבכות, קרא לי, נישק אותי ואמר לי: 'תגיד לאביך תודה, והשנה הזאת אתה פטור משכר לימוד'. אז שכר הלימוד היה חמישים לירות, זה היה הרבה כסף, בשמחה ובטוב לבב רצתי אל הטלפון הציבורי, וסיפרתי לאבא על מה שקרה…

"כעבור זמן מה אבא מגיע למשרד הישיבה, נכנס לרב ניימן ואומר לו: 'אתה אמרת לבן שלי שהוא פטור משכר הלימוד? מה זה קשור?'. הניח לו 12 צ'קים והלך…

(עלון 'יביע אומר', להרה"ג רבי יצחק בר זכאי שליט"א, חשון תשע"ח)

להרגיע ולעודד

מעשה בתלמיד חכם שסבל מבעיות נפשיות רח"ל. הוא הגיע לבית ה'חזון איש', כשבשורה רעה בפיו: "התארחתי אצל פלוני, הלה כיבדני בכוס תה, וחושדני בו שהיה מורעל"…

ה'חזון איש' רצה להשקיט מצפונו של היהודי, שהיה תלמיד חכם, ושאלו: "מה הניח הלה קודם, את התה או את הרעל?"… והלה השיב: "את התה".

"אם כך הוא" – הרגיעו ה'חזון איש', במתק שפתיו – "מה אתה רוצה, הרי תתאה גבר"…

('מעשה איש' ח"ה)

שח הגאון רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל באחת מדרשותיו, את הדברים דלהלן:

"סיפר לי הרב ירחמיאל בויאר, כי בשעתו, בעת ששימש בתפקיד ראש העיריה בבני ברק, היה יוצא בבוקר לבית הכנסת 'לדרמן' לתפילת שחרית בשעה קבועה.

"והנה מידי יום ביומו, היה עובר יהודי בכיוון השני של המדרכה, וכאשר רק היה רואה אותו מרחוק, היה אותו יהודי אומר לו 'שלום', תוך כדי שהוא משתחווה לו… הוא כל כך התכופף, עד שהיה נראה שהוא מגיע עד מרצפות המדרכה…

"העיר לו פעם רבי ירחמיאל: 'רבי יהודי! אסור לעשות כך! כי בתשובת הגאונים נאמר שההשתחוויה הראשונה בבוקר צריכה להיות בבית הכנסת, אין להשתחוות לבן אדם לפני התפילה!". אך לא הועילו הדיבורים, וכל יום מחדש 'כורעים ומשתחווים', כמעט עד לקרקע.

"'והנה' – מספר ר' ירחמיאל – 'רק נשמע קול הברה בעיר כי אני מתעתד לפרוש מהעיריה, חלפו כמה ימים, נפגשנו שוב בבוקר, והוא עבר כאילו שלא מכיר ולא ראה אותי מעולם. לא השתחוויה ולא כלום. כי מה יש לו איתי?'…".

('איש לרעהו')

אמירת 'שלום' בפנים מאירות

שח הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, את הדברים דלהלן:

"תלמיד חכם אחד שיגר לנו מכתב, שבו הוא מספר שאחד מחבריו, שהוא בעל תשובה, העיד במפורש שאת הצעד הראשון אל עולם התורה, הוא עשה בשל אותו שכן חרדי בחדר המדרגות, שמעולם לא ויתר על הזכות הזו, לומר לו 'שלום' בפנים מאירות".

"החבר שהתגורר בעיר חיפה סיפר לי", כך כותב מיודענו, "שהיהודי החרדי התגורר בקומה העליונה, והיה היחיד מבין כל דיירי הבניין ששמר מצוות". "הפגישה הקבועה שלי איתו היתה, בעת שהוא חזר מהתפילה בבית הכנסת, ואני יצאתי לעבודה. כל יום מחדש הייתי מופתע למראה סבר הפנים החייכני שהראה לי השכן החרדי.

"אמירת ה'שלום' שלו, שבתה אותי בקסמיה, כיון ששמתי לב גם לעובדה שכל השכנים לא האירו לי מעולם את פניהם, ולא אמרו לי 'שלום'. כל השכנים מהקומה שלי, ואלה שהתגוררו יותר קרוב לדירתי, לא הוציאו מפיהם מעולם את המילה 'שלום', ולא חייכו לעברי, רק הוא…

"יום אחד החילותי להרהר בלבי, הרי יש דברים בגו, ברור שאדם המתנהג בצורה זו מידי יום ביומו, ניחן בעושר פנימי עצום, המאפשר לו להשפיע את שפעת־העושר הזו גם על אחרים, וללחלח גם אותם בשמחה האמיתית המקיפה אותו.

"ברבות הימים הגעתי למסקנה חד־משמעית, שאם חפץ בחיים אנוכי, בחיים אמיתיים, עלי לחזור בתשובה, וכך עשיתי".

כוחה של מילה אחת….

נעשה חשבון, כמה עלה לאותו יהודי חרדי לומר 'שלום' מידי בוקר בבוקרו? האם הוא היה צריך לרוקן את כל חשבון הבנק שלו לשם כך? ברור שלא. רק מעט תשומת לב, והנה משפחה שלימה, על הוריה וילדיה, וכל דורותיה לעולם ועד, חוזרת בתשובה שלימה ומתקרבת לבוראה.

גם כאשר נפרדים האחד מן השני ומשתמשים במילה לועזית במקום המילה "שלום", יש בכך חילול השם. הרי אין לך מילה של ברכה יותר מ"שלום", ולשם מה להשתמש במילים של עם זר?

"ויש לדעת", אמר הרב זילברשטיין, שה'חתם סופר' אומר, שמי שאינו משתמש במלים של שפת הקודש, ייתכן שהוא אינו זכאי לכך, כי השפה הזו אינה מאפשרת לכל אחד להשתמש בה… ה'חתם סופר' מוצא לכך את הרמז בפסוק (בראשית מ"ה, י"ב): "כי פי המדבר אליכם".

('עלינו לשבח' ח"ב)

(מתוך הספר 'גדול השלום')