"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט, ב')
בקרוב ממש נזכה להתגשמות הגאולה, ליבנו הגס יחוש את הקדושה במוחש, אך כדי שיהיה לקדושה במה להיתפס, דרושה הכנה והכשרת הלבבות. צריך להחדיר בנו שמץ של קדושה. אי אפשר להישאר ריקים ומנוערים לגמרי, ולצפות שבבת אחת נתמלא להט של קדושה.
ירידת הדורות של הדורות האחרונים, היא עצומה. אנשים בתוכנו יכולים להעיד ולספר על מדרגתם הרוחנית הגבוהה של אנשים שהם הכירו, לפני לא יותר מכמה עשרות שנים. איזו ירידה! איזו הדרדרות!
צריך להצית בנו מחדש את החמימות היהודית, את להט הקדושה.
זכורני בצעירותי, לפני כשישים שנה, באחד מקיבוצי 'השומר הצעיר' בגליל, רקדו בליל שבת בתערובת. הדבר נודע ברבים, וגרם לזעזוע של ממש בציבור החרדי! בירושלים יצאו חמשת אלפים איש ל'כיכר השבת', להפגין נגד ריקודי התערובת בקיבוץ קטן בגליל…
כשפתחו ברמת גן את בריכת 'גלי גיל', הגיעו אלפי אנשים מתל אביב והסביבה, ועוד אלפים מכל הארץ, להביע את מחאתם על הקמת בריכה מעורבת!
בשנת תשט"ו, כאשר נפתחה במלון 'המלכים' בירושלים בריכה מעורבת, התאספו ארבעים אלף איש להפגין נגד המאורע המחפיר. מרן הרב מבריסק זצוק"ל, האדמו"ר הרה"ק רבי אהרון מבעלזא זצוק"ל, שכבר היה זקן מופלג וחלוש מאוד, וגדולי ישראל נוספים, השתתפו בהפגנה. וכל זה על ברכה שמקים אדם פרטי בתוך המלון הפרטי שלו!…
מה פשר זעקה זו?! כולם חשו את הכאב על כל יהודי. כל יהודי הוא נשמה, כל אחד מישראל הוא עולם מלא, איך אפשר לוותר עליו?! בכולם להטה אש בוערת. כאב להם על חילול הקודש.
באחת מהרצאותיו של הרב שלום סרברניק, פנה אליו אחד המשתתפים והתריס: "ומה תגיד על כך שכאשר נסעתי בשבת בכביש רמות, ילד עם פאות השליך לעברי אבנים וצעק עלי 'שאבעס'?".
להפתעתו, פנה אליו רבי שלום בשאלה: "האם בתגובה יצאת מרכבך ואמרת לילד: 'תודה רבה וכל הכבוד'?"
כשראה שהוא אינו יורד לסוף דבריו, הסביר: "אנו כמובן נגד השלכת אבנים, לא ביום חול וכמובן לא בשבת. אך חשוב לרגע: אילו היית תולה על רכבך שלט 'נוצרי', היה מישהו זורק עליך אבנים, או צועק לך 'שאבעס'?"…
האיש השיב כמובן, שלא. ואז המשיך בדבריו: "הרי באורחות חייך אתה מתנהג כגוי לכל דבר. ואם נשאר ילד קטן אחד שצועק לך: 'אחינו אתה, איננו מוותרים עליך, שאבעס!' – איך לא יצאת החוצה להודות לו מעומק לבך?!"…
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות
כאשר נחדיר בנו שוב את תחושת החמימות ואת להט הקדושה, כאשר נשתחרר מהשעבוד להבלי העולם הזה – נכין את הדרך לגאולה האמיתית, הגאולה הרוחנית.
אדם ששומע ליצרו והולך אחר תאוות העולם הזה, לכאורה הוא אדם חופשי ומשוחרר, אין מה שכובל אותו, הוא עושה 'מה שבא לו'. ומה האמת? האמת היא שהוא עבד נרצע של היצר שלו. הוא מסכן ואומלל, הוא כבול אליו באזיקים. לעומתו, מי שעושה רצון ה' – הוא בן חורין, "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו', ב').
אנו רואים בדורנו את המוני בעלי התשובה היקרים. הם משליכים מאחורי גוום את עברם, מוותרים על כל תענוגות העולם כדי לצעוד בדרך האמת. הם יודעים מיהו עבד ומיהו בן החורין האמיתי.
כשהילדים שלנו יספגו מאיתנו את הלהט של הקדושה, את החמימות לתורה ולמצוות; כשנראה להם שהתורה והמצוות הן כל חיינו, והשבת היא ציפור נפשנו – אף ילד לא יתקלקל, כולם יהיו זכים וטהורים.
כשכולנו נהיה זכים וטהורים, אז תבוא הגאולה ונזכה לניסים ונפלאות שלא היו כמותם מעולם.
אומר ה'תפארת ציון', שהקב"ה זיכך אותנו על ידי המצוות. אלו שהקריבו את קרבן הפסח ושמחו בניסי ה', אלו שהיו חזקים באמונתם ודבקו בבוראם – זכו להנצל ולהגאל. ולעומתם, שמונים אחוזים מעם ישראל אבדו במכת החושך ולא זכו לגאולה.
כמו במצרים, גם היום אנו מצויים בחשכת הגלות. רוב עם ישראל בשפל המדרגה הרוחנית. איש הישר בעיניו יעשה… מעדיפים לחיות חיי הבל וריק על פני החיים האמיתיים. לא רוצים לפתוח את העיניים.
מאות מיליוני מוסלמים מצהירים בגלוי שהם רוצים לחסל אותנו. איך אפשר לעצום את העיניים ולהישאר שווי נפש? הקב"ה שומר עלינו, אבל הוא רוצה אותנו קרוב אליו. מי שיעבוד אותו בדבקות, מי שיהיה נאמן לו ויהיה מוכן למסור את הנפש עבורו – הוא יזכה לגאולה השלמה.
(מתוך 'אריה שאג', פורים -פסח)