"פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי"… (כה, יא)
פרש"י: לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרון. דברי רש"י לקוחים מהגמרא במסכת סנהדרין (פב:).
הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל נהג לומר שיש לו 'חקירה' בעניין שבין אדם לחברו, והעיד על עצמו שעד סוף ימיו עדיין לא הגיע להכרעה ופתרון. וזו חקירתו: הנה כשהבעל קורא עומד על הדוכן וקורא בתורה, לפעמים קורה שטועה בניקוד התיבה, או דילג תיבה אחת, וכדומה, מנהג העולם בכל אתר ואתר שמיד נזעקים כולם, ומכל קצוות בית הכנסת נשמעות קריאות לתיקון הטעות.
וחקר רבי חיים, מה הסיבה והטעם שכולם נזעקים כאחד? אפשר לומר שהסיבה מקורה ממקום טהור, נשמות ישראל עמדו בהר סיני, ושמעו את עשרת הדברות; קדושת מעמד קבלת התורה השפיעה על הנשמות שאינן מסוגלות לשמוע טעות בתורה. או – הפטיר רבי חיים – אפשר והדבר נובע מהתולעת שבלב, היצה"ר הספון במפתחי הלב – הוא זה שמעורר את האדם לקפוץ על 'המציאה' בכישלון חברו…
ולפי זה נראה לפרש כי מה שאמרו חז"ל 'לפי שהיו השבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה' – פירושו כי השבטים אמרו שמה שפנחס הרג נשיא ישראל היה מתוך יצר רציחה שנבע מהשפעתו של אבי אמו המפטם עגלים לעבודה זרה. לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרון, לומר לנו שכל כוונתו היתה לשם שמיים; "בקנאו את קנאתי"- קנאתו של הקב"ה.
חז"ל אמרו במסכת יומא (כג.) "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם". ויש להתבונן מדוע דימו זאת לנחש דווקא? ונראה על פי המובא במסכת תענית (ח.) לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה- מה הנאה יש לך? נמצינו למדים שנשיכת נחש היא נשיכה לשם נשיכה, בלא הנאה עצמית כלל.
נקמה כזו, כנשיכת הנחש, היא הנקמה שהתכוונו אליה חז"ל: רק כשכוונתו של הת"ח לשם שמים, בלא שום כוונה ונגיעה אישית. נקמה זו דומה לנשיכת הנחש, שאין לו שום הנאה עצמית.
וזה מה שהתורה באה להעיד על פנחס. כל כוונתו היתה "בקנאו את קנאתי", לשם שמים, בלא שום התערבות נגיעה או נקמה אישית; מסירות נפש למען שמו באהבה.
הרב דושינסקיא מחה על קנאות שלא לשמה
בחצר הסמוכה לנו התגוררה אלמנה ערירית. כדי להקל על בדידותה הייתה שומעת דיבורים ושירים מטרנזיסטור קטן שהיה ברשותה. אחד השכנים שהיה קנאי גדול- לא מצא חן בעיניו שבחצרו יש בית ששומעים בו "רדיו", נכנס לביתה ומחה בפניה, וכך מחה מספר פעמים. פעם אחת הגדיש את הסאה: ביום שישי לאחר שהאישה שטפה את ביתה לכבוד שבת, ניגש הקנאי סמוך לדלת ביתה ושפך לתוך הבית קערה עם מים…
דודי הרה"ח ר' שמעון גרוסמן ז"ל לא יכול היה לסבול את צערה של האלמנה, ומחה בפניו ואמר לו שאולי כוונתו רצויה אבל מעשיו וודאי לא רצויים. הוא ביקש ממנו לעלות עמי אל המרא דאתרא הגאון הצדיק הרב דושינסקי זצ"ל. הקנאי היה כה בטוח במעשיו שמיד הסכים לבוא. עלינו לביתו של הרב לשמוע חוות דעתו. הקנאי החל לספר להרב שבחצרו גרה אשה אלמנה המחזיקה את המכשיר הטמא בביתה, ומספר פעמים מחה בפניה, כשראה שזה לא עוזר החליט לעשות מעשה וביום ששי שפך מים לתוך ביתה…
טרם כילה לדבר את דבריו- והרב דושינסקי קם ממקומו בפחד ורעדה, פניו התלהבו כאש שלהבת, הוא ניגש בצעדים חפוזים ותפס את מקלו הרבני שעל ראשו היה כעין כדור של זהב, הרים את מקלו ופתח בצעקה: "רשע – צא מביתי!"… הרב דושינסקיא לא הרפה ממנו עד שעזב את ביתו.
פיצוץ עז סמוך לישיבה, והרב המשיך את שיעורו
זכיתי ללמוד בישיבתו של מרא דארעא דישראל הגה"צ רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל. ראש הישיבה הגה"ק מהרי"ץ היה לנו לדוגמא לאהבת התורה. בשיעוריו הארוכים והמופלאים, בהרבצת תורה שלא ידעה גבולות. שיעוריו התקיימו אפילו בערבי שבתות וחגים, לרבות התקופות הקשות של המלחמות שהתנהלו באותם ימים בין אנשי אצ"ל ולח"י – מחתרות היהודים שנלחמו עם חיילי הצבא הבריטי.
סיפור מדהים שהייתי עד לו – התרחש באחד הימים, כשרבינו מהרי"ץ אחז באמצע השיעור, הקשה קושיה מסויימת, ופתח בדפי המהרש"א לעיין שם בעניין. פיצוץ עז נשמע, ואמות הספים נעו ממקומן, תלמידי הישיבה נתקפו בפחד ובבהלה, ונסו מבית המדרש בריצה כל עוד נשמתם בם… בית המדרש נהפך כולו, כסאות וסטנדרים עפו והתגלגלו לכל הכיוונים.
בבית המדרש ההפוך נותרו שני אנשים: ראש הישיבה, המהרי"ץ, שהיה רכון על דפי המהרש"א והורגש בעליל שהוא מנותק מכל הסובב אותו ואינו חש כלל בכל מה שמתחולל. גם אני נשארתי ישוב על מקומי, והסיבה… לא להשאיר את רבינו לבד על מקומו!
עברו מספר דקות. ראש הישיבה הגביה ראשו ורצה להמשיך את השיעור, ומה נדהם ונבהל למראה עיניו: בית המדרש ריק מתלמידים! כשהבחין בנוכחותי, פנה אלי בשאלה לאן נעלמו כל התלמידים? שאלתי את מורי ורבי בתמיהה: האם הרבי לא שמע כלום? הלא כל הבניין כולו רעד כלולב, הרעש וההמולה, איך יתכן שהרב לא שמע? סיפרתי לו כל מה שקרה.
הגה"ק המהרי"ץ אמר שבאמת לא הרגיש מאומה, וסיפר מה ששמע מרבו, שאצל החת"ם סופר התרחש סיפור כעין זה באמצע השיעור. פעם אחת הבחין החתם סופר בתלמידים המנענעים שפתותיהם וממלמלים. שאל החתם סופר לפשר העניין והתלמידים אמרו לו שנשמע קול רעם והם בירכו את ברכת 'שכוחו וגבורתו מלא עולם'. נענה החתם סופר ואמר לתלמידיו: "אם אפשר להרגיש באמצע הלימוד את קול הרעש של הרעם, עדיין חסר באהבת התורה ושקידת התורה"…
(מתוך הספר 'לב ישראל')
1/324