וָאֶתְחַנַּן אֶל ה (דברים ג, כג)
היש לנו מושג בפעולת התפילה, איך יכולה היא להעביר רוע הגזירה? הן אלו דברי הספורנו (בראשית י"ח, י"ב): "ותצחק שרה בקרבה לאמור, אחרי בלותי היתה לי עדנה" – "שחשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד, כעניין אלישע [שברך האשה השונמית בבן (מלכים ב', ד', ט"ז)], לא נבואה ושליחות ה' יתברך. וחשבה, שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא. כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזיקנה, הרי הוא כתחיית המתים, שלא תהיה זולתי במצוות ה' פרטית, או בתפילה משגת חן מאיתו!"
מרעיש – תפילה פועלת יותר מברכת נביא! הלא נראה – היו שש ערי מקלט וארבעים ושמונה ערי הלויים, שקלטו גם הן את הרוצחים בשגגה, שישבו בהן עד מות הכהן הגדול. ואמותיהן של הכהנים הגדולים היו מספקות לגולים מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו (מכות י"א, ע"א) – יש להניח, שהכהן הגדול לא היה נער. בגיל העמידה היה. ואמו, ישישה. הדרכים באותה עת, דרכי עפר. והתחבורה, בעגלות ובחמורים. הרי לך עיסוק לאימו הישישה של הכהן הגדול – להטלטל בדרכים בין חמישים וארבע נקודות ישוב מצפון הארץ ועד דרומה, כדי לספק לרוצחים בשגגה מחיה וכסות, כדי שלא יגרמו בתפילתם למות הכהן הגדול!
מה יכולה תפילה לפעול! ומדוע תפעל, במה חטא הכהן? "שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו"! מה יכולה תפילה לפעול: שלא תהיה תאונה בעם ישראל!
ותפילה
רוצים אתם לדעת מה כוחה של תפילה, איך שלא נאמרת וממי שלא נאמרת? בואו וראו מה שאמרו (נדרים פ"א ע"א), מפני מה אין מצויים תלמידי חכמים, לצאת תלמידי חכמים מבניהם? לפי שאין מברכים בתורה תחילה. לא מובן: למה אינם מברכים לפני לימודם, ומדוע זה עונשם? ומי יזכה לבנים ת"ח, האם עם הארץ שאינו לומד כלל? האם נעלה הוא מהחכם שלומד אך אינו מברך? מחרוזת של תמיהות! ופרש רש"י [והובא ב"בית יוסף" (ארח חיים, מ"ז, א')] שהדברים אמורים לשבחם של החכמים! כה עסוקים הם בתורה, מדברים בה בשבתם בביתם ובלכתם בדרך ובשכבם ובקומם, כל מעייניהם בה, [וכדברי התוספות (סוטה כ"א, ע"א): "סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו, ועוסק בה ומהרהר בה כל שעה ואינו הולך ארבע אמות בלא תורה"]. עד כדי כך, שכל למודם ברצף אחד, ואינם זוכרים לברך ברכת התורה! אז מדוע מענישים אותם באופן כה נחרץ, שבניהם לא יהיו תלמידי חכמים? לא מענישים אותם! אבל מה לעשות, הם לא התפללו! כי אילו היו מברכים ברכות התורה, היו מבקשים בה: "ונהיה אנחנו וצאצאינו לומדי תורתך", והיתה תפלתם מקובלת. ועכשיו, שלא בקשו, לא קבלו – אבל שאר היהודים, אמת, אינם לומדים בכזה עיון ודבקות ורצף, אבל מברכים ברכות התורה, ומבקשים בה על בניהם, ותפילתם נשמעת! כחה של תפילה, ונוראות העדרותה!
איני יודע כמה זוכרים, אבל איזו עליצות, איזה שכרון כח, היו אחרי מלחמת ששת הימים, בשנת תשכ"ז. התרחבנו מן הסואץ ועד למבואות דמשק, שבנו אל הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה. המדינה המצומקת היתה לפתע כבלון ענק, עד שמלחמת יום הכיפורים תקעה בו סיכה. הכלל, הרב אדלשטיין הזמין אותי לעצרת הודיה ברמת השרון, בבית כנסת שבשכונת אנשי צבא קבע. נסעתי.
כשהגעתי, פנה אלי הגבאי: "לא נהוג שרבנים נושאים כאן דרשות".
אז בשביל מה באתי? "תוכל לעשות סמפוזיון, ערב של שאלות ותשובות". ולהיות מותקף כל הערב. לא, תודה.
עליתי לבימה, ואמרתי: "דרשה אינכם רוצים לשמוע. אבל סיפור, אתם מוכנים?" כן, סיפור כן.
פתחתי ואמרתי: "בפוזנא, עירו של רבי עקיבא איגר זצ"ל, נעצה ההשכלה טלפיה, סחפה רבים, וערערה אמונתם של אחרים. בין הנפגעים היה בעל התוקע הותיק. משרבו הרינונים, העבירו הרב ממשרתו. התאונן בפני מושל העיר: בשביל שאני שוחר קדמה פסלני הרב מלתקוע בשופר, למרות שאני שומר תורה ומצוות! הסכים המושל שנעשה לו עוול, ושלח לקרוא לרב העיר. הגיע ונשאל לפשר ההדחה.
"נענה הרב: 'אדוני המושל, אדם זה כפוי טובה! לא זו בלבד שלא הדחתיו, עוד העליתיו בדרגה! יאמר נא המושל, איזהו היום הקדוש ביותר ליהודים?'
"גם המושל ידע: 'יום הכיפורים'.
"'ובכן, ידע המושל: יום הכיפורים הוא הקדוש ביותר, והשעה הקדושה בו ביותר היא עם צאתו. מגיעים אז לפסגה, בתפלת הנעילה. ובסיומה, בפסגת הפסגות, תוקעים בשופר. ובתקיעה זו אנו מכבדים אותו!'
"התפעל המושל, בקש אלף סליחות והתנצל אלף התנצלויות שהטריח את הרב בשל נרגנות שוא. קרא לתוקע המודח והוכיחו על כפיות טובתו: 'לא סיפרת לי שמנוך לתקוע בסיום התפילה החשובה ביותר ביום צומכם!'
"הלה לא ידע האם לצחוק או לבכות. ומה, האם יסביר לגוי שתקיעות ראש השנה מצוה מן התורה והתקיעה בסיום הצום אינה אלא מנהג? הגוי לא יבין זאת. בחר לענות: 'אין מה להשוות! בראש השנה תוקעים מאה קולות, ובסיום יום הכפורים תקיעה אחת בלבד!' זאת, יבין גם הגוי.
"'הבלים!' חתם המושל את השיחה. 'השופר בידך, תקע בו כמה שתרצה'…
"אף אני כן", הודעתי להם. "אני על הבימה והמקרופון בידי, אדבר כרצוני"…
חייכו, הסכימו.
אמרתי: "כשגייס משה רבינו עליו השלום לוחמים למלחמת מדין, גייס שלשת אלפים לוחמים מכל שבט. אלף למלחמה, ואלף לתפקידי עורף, שמירה על הכלים, ואלף לתפילה (במדבר רבה כ"ב, ב'). ויש לי שאלה: לצבא, לחזית ולעורף, צריכים לגייס חיילים, אבל לתפילה, שיתפללו הורי הלוחמים, נשותיהם ובניהם! חסרים מתפללים? ובדור דעה, בו כולם יראים ושלמים!
"אלא להורות לנו, שגם המתפללים הם לוחמים!
"ויותר, הם עיקר המלחמה! שמעון ולוי עלו על שכם והרגו בה כל זכר כנקמה על מעשה דינה. הלך יעקב אבינו ומסר את שכם ליוסף, כמתנה. כי שלו היא: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מ"ח, כ"ב), 'היא חכמתו [תורתו] ותפילתו' (רש"י). הם נלחמו, ויעקב אבינו הגן עליהם בתורתו ובתפילתו. ולא שלהם היא, אלא שלו!
"לא תספרו לי", אמרתי. "אני יודע שייעדו את כל שדרות רוטשילד בתל אביב, ואת כל שדרות קרן קיימת, כבית קברות זמני לשלושים אלף הרוגים.
"מה גרם לנצחון המופלא? תורתם ותפילתם של בני הישיבות הקדושות!" ירדתי מהבימה, והגבאי אמר לי: "נצחת!". "אה", עניתי, "התפללתי!"
(מתוך 'והגדת' אלול וראש השנה)
