סיפר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: יום אחד הלכתי ברחוב עזרא בבני ברק, ועוצרת לידי מכונית הדורה. החלון מורד, והנהג גוחן: "לאן הרב צריך?" מה זה משנה, שאלתי. "לאן שהרב צריך, אסיע אותו". וכבר נפתחה הדלת, "יכנס הרב".
נכנסתי, המושב היה נוח. עוול שלא לנצלו. באמת תקח אותי לאן שאני צריך? "לכל מקום!" הצהיר. התרווחתי. ברוך שמסר עולמו לשומרים. אז אני צריך לירושלים, אמרתי. "אין בעיה", אמר, וסובב את ההגה לרחוב גבעת פנחס.
עמדת לנסוע לירושלים? התעניינתי. "לא. אבל כבר אמרתי, לאן שהרב צריך!"
טוב, אז יש לי אליך שתי בקשות. האחת, תוריד אותי ליד קו ארבע מאות, האוטובוס הנוסע לירושלים… "לא בא בחשבון, כבר זכיתי במצוה! מה הבקשה השניה?" הבקשה השניה, שתגלה לי מה פשר הנכונות הזו, להסיע אותי לכל מקום שהוא.
"זאת בשמחה. יש לי שעה שלמה לספר"… והוא סיפר, כמעט שעה, סיפר על ילדות קשה, על אב קשוח, התנגשויות וקצרים. על התמרמרות שגאתה ותסכולים שתפחו. יום אחד שמע באקראי שבישוב ליד צפת יש מוסד ממשלתי לילדים חסרי בית, או כאלו הסובלים מהתעללויות והתעמרויות כמוהו, למשל, כך היה בטוח. החליט לעזוב את הבית ולהצטרף לחוסי המוסד.
החלטה לחוד וביצוע לחוד. היה זה חלום כמוס, לברוח אליו בלילות אפלים. אבל יום אחד פרצה מריבה קולנית, אביו צרח והוא השיב, ועזב את הבית בטריקת דלת. השאיר מאחוריו את התפילין. בכיסו היו כמה לירות, והרי יזדקק לכל גרוש. נסע בקו חמישים וארבע לתחנה המרכזית בתל אביב, איתר את הרציף לצפת וברר מתי יוצא האוטובוס. אמרו: בעוד שעה וחצי. מה יעשה עד אז, החליט לשוטט בסביבה. נסער היה, לא היתה לו סבלנות לשבת ולהמתין. החל ללכת, ובטנו המתה ברעב.
עבר ברחוב יסוד המעלה, בפאתי מתחם התחנה, והבחין בתכונה ליד בית כנסת מפואר. התעניין, ואמרו לו שמתקיים כאן "בר בי רב", יום שכולו תורה. זכר שפעם לקחו אביו לכזה כנס בבני ברק, והיה שם בצד שולחן עם כיבוד קל, עוגות ושתיה. אם כך, יוכל לשבור את רעבונו.
נכנס, ובדיוק הסתיימה ההרצאה. ניגש עם כולם לשולחן, נטל ומזג ואכל ושתה, ועדיין שעה שלמה לפניו. במקום לשוטט בחוסר תכלית, ישמע דבר תורה.
ואז, כך סיפר, עליתי לדרוש. "ואני זוכר מה הרב אמר", וציטט את הסיפור ואת הרעיון.
*
סיפרתי אז שהרב מפוניבז' שאלני שאלה. המשנה אומרת (אבות פ"ה מי"ד) שארבע מדות יש בהולכי בית המדרש: הולך ואינו עושה, כלומר לומד ואינו מבין, לפחות שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך, שלומד בבית המדרש שבביתו, שכר מעשה בידו. הולך ועושה, חסיד. לא הולך ולא עושה, רשע. ותמה הרב מפוניבז': אם יש מי ש"הולך ועושה", הולך לבית המדרש ולומד ומבין ונהנה ומתעלה, אורה זו תורה ועולמו שטוף אור וזוהר, אשריו ואשרי חלקו. אבל בכל בית מדרש, ויש שעות כאלו לכל אדם, שהוא "הולך ואינו עושה". עיניו רואות וכלות איך אחרים מצליחים, מבינים וקולטים, שואלים ודורשים, מחדשים מערכות וזוכים להערכה ורואים עולמם בחייהם, והוא אינו קולט ואינו מבין, שמועתו קשה עליו כברזל, והכל נדים לו ומתעלמים ממנו, מה לו פה ומי לו פה.
וזה קורה גם בשומעי שיעור יומי או שבועי. באים עייפים ומותשים, הראש בקושי קולט והעיניים נעצמות, לא חבל על הטרחה? וכבר מחליטים שלא לבוא, להדיר רגליהם – ואז רואים הם את אלו שלא קראו ולא שנו, אלו אינם הולכים ואינם עושים. במה מבלים הם את זמנם, במה מבוססים הם, באיזה הבל וריק, באיזו ביצה עכורה. ומחליטים: יהיה מה שיהיה, "שבתי בבית ה'" (תהלים כז, ד), ולו לשבת ולבהות, ובמשך הזמן אזכה "לחזות בנעם ה'" (שם), גם לקלוט ולהבין ולהתעלות. "אשרי יושבי ביתך", קודם כל להמנות על היושבים, "עוד יהללוך סלה" בהמשך… נמצא, שההולך ואינו עושה שיכנעו להישאר בבית המדרש, ולכן נמנה עמהם.
שמע, וחשב: הלא אלי הדברים מכוונים – נכון, יש לי קצר עם ההורים, התקלויות תדירות ומטען מרירות אין קץ. אבל ככלות הכל, דרכי סלולה: בית שומר תורה ומצוות, ואני על סף הישיבה הקטנה, ומשם לגדולה, ולבנין ביתי. ולאן אני הולך, למוסד חילוני. לשהות בין נערים מבתים הרוסים, לחיות באוירה פורקת עול…
ובעודו חושב על כך שמע שאני ממשיך ואומר: הנה, הגר היתה בבית אברהם וסבלה משרה, שהקשיחה יחסה אליה. חייה היו קשים ומרים והחליטה לברוח. פגש בה מלאך ה' ושאלה: "אי מזה באת ואנה תלכי" – ענתה: "מפני שרי גברתי אנכי ברחת". אמר לה: "שובי אל גברתך, והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ח-ט). ולכאורה, אמורה היתה לנמק בחירתה, לומר שהמצב שם ללא נשוא. אך לא אמרה דבר, חזרה בלי הגה. למה?
מפני שהמלאך כבר הקדים התשובה לכל טרוניה. הכל נכון, אבל "אי מזה באת", מאהלו של אברהם! "ואנה תלכי", למדבר, אל פראי האדם? "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה", ובלבד שתחיי בסביבה של תורה ואמונה!
והוספתי, שזו היתה התביעה הנוקבת על אלישע בן אבויה, כמבואר בירושלמי במסכת חגיגה. אלישע בן אבויה – "אחר" – יצא לתרבות רעה. אמר לו רבי מאיר: "חזור בך". אמר לו: "איני יכול". אמר לו: "למה?" אמר לו: "שפעם הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול שיצאה מבית קודש הקדשים ואמרה: שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כוחי ומרד בי!" וסיימו בגמרא (חגיגה טו ע"א): אמר: הואיל ונטרדתי מהעולם הבא, אהנה לפחות מהעולם הזה. הלך ויצא לתרבות רעה. בסופו של דבר, מספרת הגמרא, פעל רבי מאיר שיכניסוהו לגיהנם ועלה עשן מקברו כמאה וחמשים שנה, עד לפטירת רבי יוחנן שפעל להכניסו לגן העדן.
ויש להבין: הרי דחוהו. מה היה עליו לעשות? אלא, משל למה הדבר דומה – אדם הפליג בספינה. התרגשה סערה, והספינה טבעה. נזדמנה לו קורה ונלפת בה. גל מסרו לגל, השמש קפחה על ראשו וכוחותיו אזלו. סביבו חגו סנפירי כרישים, בנס לא גרסוהו במלתעותיהם. חש שהגיע לאפיסת כוחות, והנה חוף לפניו, אשד נחל מפכה, עצי פרי לרוב, וקבוצת ילידים מסבים סביב מדורה, צולים דגים, מפטפטים בניחותא.
בצעד כושל עשה דרכו בין אדוות גלי החוף, והקבוצה השתתקה. הביטו בו במורת רוח, אינם חפצים באדם זר. החוו בידם: הסתלק, שוב למקום ממנו באת, אינך רצוי כאן!
עצר בחשש. פניו התרכמו: הוריו לימדוהו שלא להדחף למקום בו אינו רצוי, ופה אינו רצוי בעליל – ובכן, מה? האם ישוב על עקבותיו? לאן – לים? אל הגלים, לכרישים?! לא! הוא ימשיך ויתקדם. ינסה לפייסם, לרצותם, להתחבב עליהם. יהיה לעבדם, למשרתם. כי אין לו לאן לחזור!
זה מה שהיה על אלישע בן אבויה לעשות. לאטום אוזן, להתעלם מהדחיה, להתחנן ולהתרפס. כי התורה היא חיים, והמוות אינו אופציה! ואילו הוא, פנה וחזר. כי גם הים היה אופציה עבורו. על כך נתבע!
*
והדברים היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב, והחליט לשוב הביתה. אל האוירה הטעונה והעכורה, אבל המסלול הוא המסלול הנכון. ומצא מפלט בישיבה, ביצר בה מקומו ומעמדו, "הולך ועושה", והקים בית לתפארת, בית של תורה וגדולה. שלח ידו במסחר והצליח, קובע עתים לתורה, וההדורים עם ההורים יושבו, והם זוכים לכבוד מלכים ולרוב נחת מהבן והנכדים, והכל בגלל שיחה אחת אליה נקלע "במקרה". וכבר הגענו לירושלים. לאיזו כתובת הרב צריך. את כל חיי אני חב לו!
איי, את חייו חב הוא לרבון כל העולמים, שתכנן שיתקיים באותו מקום ובאותה שעה "בר בי רב", יום שכולו תורה, ואני אוזמן לשאת בו דברים באותה שעה, ושם בפי אותו רעיון, וכוון צעדיו לבית הכנסת, והציב בו את השולחן עם המזונות והשתיה, ופתח לבו לדרשה, והשיבו אליו. איזה תזמון, איזו מקריות. וכבר אמרו ש"מקרה" אותיות: רק מה'!
(והגדת, הובא ב'אגעדאנק')
1/575