"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר ל"א, ב')
כשנכבשה ארץ סיחון ועוג, באו בני גד ובני ראובן ובקשוה, כי מקנה רב להם. התנה איתם משה רבינו שיעברו חלוצים במלחמת כיבוש הארץ. כתב הנצי״ב מוואלוז׳ין זצ״ל (״העמק דבר״, דברים ג, טז), שמשה רבינו פנה מיוזמתו לשבט מנשה, שיסכים שחצי השבט ינחל בעבר הירדן, כי היו בני תורה וידריכו את בני גד ובני ראובן. ומזה נלמד לדורות להשתדל לדור במקום תורה, וכמו שאסרו (כתובות קיא.) לצאת מבבל לשאר ארצות לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד (רש״י).
ויש להבין, מדוע ביקש משבט מנשה שיש בו גדולי תורה, ככתוב: ״מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים״ (שופטים ה', י"ד), ולא ביקש זאת משבט יששכר שהם ״יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים״ (דברי הימים א' יב, לג) ומורי הוראה (יומא כו.), ומבני ״יְהוּדָה מְחֹקְקִי״ (תהילים ס, ט), שהם בעלי הלכה (תוספות שם)?
חז״ל ענו על כך, ונראה מה עמוק ורחב היה מבטם: נשאל כל ילד ב'תלמוד תורה': מדוע קרעו אחי יוסף בגדיהם? ודאי ידע לענות: 'מנשה רדף אחריהם במצות אביו והאשימם בגניבת הגביע, ונמצא באמתחת בנימין, והוחזרו לבית יוסף כגנבים'. מובן מדוע קרעו בגדיהם.
אבל במדרש (בראשית רבה צב, ח) אמרו: ״שבטים גרמו לאביהם לקרוע״ – כשהראוהו כתונת יוסף שסועה וטבולה בדם, ״לפיכך קרעו גם הם״. מידה כנגד מידה!
עברו מאתים וחמישים שנה, ובני גד וראובן נטלו נחלתם בעבר הירדן. הצטרף אליהם חצי שבט מנשה. מכל השבטים, רק שבט זה נקרע ונחצה, חציו בעבר הירדן המזרחי וחציו במערבי. מדוע? כי מנשה הוא שגרם לשבטים לקרוע בגדיהם, ונקרע בעצמו! (בעלי התוספות, בראשית מד, יג)
על כיוצא בכך, היה ה״חפץ חיים״ זצ״ל אומר: מעשה בשני עמי הארץ שהתייגעו להבין פסוק בתהילים, ותמהו. אמר האחד לחברו: ״ראה מה כתוב כאן: 'שׁוֹמֵר ה׳ אֶת כָּל אֹהֲבָיו, וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים!' הייתכן?!״ אמר השני: ״אף אני מצאתי פסוק תמוה: 'אֶת כָּל אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד!' האף יספה צדיק עם רשע?!״…
ולא הבינו שמדברים הם על אותו פסוק, אך לא הקיפוהו מתחילתו עד סופו. זה השמיט מילה בסוף, וזה מילה בהתחלה. כך, כשמקיפים כל הנהגה מתחילתה ועד סופה, מתיישבות כל התמיהות. וככתוב: ״מִשְׁפְּטֵי ה׳ אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו״ (תהלים י"ט, י'). כשמתבוננים בהם יחדיו, במבט כולל ומקיף, מבינים באמיתותם!
ה״חפץ חיים״ זצ״ל סיפר, שבראדין הייתה אלמנה שלא השיגה ידה לשלם שכר דירה. היה זה בעת החורף, והתחננה בפני בעל הבית שלא יזרקנה לרחוב בתקופה קשה זו, אלא ימתין לאביב. הקשיח ליבו, אך התבייש לזרוק את מטלטליה אל הרחוב. מה עשה? הסיר את הרעפים מעל חדרה. קור נורא חדר, הגשמים הציפו את החדר, ובדמעות יצאה אל הרחוב.
אמר ה'חפץ חיים': "המקרה עורר סערת רוחות, כעס וזעם, אבל צרות אחרונות השכיחו את הראשונות והמקרה הוסח מן הדעת –אבל אני לא שכחתי!
"אמרתי: 'הקב"ה אבי יתומים ודיין אלמנות, והעונש נחרץ בתורה למעניהן!' המתנתי שנה ועשר ויובל, ואותו עשיר קשוח חי בשלווה ובריאות. כעבור שישים ושבע שנים – שישים ושבע שנים! – נשכו כלב נגוע וחלה בכלבת, ומת בייסורים איומים. כולם ריחמו עליו, ואני ידעתי כי נפקד עליו עוונו!"…
לשם כך, צריכים מבט של תורה וחוסן אמונה, מבט של החפץ חיים! להמתין שישים שנה, ולהיווכח!
כיוצא בכך סיפר, שכאשר למד בעירה איישישוק, הייתה גזירת הקנטוניסטים בתוקפה. על הקהילה הוטל לספק מכסה של אנשי צבא, שיילקחו לעבודת הצאר לעשרים וחמש שנה. אם הקהילה לא תסגיר מרצונה – ילכו השוטרים וייקחו מאשר ימצאו – וכך היה. הקצב המקומי, אדם גס ואלים, התבשר שבנו יחידו, מחמל עינו, נחטף על ידי השוטרים והובל לבית המעצר.
מיהר לשם, והשוטר עצרו: ״לאן?״
מחדר המעצר נשמע קול בכיות הנערים ויללותיהם, והוא קרא: ״הב את בני! הוציאו אלי!״ השוטר אף לא טרח לענות.
״כמה אתה רוצה? עשרה רובלים? חמישים? מאה?!״
הנה, זו השפה שהם מבינים: ״ראה״, אמר השוטר, ״אסור לי לשחרר אף אחד. מחר יבואו לקחתם ולהוליכם לפנים המדינה, אני חייב לתתם במספר, אסור שאף אחד מהם יחסר!״
הרמז היה ברור: ״המספר צריך להיות תואם, אבל לא משנה לך מי זה יהיה״…
״תמורת מאה רובלים, כמובן!״ הוסיף השוטר.
הלך הקצב, ועשה מעשה שלא יעשה: באישון לילה עלה לבית המדרש, ומצא בחור מתמיד ששקד על תלמודו לאור הנר. כפתו תחת זרועו ומסרו לשוטר, בתוספת מאה רובלים. כל איישישוק רעשה וגעשה על הנבלה שנעשתה. אבל צרות אחרונות שִׁכְּחוּ את הראשונות, והחיים שבו למסלולם. ה'חפץ חיים' לא שכח…
הקצב הכניס את בנו לעסק, והיה ליד ימינו. יום אחד נתן בידו סכום כסף שילך לכפרי הסביבה ויקנה עדר עגלים, לגדלם לשחיטה. הדרך התפתלה בין ביצות שורצות יתושים. אחד היתושים נשא את נגיף המוות של האבעבועות השחורות, המגיפה הנוראה והאיומה. הוא עקץ את הבחור בלכתו, והמחלה דגרה בו במסעו. קנה את העגלים ופנה לשוב איתם לעירו, והמחלה שקיננה בו פרצה. כל גופו נמלא כתמים שחורים, ראשו הסתחרר וכוחותיו עזבוהו, והוא כרע ונפל בצד הדרך.
עברו אנשים, ראו שוורים משוטטים והבחינו בבחור המתייסר ומתפתל בייסוריו. ביקשו לגשת ולעזור, הבחינו בסימני המחלה המדבקת ונרתעו. גסס והזעיקו את אנשי החברה קדישא. הגיעו וניגשו לטפל בו. ראו את סימני המחלה, וסירבו לגעת בו.
סיפרו לאביו, ובא. לא הייתה ברירה. הסתכן והטעינו על שכמו והביאו העירה. כרה במו ידיו את קברו וטמנו, וכל בני העיר התרחקו ממנו, פחדו להידבק.
וסיים ה'חפץ חיים': "כולם נדו לו וריחמו עליו. ואני ידעתי על מה הגיעו אסון זה. חשב להציל את בנו על חשבון נער אחר, חטף והסגיר, וחשב שנמלט מעונש. אבל הקב"ה מאריך אפו וגובה את שלו, ובמו ידיו קבר את בנו!"…
הגאון רבי שמעון שוואב זצ״ל נסע בבחרותו מארצות הברית, ללמוד בישיבת מיר שבפולניה. ערב מלחמת העולם השניה נקרא לשוב למולדתו. נסע דרך ראדין, לקבל ברכת ה'חפץ חיים'. באותה עת השתוללה מלחמת האזרחים בספרד, מלחמה שהטביעה את המדינה בנהרות דם ואש ותימרות עשן. התקשורת דיווחה דיווחי זוועות על ערים שנמחו מעל פני האדמה.
אמר לו ה'חפץ חיים': "הכל מדברים על אסונם של בני ספרד, ושוכחים שלפני חמש מאות שנה גירשו את היהודים מארצם, בחוסר כל. כה הרבה מתו במהלך הנדודים, ובמשך דורות רדפו את האנוסים והעלום על המוקד. וסבורים שהעולם הפקר"…
כשעלה סנחריב לכבוש את הארץ, הגלה בראשונה את בני גד ובני ראובן שהתנחלו בעבר הירדן (דברי הימים א' ה, כו), וכעבור אחת עשרה שנה הגלה את שאר עשרת השבטים (רש״י מלכים ב' יז, א). למה, וכי במקרה? אבל כך כתב רש״י בביאור הכתוב: ״נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה, וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ״ (משלי כ, כא. ומקורו במדרש בפרשתנו): ״נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה״, שנבהל למהר וליטול תחילה, כגון בני גד ובני ראובן, שמיהרו ליטול חלקם בעבר הירדן, ודיברו בבהלה, שנאמר: ״גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ״ (במדבר ל"ב, ט"ז), עשו את העיקר טפל, שהקדימו צאנם לטפם. ״וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ״, שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים!
מי היה מעלה בדעתו, שהוגלו כמה שנים קודם – משום שכשמונה מאות שנה לפני כן נחלו בבהלה ודיברו בבהלה?!
טוב, אם נסיים כאן מה עשינו? הוכחנו שיש דין ויש דיין, ומשפטי ה׳ אמת במידה כנגד מידה. מי אינו יודע.
אבל נזכיר משל ממשלי השועלים (הובא בתשובות הגאונים סימן יג, והעתק ב״חוכמה ומוסר״ ח״א מאמר קיב):
מעשה בשועל, שבא עליו ארי לאוכלו. אמר לו השועל: ״מה יש בידי להשביעך, אבל אני מראה לך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו״.
היה שם בור מכוסה, ואדם יושב מאחריו. אמר הארי: ״הריני מתיירא מזכויותיו, שלא יכשילוני״.
אמר לו השועל: ״אינך צריך להתיירא, וגם לא בנך. בן בנך הוא שייענש. עכשיו תשביע רעבונך, ועד בן בנך זמן הרבה״.
התפתה הארי וקפץ על כיסוי הבור ונפל למלכודת. עמד השועל על שפת הבור והציץ עליו.
אמר לו הארי: ״הלא הבטחתני שאין הפורענות באה עלי, אלא על בן בני!״
אמר לו השועל: ״אמת, אבל פעם טרף אבי אביך אדם כשר, ועכשיו נתפסת בעוונו!״
התמרמר הארי: ״אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה?״ אמר לו השועל: ״ולמה לא חשבת כן מתחילה?!״…
נעיין באחד הלקחים, בעניינינו – מודעים אנו לעניין הנהגת השכר והעונש, שהיא אחת משלושה עשר עיקרי היהדות. ועלינו אכן לחרוד, ולא לומר: "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" –
אבל לפעמים אכן מעניש הקב"ה עד שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים, באוחזים מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז:). ומי יודע כמה סובלים אנו בגין חטאי דורות קודמים, אם גם אנו לקויים בהם – ומי יודע כמה ילקו צאצאינו בגין מעשינו!
איזו אחריות מטלת עלינו, לשפר מעשינו!
(מתוך 'והגדת')