מתי יבוא לידי ואקיימנה
הימים ימי חודש ניסן וזקיני הקדוש מרן אדמו"ר מתולדות אהרן זי"ע מהלך ברחובות ירושלים של מעלה, ולפתע פורץ בבכי, הגבאים שלא הבינו לבכייה מה זו עושה, נחרדו. משנרגע מעט הצביע זקיני על רועה צאן שעבר בסמוך אליהם עם עדרו – מחזה שכיח ונפוץ בימים ההם, והוא מבאר את פשר בכיו: הנה היה לידי ההזדמנות לקיים את המצווה של 'משכו וקחו לכם צאן' – הן יכולתי לקנות זה עתה כבש בן שנה ולהקריבו לקרבן הפסח, ולמנות אתכם כבני החבורה, אך אויה, אוי לי ואבוי לנפשי כי בעוונה"ר אני מנוע מכך, הרי אין לי איך והיכן להקריבו, בית מקדשנו חרב בעוונינו, ואיך לא אבכה…
זה היה זקיני. 'הוא היה חי את הגאולה' הוא ציפה כל הזמן לישועה. וכדאיתא בספה"ק שהצפייה לגאולה אינה חיוב גרידא ושאלה ראשונה בבי"ד של מעלה, אלא רובד עמוק נוסף יש בה, כי הצפייה מזרזת אף היא את הגאולה, היינו עצם הצפייה היא ה'אחישנה' המקרבת את הגאולה. ומשכך, תביעת בית הדין של מעלה היא כפולה שהרי אם לא צפית לישועתה הלא גם לא פעלת לזירוזה.
וכידוע דברי האוהב ישראל (בראשית ז ז) שאמונה מלשון המשכה, לכן כשיאמין האדם לטוב ויצפה לגאולה הרי שהיא בוא תבוא (ויעו"ש עוד בשם הרה"ק רבי מיכל מזלאטשוב זי"ע על דברי רש"י שם 'אף נח מקטני אמונה היה' שהיה מתיירא להאמין בכדי לא להמשיך בכח אמונה זו את המבול בפועל, כה גדול כח המשכה של אמונה. וראה עוד בעניין זה בילקוט שמעוני תהילים כ"ב רמז תש"ב, ובקדושת לוי בשלח ד"ה א"י נורא תהילות).
פסח עבור הדורות
ומדי דברי בו, אוסיף עוד דבר פלא. מצאתי בכתבי יד של כ"ק אבי מו"ר זצ"ל שרשם לעצמו ממה שראו עיניו בצל הקודש של חמיו זקני מתולדות אהרן זצוק"ל בעבודתו הקדושה בשעת 'בדיקת חמץ'. העבודה החלה בהכנה דרבה למצווה, לאחריה באה הברכה ברעש גדול ובקול רם בדחילו ורחימו עד שנעו אמות הסיפים, וכמוהם גם הבדיקה עצמה בעובודה שלימה, הוא טרח ביגיעה לחפש בחורין ובסדקין הדק היטב היטב הדק 'א בריסקער בדיקת חמץ' כדבעי. אחר סיום הבדיקה הייתה דעתו של אבי זצ"ל בדוחה עליו ואמר לחמיו שנראה לו שהרבי נכשל בברכה לבטלה… זקיני נרתע משלא הבין כוונתו, וביאר לו אבי, הנה כי כן מבואר (מקורו טהור בזוה"ק) שעניין ביעור חמץ פנימיותו הוא לבער היצר הרע לבטלו כעפרא דארעא בבל יראה ובבל ימצא שלא יוותר ממנו שריד ופליט. משכך, ביאר אבי, הרי מובטחני כי אצל השווער החמץ אינו אורח מצוי כל השנה והוי כמקום שאין מכניסים בו חמץ, וא"כ ברכתו לבטלה… ענה לו זקיני במלא כבד הראש, ראשית, יודע צדיק נפש בהמתו ורחוק אני מכך. שנית: גם אם תמצי לומר שאין בי יצה"ר, עכ"ז הריני 'רועה צאן' מנהיג של עדה קדושה ועבורם לבד אני חייב לעשות ברכה בשם ובמלכות בכדי לעזור לכאו"א לבער ולהשבית החמץ שבליבו, ומשכך לא הייתה ברכתי לבטלה.
ונאים הדברים למי שאמרם יען היה זקיני רועה נאמן ומסור לעדתו באופן מבהיל. הדאגה לצאן מרעיתו הייתה עד אין שיעור, וכמו שמצאנו במשה דכתיב ביה ומשה היה רועה 'ער איז געווען א געטרייער פאסטיך' זהו גדלות של מנהיג להנהיג העם כצאן, וכדברי התפארת שלמה (פר' תצווה ד"ה ואתה הקרב) עה"פ (שמות ב יא) 'ויגדל משה ויצא אל אחיו' ויגדל משה מה היה הגדלות של משה רבינו ויצא אל אחיו שהתעניין בשלום אחיו, זהו מנהיג אמיתי, אכן מנהיג כזה רעיא מהימנא נאה לקראתו 'כי עבד נאמן קראת לו'.
וכי תאמר בלבבך הן אני עץ יבש – אינני לא רועה צאן ואף לא מנהיג בישראל, ואם כן מה לי ולסיפור זה. לא כן, אלא, כל חד רועה ומנהיג הוא על ביתו וילדיו, ואחריות צאן משפחתו עליו. ואדרבה אם בכל השנה מחובת האדם להיות לביתו למנהיג, הרי שעאכו"כ בימי הפסח – חג החינוך 'והגדת לבנך' – מצווה להיות 'א גרויסער רבי' מנהיג גדול, ולהשקיע בחינוך הבית והילדים לבל יראה ובל ימצא אצלם שום חשש חמץ או שאור בשרירא דליבא.
אך שמח בפסח – רק שמחה היא הדרך !
אך מחובתנו לשנן ולדעת שהזריעה בחינוך ואופן ההנהגה עם בני הבית חייב להיות בפנים שוחקות בחדווה ושמחה, זו הדרך הנכונה להחדיר לב בנים על אבותם ללכת בדרכי האבות, ומקרא מפורש הוא במצוות החג דכתיב (שמות יג יד) והי"ה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת ואמרת אליו וגו', והרי כלל אמרו (ויקרא רבה יא ז) אין והיה אלא לשון שמחה, לומר ולהגיד שעיקר מצוות 'והגדת – וכי ישאלך – ואמרת אליו' חייבת להיות אך ורק מתוך שמחה.
ומתאמרא בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע שכיון שמצוות שחיטת הפסח ואכילת מצה ומרור היו המצוות הראשונות שקיבלו עליהן בנ"י לכן קיימו אותן בשמחה רבה בדיצה וחדווה, ואחז"ל (שבת קל.) כל מצווה שקבלו עליהן בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה, לכן גם עתה בימינו אנו הזמן גרמא לקיימן בשמחה כבימים ההם. (וכעין זה נכתב בשמו באמרי פנחס אות קע).
ולפי דבריו יש לפרש בהכי הכתוב (יב מב) 'הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם', היינו פסח שעשו אותו בשמחה א"כ וודאי ששמחת מצוותיה של הלילה הזה לה' יהיה שמורים לכל בני ישראל שתיערך לילה זה בשמחה לדורותם.
עוד אספרה כזאת:
ידוע היה הרה"ק ר' שמעלקא מניקלשבורג זיעוכי"א בהידור המצוות דיליה שהיו מצוותיו נעשים בחומרות רבות ובדיקדוקי הלכה מרובים עד שיהיו בתכלית ההידור. על אחת כמה וכמה מצוות אכילת מצה, החל מעבודת הקצירה 'שמירה משעת קצירה' ומשם לעבודת הטחינה ב'רחיים של יד' שהיה טוחנן בעצמו, ולאחמ"כ האפיה עצמה הייתה, כמובן, בדחילו ורחימו ובזהירות יתירה והקפדה מרובה.
באחד השנים כשחזר מאפיית המצות ובידיו אחוזים היטב המצות המהודרות, והנה בסמיכות אליו עבר בצעדי ריקוד אחד מחסידיו, אף הוא בדרכו הביתה אחר אפיית המצוות, ופניו של אותו חסיד קורנות בשובע שמחות כשהוא כולו בדיצה וחדווה. משראה הרבי ר' שמעלקע את גודל שמחתו עצרו הרבי ושאלו לפשר גודל שמחתו, ענה החסיד ששמחתו גדולה על זה שחפץ ה' הצליח בידו שזכה לאפות מצות כשרות מהודרות, אה ! מששמע רבי שמעלקע כזאת, נהנה מאוד מתשובתו, ותיכף על אתר שאל אותו, ושמא תסכים שנחליף בינינו את המצות? אתה תתן לי את המצות שלך ואני אתן לך את שלי. קפץ אותו תלמיד על המציאה הגדולה ותיכף עשו קניין חליפין, כששמחתו של החסיד מוכפלת עשרת מונים שעתה יזכה לאכול ממצות שטרח עליהן אותו צדיק בעצמו, שלוודאי הינם מהודרים בהרבה מהמצות שלו.
לפליאת החסידים המצטופפים ביאר להם רבי שמעלקא את סודו: הן אמנם, ידעתי גם ידעתי שמצותי נאפו בהידור מרובה משל מצותיו של זה, אך דעו לכם כי מעלתם של אלו של יהודי זה גוברת על שלי, יען שבאפייתן הקפדתי וחששתי ודאגתי על כל פרטיהם דיקדוקיהם והלכותיהם, וכפי שאכן מתבקש וצריך, ולכן בזמן שאני אפתי את המצות 'בעוד לבי נוקפי עליהן'. אפה הלה את מצותיו 'בעוד ששמחתו עליהם' ושמחה עדיפה מכל מיני חומרות והידורים גם יחד. ושפתיים יישק.
ובמעשה זו פירשתי בצחות את דברי רש"י עה"פ (יב יז) 'ושמרתם את המצות' וז"ל: שלא יבואו לידי חימוץ. וניתן לומר רמז בדבריו שאף אם אמנם יש לקיים את ה 'ושמרתם' את המצות, אך עכ"ז יש להיזהר שלא יבוא האדם על ידם לידי חימו"ץ – לפנים חמוצות ועצובות אלא בשמחה. א"כ איפוא, לא בכדי החליף הרבי ר' שמעלקע עם אותו חסיד את המצות…
זהו אשר דרש מרן האמרי חיים זי"ע מויזניץ את הפסוק 'בער"ב תאכלו מצות' (שם יח) היינו במתיקות ועריבו"ת תאכלו את המצות ולא מתוך חימוץ. ואף הוא היה מתפלא כשמוסיף ואומר תמיהני איך מקיימים מצוות מרור כתיקונה?! הלא בעינן טעם מרו"ר שתהא אוכל מרורות למו, אך ליכא, שהרי היא מלאה מתיקות ועריבות ע"י קיום מצוותה…
ומעניין לעניין. האמרי חיים היה נוהג להעיר על מנהג העולם לברך בפורים 'א פרייליכן פורים' – פורים שמח, ואילו בפסח מאחלים א כשר'ן פסח – פסח כשר, ואמר אדרבה, פורים בין כה יהיה שמח, צריך רק לאחל שיהיה כשר, כי פעמים ור"ל השמחה באה שלא בכשרות, וכן פסח הרי בין כה יהיה כשר צריך אך לאחל שיהיה אף שמח… כי פעמים והכשרות מונעת את השמחה ואזי כל זה איננו שווה ויצא שכרו בהפסדו.
הרי לן מכל האמור אשר מובחר מצוות הפסח היא שתיעשה בחדווה ושמחה. ובהכי ניתן לתת טעם לשבח בדברי רש"י עה"פ (שם ו) משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח, משכו ידיכם מע"ז. והנה איתא בנועם אלימלך (וארא) שעצבות הוא שמץ עבודה זרה רח"ל, ע"כ. א"כ אפשר שזהו מה שרומז רש"י שבעת שחיטת הפסח משכו ידיכם מע"ז היינו שלא תיעשה בעצבות, כי אם מתוך חדווה ושמחה. ומתאמרא משמיה של הרה"ק רבי אשר מסטאלין זי"ע (הובא בספ' ארץ החיים אות יג) אשר לכן נסמכה הפסוקים אלוהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד יז) ל'את חג המצות תשמור' ומה עניין זו לזו, אלא כי מילתא דשכיחא היא שבעת ההכנות לחג הפסח יבואו לידי כעס והרי אמרו (שבת קה:) כל הכועס כאילו עובד ע"ז, לכן הזהירה תורה שאלוהי מסכה לא תעשה לך בעת שאת חג המצות תשמור. ולדידן ייאמר כי הוא הדין גבי עצבות וכאמור שאף היא בכלל אלוהי מסיכה שעצב הוא עבודה זרה לא תעשה לך בעת חג המצות.
ואליבא דאמת, שם החג גופא 'פס"ח' מורה על שמחה, וכאותה עובדא ידועה שפעם שבת הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע אצל הרה"ק רבי אלימלך זי"ע והיה זה בפרשת בא, וביקש הרבי אלימלך מרבי משה לייב לומר דבר תורה מעניינא דיומא, פתח הרמ"ל ואמר את דברי רש"י עה"פ (יב יג) 'ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף' שהוא לשון דילוג וקפיצה, וביאר הרמ"ל שהנה בעת שירד הקב"ה בתוך מצרים מצא שם ארץ מלאה זוהמא, גויים שפלים, ערוות הארץ, אך כשראה בתוכם א אידישע שטוב – בית יהודי – מרוב שמחה התחיל כביכול לרקוד מעל אותו בית יהודי ואמר 'כאן מתגורר יהודי, דא וואינט א יוד' וזהו ופסח על הפתח שהשי"ת פסח ורקד מרוב שמחה מעל פתח הבית שבו מתגורר יהודי. בתוך דבריו התלהב רבי משה לייב בעצמו עד שקפץ ועלה על שולחנו הטהור של הרבי ר' אלימלך והתחיל לדלג ולקפוץ ולרקוד על השולחן כשמצביע ואומר רבי אלימלך 'דא וואוינט א איד, דא וואוינט א איד', ודפח"ח, (משנת הרמ"ל שמות יב כז).
אכן גדולה הייתה השמחה ב'רובע היהודי' שבארץ גושן במצרים, הן מחמת הני ריקודין קדישין, והן מחמת שמחתן של ישראל על יציאתן מארץ מצרים.
אך, לא רק מגלות מצרים נגאלו מתוך שמחה, אלא גם מגלות המר הזה נגאל במהרה בזכות השמחה וכדדרשו בספה"ק עה"פ 'כי בשמחה תצאו' מן הגלות, ובשמחת עולם יביאנו במהרה לירושלים.
כל כזית מצה – עוד אמונה, ועוד שמחה !
נסיים בדברי הזוה"ק (ח"ב דף קפ"ג:) שמצה נקראת מיכלא דמהימנותא – מאכל אמונה, ודא למה, מה זכתה אותה מצה שנקראת מאכל האמונה, אלא, כדאמר רבן גמליאל 'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם', א"כ בכל לעיסת מצה מתעורר בלב האדם גודל הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו ביציאתם ממצרים וכך גם את ה'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' ובכך מתמלא כל חלבו ודמו באמונה מזוככת וטהורה, וכל כזית מצה הופך בו לדם אמונה ולשומן נוטף אמונה, עד שהופך למאמין באמת, וא"כ נאה לו השם 'מאכל האמונה' כי כן הוא. ולכן אחז"ל (פסחים קטו:) שנקרא לחם עוני ע"ש שעונין עליו דברים הרבה, היינו שעונין עליו הרבה דברי אמונה, בכל כזית עוד ועוד, עד שפקע איגרא (שם פה:).
ברם ובוודאי אשר כפי הפועל כך הנפעל, וכל האמור הוא לפי הערך שישכיל לאוכלן בתכלית הנרצה לחשב בעת אכילתו גודל האמונה, כי אכן אז יתהפך האדם לאור המאיר, לאבוקת אמונה טהורה, עד שיתמלא כל ביתו באורה. ועל כן גם נקראים המצות 'מיכלא דאתוותא' מאכל רפואה (זוה"ק שם) כי היא מביאה רפואה ומזור לנפש האדם להשריש בו אמונה טהורה בקוב"ה יתברך שמו.
אתקינו סעודתא דמהימנותא. עתה בעת שאדם מלא באמונה וביטחון מתוך בריות גופא ונהורא מעליא יוכל לערוך את ליל הסדר כתיקונו באנפין נהירין עילאין לקיים בהידור את מאה"כ 'בער"ב תאכלו מצות' מתוך עריבות ומתיקות בשלימתא וחדוותא בהודיה ושמחה. ויה"ר שישדר לן שופריה, ובמהרה נחזה ביקרה, בבניין בית מקדשינו במהרה במהרה בימינו בקרוב. אמן
(מתוך שיחת גאב"ד חרדים שליט"א)