באחד ממסעיי סביב לעולם, ביקרתי בפלורידה. זה היה ביום חמישי בלילה, נסעתי חזרה מפאלם ביץ׳ בכביש המהיר 95 בשעה שתיים לפנות בוקר, יחד עם ידידי ר׳ נחום דונר. ביקרנו תורם, והפגישה התארכה מעבר למצופה.
ביציאה, הזכיר לי ר׳ נחום כי לא הרחק מכאן, בצפון מיאמי ביץ׳, יש בית כנסת על שם הרבי מריבניץ. ביקשתי ממנו שיעצור שם וינסה לראות אם המקווה פתוח, כדי להתקדש ולהיטהר לקראת שבת מלכתא.
אפילו מקווה בבית הכנסת על שם הרבי מריבניץ, אינו פתוח לאורך כל שעות הלילה, טען ר׳ נחום בפניי. קשה למצוא מקווה פתוח בשעה כה מאוחרת אפילו בבורו פארק, לא כל שכן בצפון מיאמי ביץ׳. אבל מה לא עושים בשביל תוספת טהרה?!
הפתעה נעימה ציפתה לנו בבואנו למקום. האורות בבית הכנסת היו דלוקים. ר׳ נחום ירד לבדוק וגילה שאדם מנקה את המקווה. הוא ביקש ממנו אישור שאוכל להיכנס, אך הלה סירב בתחילה ור׳ נחום יצא לעדכנני. לפתע יצא האיש וראה אותי יושב ברכב, הוא רץ אליי וביקש את סליחתי, ופתח את הדלת לרווחה.
רגע לפני כניסתי, ביקש לספר לי את הסיפור הבא:
"אבי היה הגבאי של הרבי מריבניץ ברוסיה", סיפר האיש. "הוריי היו חשוכי ילדים, והם היו הולכים להתברך מפי הרבי על בסיס קבוע. בכל פעם מחדש הרבי הרגיע אותם ובירכם שיהיה להם ילד.
״שלושים שנה חלפו והוריי לא נעשו צעירים יותר. יום אחד אבי נכנס אל הרבי לבקש ברכה. הוא אמר לרבי שלא יעזוב את המקום עד שיבטיח לו שהוא יהיה אבא.
״הרבי נתן את ההבטחה המבוקשת, וההורים שמחו וחיכו לבשורה המשמחת שהגיעה בסופו של דבר, אך אליה וקוץ בה – הרופאים בנבואות קודרות.
ההורים לא היו רגועים, והרבי כל העת הבטיח בקדשו: הילד יהיה בריא ושלם. חרף הפחדות הרופאים, הרבי לא נכנע, ועמד על דבריו, ברוגע ובאמונה.
"התינוק אכן נולד ללא רוח חיים. זה היה רגע של משבר עמוק להוריי, שחיכו כה הרבה לרגע הזה, והנה שוד ושבר. אבא מיד עזב את בית החולים ורץ כל עוד נשמתו בו לביתו של הרבי. הרבנית פתחה ואמרה שהרבי אינו בבית.
"היכן הוא?", שאל האב. "דער רב׳ה איז אין וואסער". הרבי נמצא במקווה. זו הייתה התנהגות אופיינית לרבי הקדוש מריבניץ, שטבל במקווה פעמים רבות כל יום.
"אבא רץ חזרה לבית החולים, שם מצא את התינוק מכוסה בסדין לבן. הרופא היה עסוק בהכנת תעודת הפטירה. אבא כמעט יצא מדעתו מדאגה ולחץ, כשרופאה נוספת נכנסה פתאום לחדר בחלוק לבן עם סטטוסקופ סביב צווארה".
***
בפרשת יתרו, אנו למדים על מתן תורה ועל ההכנה הראויה לה. "וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלתם". התנאי לקבלת התורה היה תוספת טהרה וקדושה.
אבא זצ״ל ראש הישיבה היה אומר: "יהודים מחפשים סגולה, ׳והייתם לי סגולה׳, זו הסגולה הגדולה והקדומה ביותר". בני ישראל הפכו לעם סגולה בקבלת התורה, והתורה ניתנה על ידי תוספת טהרה ושלושת ימי הגבלה, כדי כך ש״יום אחד הוסיף משה בדעתו", כי אין ערוך לטהרה ולקדושה.
רש״י הקדוש כותב על אתר "מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם". הרה״ק רבי יחזקאל מקוזמיר שאל פעם, וכי אילו עסקים היו לו למשה רבינו? שמא חנות מסחר היה בידו?
אלא, תירץ בנועמו, כי משה רבינו ויתר על ההתקדמות האישית שלו בתורה ובעבודה, הוא ויתר על עבדות השם האישית שלו עבור בני ישראל. זהו מנהיג אמיתי, שלא רואה את עצמו בכלל, כשטובת הציבור לנגד עיניו.
הרביניצר זצוק״ל אותו זכיתי להכיר ואף ביקר במעוננו לא אחת, היה יהודי של מסירות נפש עבור השני, גם על חשבון העצמי שלו, ולכך זכה והושיע יהודים מכל צרותיהם.
***
"מה קרה?", שאלה הרופאה שנכנסה לחדר הילדים. "נולד תינוק ללא רוח חיים", אמרו לה ביבושת. "ואיפה התינוק?", ביררה. הנוכחים הצביעו על הדמות הקטנה המסתתרת מתחת לסדין.
הרופאה – על דעת עצמה – הרימה את הסדין הלבן ושפכה בקבוק מים קרים על התינוק – שהחל לבכות מיד.
"אני הוא התינוק", דמע היהודי בספרו את הסיפור. "הרי אני עומד לפניכם בריא ושלם. הטבילה של הרבי עמדה לי לחיים".
נכנסתי לחדר הטהרה, וחשבתי על כל אותם יהודים הזקוקים לישועה. טבלתי במי הישועה, בהם טבל הרבי מריבניץ וביקשתי בלחישה: "רבי, כבחיי חיותך שהחיית מתים וריפאת חולים, אנא עמוד לימיני והושע יהודים בעת צרתם ובשעת מצוקתם".
ועוד רבות בימים, פעלו מי הישועה את שלהם, בזכות ובכוח האמונה.
(הרב יצחק דוד גרוסמן בקהילה יח שבט תשפג הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected]