"וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י', ל"ה)
הכל התחיל באותו מכתב רשמי ש'נחת' בבוקר אחד בתיבת הדואר של מוסדנו. על גבי המעטפה בלט בכחול, הסמל המוכר והמרתיע של רשויות המס בישראל. פתחתי את המעטפה בחשש, מתוכה נשר דף רשמי, שתוכנו בישר לנו על בדיקה שנפתחה במשרדי מס הכנסה, כנגד העמותה שבראשותי.
רבים ממנהלי העמותות מכירים את המשמעות של 'בדיקה' זו. זהו הליך שמפעם לפעם ננקט כנגד עמותות ותיקות, שמחמת שגיאה כלשהי עוררה פעילותם את חשש פקידי המס, והוא מטרד ומעמסה לכל עמותה באשר היא.
כדי להתמודד עם הבדיקה, היה עלינו להגיש לפני רשויות המס את כל המסמכים, המתעדים את פעילות העמותה מיום הקמתה, כאשר כל מסמך ומסמך, עתיד היה להיבדק בשבע עיניים בידי פקידי המס.
חרדנו מאד מתוצאות הבדיקה. אף כי מעולם לא ביצענו, חלילה, פעולות בלתי חוקיות במסגרת העמותה. מספיק היה שמסמך כלשהו יאבד או יחסר, כדי לחייב אותנו בקנסות כבדים, בסכומים עצומים שגבוהים היו מהשגתנו.
שכרנו את שרותיו של רואה חשבון בכיר, כדי שיסייע בידינו להערך לבדיקה, והתכוננו בדחילו ורחימו לפגישה המכרעת, שנקבעה לנו עם פקיד השומה המחוזי. פגישה שבמהלכה אמור היה התיק להיות מוכרע לשבט או לחסד.
ככל שהתקרב מועד הפגישה, כך תפחה והוגדשה מזוודת המסמכים, שאמורים היינו לשאת אליה. התכוננו היטב, אולם למרות כל ההכנות שעשינו, הלחץ היה רב מאד. מביני דבר שעמם התייעצנו, הזהירו אותנו כי מדובר בתיק מורכב, שהסיכון בו גבוה וגורלו נתון לשבט או לחסד, בידי פקידים שרירי לב.
בערב שלפני הפגישה שוחחתי באקראי עם קרוב משפחתי. יהודי חשוב שעוסק מזה שנים בהפצת מצוות עניית אמן ובחיזוקה. זו היתה אמורה להיות שיחת שלומים שגרתית, אולם משום מה החליט קרוב משפחתי, שמודע היה לעיסוקי כמחנך וכמרצה, לשתף אותי דוקא עכשיו בתובנותיו החשובות בנוגע למצוות עניית אמן, כדי שאשתף בהן את תלמידי.
כמחצית השעה ארכו דבריו המרתקים, אשר למרות הלחץ שהייתי נתון בו, האזנתי אליהם ברב קשב, את האמת – התחזקתי מהם בעצמי. למרות עיסוקי רב השנים בחינוך, הופתעתי לגלות כמה הרבה ידע עדין חסר לי במצוה מצויה וחשובה כל כך…
תוך כדי שיחה רשמתי נקודות מתוכן דבריו, במטרה לשוב ולהרהר בהם, ובהמשך אף לחזק בהם אחרים.
סיימנו את השיחה בברכות הדדיות ופרשתי לשינה.
למחרת בבוקר השכמתי קום, ומיד לאחר התפילה פניתי לנסוע לאשקלון, שם שוכן משרד מס הכנסה, אשר עמותתנו היתה נתונה לטיפולו. אחרתי מעט את שעת הפתיחה, וגיליתי שתור ארוך של ממתינים משתרך לפני.
מאותו רגע החלה סאת יסוריי: כאשר סוף סוף הגיע תורי, התברר לי כי המתנתי בטעות לפקיד הלא נכון, והפקיד הפנה אותי לפקיד אחר. שוב הייתי צריך להמתין, אלא שכשהגיע תורי התאכזבתי שנית… מתברר כי כדי שיוכל אותו פקיד לטפל בענייני, היה עלי למלא טופס ולהגישו לפקיד אחר. שוב המתנתי שעה ארוכה, רק כדי לגלות שהפקיד הנכבד נאלץ לצאת במפתיע מהמשרד…
לאחר שלושה נסיונות כושלים, החלטתי לפנות למנהל.
גם בכניסה לחדרו נאלצתי להמתין, אולם הפעם החלטתי לא לוותר; משהתיישבתי לפני המנהל, שפכתי את לבי בקוצר רוח בולט: "כבר שעות שאני ממתין, וכל אחד דוחה אותי לפקיד אחר", טענתי. המנהל הקשיב לי וניכר היה שהדברים נגעו ללבו.
"המתן כאן בצד", החווה בידו לעבר אזור ההמתנה במסדרון הסמוך, "אני בעצמי אטפל בתיק שלך".
שמחתי. בטוח הייתי שהנה באה ישועתי, ואזרתי את שאריות הסבלנות שעוד נותרו בי כדי להמתין.
תוך כדי המתנתי, עד הייתי למחזה בלתי שגרתי; הבחנתי באדם בעל חזות חילונית, היוצא מחדר השרותים הסמוך, נוטל את ידיו, ולאחר מכן מוציא כיפה מכיסו ומברך בכונה "אשר יצר".
איני רגיל במחזות מסוג זה; יהודי חילוני המברך ועוד בכוונה רבה, ולכן הקשבתי לברכתו בתשומת לב מיוחדת. עניתי אחריו 'אמן' בקול רם. עניה שבודאי היתה מהולה בה השפעתה של השיחה של ליל אמש.
האיש הביט לעברי במבט מופתע, וניכר היה כי הוא לא הבין ממש מה אמרתי. הסתקרנתי לדעת מהו הסיפור שעומד מאחוריו, וכמעט ועמדתי לשאול אותו על כך, אולם הוא פנה מיד ונבלע באחד החדרים.
כמחצית השעה לאחר מכן, הבנתי שהדברים אינם פשוטים כל כך. הצצתי לחדר המנהל, וראיתי שהוא עסוק בשיחת טלפון ארוכה. סבלנותי עמדה לפקוע. עת סגירת המשרד הלכה וקרבה, שעות על גבי שעות ישבתי שם, לאחר התכוננות רבה כל כך לפגישה, והנה… אני עומד לשוב לביתי כלעומת שבאתי.
בתעוזה רבה פתחתי את דלת משרד המנהל, והבטתי בעינים חודרות בעיניו. לא היה נראה כי התרגש ממבטי המצמית, משום שהוא סימן לי בידו להמשיך ולהמתין…
"כבודו", פניתי בתקיפות למנהל, מבלי להתחשב בשפופרת שהיתה צמודה לאזנו, "אני חייב לסיים היום עם הסיפור שלי!".
הוא הפנה אלי בחזרה מבט כעוס וגער בי, תוך שהוא מסתיר בידו את הפומית:
"האם אינך רואה שאני עסוק?! כבר אמרתי לך שאטפל בתיק שלך בעצמי…!". כמעט שהשתכנעתי בכנות דבריו, אלא שדקה לאחר מכן נראה שהוא בעצמו כבר הבין, כי השעה מאוחרת מדי כדי שיספיק לממשם; הוא יצא מחדרו והצביע לי על דלת מקולפת בקצה המסדרון: "המתן כאן, תכף יגיע פקיד שיטפל בעניינך".
נקשתי על הדלת ולא נעניתי. כבר הייתי לחוץ מאד, היה עלי להמתין שוב, אולם פחדתי לעורר את זעמו של המנהל. על כן המתנתי בשקט, תוך שאני משלים בלבי עם העובדה, כי אאלץ לשוב לכאן במועד אחר.
סוף סוף נקראתי להכנס. אכן, נראה היה כי לחינם שלחני המנהל לכאן… הפקיד היה במהלך התארגנות ליציאה, ובקושי הבחין בכניסתי. אלא שכשהבטתי בעינו, הופתעתי לגלות כי מדובר באדם שראיתיו לפני כן מברך "אשר יצר" בכוונה…
כאמור, כבר השלמתי עם העובדה, כי לא אוכל להספיק היום להשלים את הטיפול בתיק המעיק כל כך, אולם לא יכולתי לעצור בעד סקרנותי, ושאלתי את האיש בעדינות: "ראיתי אותך קודם מברך 'אשר יצר' בכזו כוונה. אינך נראה כאדם שומר תורה ומצוות, מה הביא אותך לאמץ את ההנהגה הזו?".
האיש היה מופתע מהשאלה, אולם לא המתין מלהשיב: "אהה… מדובר בקבלה שקיבלתי על עצמי לפני שנים. התעוררתי לקבלה בימי השבעה על פטירת אמי עליה השלום, ומאז אני מקפיד על כך". הוא המתין שניה ומיד החזיר לי בשאלה: "אם אנו כבר מדברים, ראיתי שענית אחרי 'אמן' ובאמת לא הבנתי מה הקשר שלך לברכה שאמרתי לקדוש ברוך הוא", שאל בתמימות.
שמחתי על ההזדמנות להשתמש בידע שרכשתי אך אתמול, ומיד התחלתי להאריך, ולהסביר לו את משמעותה של עניית 'אמן', כיצד היא משלימה את הברכה, ומה גדול שכרו של מי שמקפיד על כך.
הארכתי מעט בדברים, אולם לא היה נראה כי בן שיחי מאבד את סבלנותו. אדרבה, הוא הקשיב לי בסקרנות רבה ולא הסתיר את התפעלותו – מלה קטנה כל כך עם משמעות כה גדולה…
משסיימתי להרצות את דברי ועמדתי לקום ממקומי, עצר אותי האיש ושאל אותי מדוע בכלל הגעתי למקום.
כמעט ושכחתי בעצמי מדוע… מהרתי להסביר לפקיד את סיבת בואי למקום. הוא הקשיב לי בסבלנות ומשסיימתי אמר: "אומר לך את האמת, אינני יודע בכלל למה הגעת אלי, ענין זה אינו נתון לאחריותי, אולם התרשמתי ממך עמוקות… המתן כאן כמה דקות, ונראה האם אוכל לעשות משהו בשבילך… אנסה קודם לדבר עם המנהל".
הפקיד יצא מהמשרד כשבידיו ערמת המסמכים שהגשתי לו… לאחר דקות מספר הוא חזר כשבידיו דף אחד בלבד, חתום בחותמת רשמית שעליו רשום:
"הנני לאשר כי בדקתי את התנהלותה של עמותה פלונית, ולא מצאתי כל דופי בפעילותה. כל התביעות שהוגשו כלפיה מבוטלות… על החתום: פלוני, נציב מס הכנסה…".
הבטתי בדף בחוסר אמון. האם יתכן שהחתימה נתנה בלי שום בדיקה? תהליך האמור לארוך כמה שבועות, הסתיים תוך כמה דקות…
קמתי ממקומי ומיהרתי לעזוב את המשרד, לא לפני שהרעפתי תודות על הפקיד המסור.
הוא לא הבין לגמרי את כוונתי. "בסך הכל עניתי אחריך 'אמן'…", אמר כשזיק שובב בעיניו ומיהר לצאת מהמשרד.
(מתוך עלון 'וכל מאמינים' פרשת בחוקותי)
1/606