החתונה המפוארת הסתיימה זה עתה. השעון מורה על השעה אחת אחר חצות. יוסף עדיין ניצב באולם ותוהה אולי בכל זאת כדאי לצאת היום מבני ברק ולשוב אל ביתו שבביתר. אמור היה לעשות זאת מחר, אולם ללא ספק מבחינתו ומבחינת הילדים עדיף לשוב עוד הלילה – אלא שאין לו עדיין כל תכנית מעשית כיצד לעשות זאת.
תוך כדי שר' יוסף טווה את חוט מחשבותיו, נכנס אל האולם נהג מונית המציע שרות לבני המשפחה הנותרים. מששאלו ר' יוסף על נסיעה מבני ברק לביתר, נקב הנהג בסכום של 200 שקלים. המחיר נראה לר' יוסף כמחיר סביר בהתחשב בשעה המאוחרת, ובעובדה שמחיר זה כולל בתוכו עצירה בסמוך לבית ההורים לשם איסוף המזוודות.
הנהג, שענה לשם רמי, אכן לקח את ר' יוסף ואיתו את הילדים העייפים ומטען המזוודות. והנה רק יצאו מן העיר, ופיו של הנהג החל נפתח. בשצף קצף החל מסיט את נושאי השיחה ומגלגלם אל ויכוחים והתרסות מתוך כעס ושנאה בלתי מרוסנת.
מר היה לר' יוסף עם העובדה, אלא שכבר לא יכול היה לשנותה. ניסה לשתוק, לנסות להירדם, לשכך במלה או שניים את חמתו הבוערת של הנהג, אולם ללא הועיל. הנהג תסס על מקומו ולא חדל מלפרוק את זעמו ולקנטר: "אתם החרדים, אינכם נושאים בנטל, רק לעצמכם דואגים. לא תורמים כלום ליישוב. אין לכם בעולמכם אלא את חייכם הפרטיים, השאר לא מעניין אתכם. חיילים נהרגים בצבא ואתם סועדים עם הילדים. אתם החרדים סוחטים את קופת המדינה, אתם עלוקות מוצצי דם…" ועוד כאלו 'פנינים' לרוב.
מספר ר' יוסף: "בסתר ליבי חששתי לשלומה של הנסיעה הזאת, בשעות הלילה הקטנות. 'אם אין יראת אלוקים' – ידעתי את הכתוב – הרי שלא רחוק החשש מלסכן חיי אדם. דרוך הייתי ומתוח מהצעד הבא של הנהג, התפללתי בלבי כי נגיע בקרוב ואפרד בשלום מפקעת הזעם שלו. לא התווכחתי, לא נכנסתי לשיחה, שתקתי וקוויתי לטוב.
"ואז, במרכזו של כביש ירושלים תל אביב, נשמעה לפתע מהלומה אדירה מתוך הרכב. משהו התפוצץ בחלקי המנוע פנימה וענן שחור עלה וטשטש את הראות. קול הנפץ עורר את הילדים המבוהלים שפרצו בבכי מבועת.
"רמי השתתק באחת, הסב את הרכב אל השוליים, הבחין באש בוערת והורה לנו לצאת מיידית. 'לצאת' משמע להוציא ילדים קטנים מייללים ולהשכיבם בפאתי הדרך, בשולי כביש סואן, בשעה המתקרבת לשתיים וחצי לפנות בוקר.
"הוצאנו את המזוודות והעגלות אל שולי הכביש, נתונים למזג אוויר בלתי נעים. נפנופים לעוברים ושבים ותחנוני אצבעות אליהם כי יואילו לשית עין אל הקורה כאן בשולי הכביש – לא זכו לשום תגובה. עשרות מכוניות חלפו, איש לא עצר.
"כהד הצטלצלו באוזני דבריו של רמי: 'דואגים רק לעצמכם… חיים רק למענכם…'. על רקע דבריו מצפה הייתי שלכל הפחות אחד מבין אלה שאינם חרדים, הנמנה על אלו 'החיים עבור הזולת ורק עבורם', יואיל לעצור עבורנו. אולם לדאבוני זה לא קרה.
"רגעים נוספים חולפים, פמלייתנו מחכה לישועה, והנה מכונית שנהגה הבחין בנו עוצרת בסמוך. הלב מחסיר פעימה בתקווה שאין זה אדם בלתי רצוי. והנה הפלא ופלא, לא יאומן כי יסופר. מי יוצא מהרכב? אברך חרדי. לא פחות ולא יותר. אחד מאלה 'החיים רק עבור עצמם, שאין להם בעולמם אלא את חייהם הפרטיים וזולת זה מאומה לא מעניין אותם'… ציציותיו ופאותיו נעות וכל כולו נכון לעזרה.
"שחתי לו את המתרחש, שמע גם את חוות דעתו של רמי, ומיד הפשיל שרוולים. ראשית כל פנה להפעיל את המיזוג ברכבו והחל מעביר ביחד אתי את הילדים אל תוך רכבו. גם את החבילות והמזוודות העביר עמי אל תא המטען שברכבו. רק לאחר מכן החל לטפל בתקלה עצמה. בדק את העניינים עם רמי בצוותא, העניק לו את שהיה דרוש, הוציא מן הרכב גלוני מים, ושטף את האווירה במלל נעים, מרגיע ומעודד.
"ברגע מסוים, כאשר נכח האברך לראות שרמי אינו מצויד במכשיר קשר סלולארי, הושיט לו את הפלאפון שברשותו באדיבות רבה: 'תתקשר לגרר, תתקשר הביתה, סדר את ענייניך'. רמי בהה בשליח הישועה הזה כאינו מאמין. עולם הפוך ראה, החרדים האלה… שמהם תצמח עזרה כה חמימה ונעימה? מי פילל, מי מילל.
"שוחח מהפלאפון והסדיר את העניינים, אולם הפעם היה קולו חרישי, כאילו נעטף במין רוך ורכות. השיב את המכשיר במילות תודה מגמגמות אל האברך מבית שמש, זה העלוקה והטפיל, אשר הואיל לקום לרגע מעל הוורידים של המדינה, להיות 'חילוני' לרגעים, לתרום משהו למען היישוב…
"למעשה יכולים היינו לעזוב את המקום, להותיר את רמי לחכות לבדו עם רכבו לגרר, אלא שזה מבית שמש לא מיהר על אף השעה, על אף המצב. נותר עוד קמעא לשהות עם רמי, הרעיף עליו חביבות ולבביות במידה טובה. לא סר מן המקום עד שהכל מסודר היה על הצד היותר טוב.
"טרם יצאנו לדרך נפנה עמי האברך לצדדים ולחש לי: 'שמע, עשה טובה ליהודי, הענק לו את דמי הנסיעה אף אם למעשה לא הביאך הביתה. הבן, נהג מונית הוא זה, מדוכדך ועייף גם בלאו הכי. תן לו לפחות להרגיש שהרוויח משהו מכל העסק הזה. אני כבר אביאך ברכבי עד דלת ביתך'.
"ניסיתי להתנגד. לו היה זה נהג אחר – עוד ניתן היה לדון בדבר. אולם התנהגותו המחפירה של רמי לא גרמה לי לשמוח לנהוג עמו 'לפנים משורת הדין'. אלא שהאברך היה נפלא ממני: 'בין כך היית משלם את המאתיים הללו. היפרד מהם, תן לו אותם, הבן ללבו'.
"כאשר גואה לבו של אדם טוב, מוצפת כל סביבתו באור יקרות של טוב לב. דבריו חיממו את לבי, ניגשתי אל רמי עם מאתיים השקלים בידי. קח, דברתי בקולו של מיטיבי, אינך צריך להפסיד מהתקלה הבלתי צפויה.
"רמי היה המום. ניצב נבוך ונכלם ולחץ את ידי. קולו רעד: 'אתם… אתם… אני טעיתי בכם… אתם… אצלנו זה לא…' מאתיים השקלים צרבו את בשרו. צר היה לי לראותו מתבייש כל כך. לא שמחתי לאיד, חלילה. לא נעים לראות אדם מתבוסס בבושה מבלי למצוא לעצמו מקום. החליף עמידה וחיפש נואשות אחר מילים מבטאות: 'הוכיחו לי מלמעלה שאתם טובים כל כך… אני לא בסדר… אני… אתם…'
"ליטפנו את שכמו: 'אתה בסדר גמור', דיבר האברך בחום על לבו הנרגש של רמי, 'הנה, גם לרכב קרה פנצ'ר ועוד מעט יתוקן, והכל יהיה בסדר. פנצ'רים זה ענין שקורה הרבה, לרכבים וגם לאנשים, העיקר שבסוף הכל מסתדר…'
"במלים כאלה הופשרה האווירה וחיוך נעים התפשט על פניו הנבוכות של רמי. לא פיללתי להיפרד מרמי בתחושה כל כך טובה. שווה היתה לי אותה תקלה, על כל שנלווה אליה – כדי לגלות את אורו של אברך זה, או יותר נכון: כדי שרמי יגלה אותה. גאווה מלאה את לבי. אשרי העם שככה לו…
"ובהאיר עלי יקר נפש האברך דנן, בעודו מאיץ בי בטוב לבו להיכנס אל רכבו ולצאת לעבר ביתי – העפתי מבט נוסף על רמי וראיתי את עיניו נוצצות בחשכה באור יהודי. פנימיותו בהקה מולי באותן דקות: 'גם הוא נפלא', הרהרתי. רגשות העלבון והמרירות נהדפו ממני מול אור גדול ונעים של תחושות עדינות והבנה, חמלה ונעימות".
שוכנים באדם כוחות נפלאים, ניתן באחת להסיר מעליהם את שכבת האבק הנרגזת, זה אפשרי גם בשעה קשה ועייפה, אורם זורח מאליו על הנפש. ככה זה בסביבתם של טובי הלב, אשר הכל סביבם רק חן וחסד. חיכם ממתקים וכל כולם מחמדים. שמש אישיותם מקרינה על הסובב להם. עולמם כולו אומר טוב, עולם שכולו טוב…
('אמונה שלמה', מתוך הספר 'נפלאותיו לבני אדם'; הובא בגיליון 'קבלת שבת')
1/337