הרב יעקב הייזלר
לקראת יום השנה להסתלקותו של מרן הגרמי"ל ליפקוביץ זצוק"ל, בקשנו לשוחח עם בנו הגאון רבי אברהם יצחק שליט"א, מראשי ישיבת 'בית מדרש עליון' בב"ב, ולשמוע ממנו סיפורי הוד כפי שחווה מקרוב בקודש פנימה, במחיצת אביו הגדול זצוק"ל.
"על אאמו"ר זצ"ל ניתן לכתוב ולמלאות גליונות שלמים מעבודתו בקודש, ובבחינת 'הדפים יכלו והם לא יכלו', וזאת בהיותו מיוחד ומצוין מנעוריו ועד ליומו האחרון, בכל המעלות והמידות טובות שמנו חז"ל הק'. גדלותו של אאמו"ר היתה בלתי נתפסת כלל לפי השגתינו, אאמו"ר היה מושלם בכל העניינים ממש, עליו ניתן לומר ללא גוזמא, שהוא היווה דוגמא חיה ומושלמת של 'עבד ה" אמיתי, ואדם השלם ובבחינת 'ספר מוסר חי', כאשר כל רצונותיו ודרכיו היו תחת שלטון התורה, מבלי לזוז כמלוא נימה ממנה בכל המצבים בחייו. משנות נעוריו ממש ועד לימיו האחרונים, עבד על עצמו ביגיעה עצומה על כל מידה ומידה, מתוך מטרה להעפיל ולהגיע בהם לשיא השלמות.
"כל פסיעותיו והילוכיו במסכת חייו הארוכים, היו מדודים עפ"י דרך התורה בתכלית. מעולם לא עשה דבר וחצי דבר מבלי שיחשוב מקודם היטב על תוצאות הדברים. אולם, חושבני שאחד הדברים החשובים באישיותו של אאמו"ר, הוא מסירותו הפלאית והעל טבעית לתלמידיו הרבים, כאשר במשך למעלה משבעים שנות הרבצת תורה להמוני תלמידיו, היה עבור כל תלמיד כאב רחום ממש. אאמו"ר היה משקיע בתלמידיו את מיטב כוחותיו וזמנו, לילות כימים ללא גוזמא כלל. מלבד זאת אף היה דואג לכל צרכי התלמידים, במסירות שאין לה אח ורע בדורנו, וידוע שכל תלמיד ותלמיד היה מרגיש זאת בנפשו, איך שאהבו באמת וחפץ בטובתו האישית בלבד.
"לא יאומן כי יסופר, איך שכל תלמיד ותלמיד הרגיש אצלו כבנו אהובו ויחידו, וכפי שחז"ל דורשים על הפסוק 'ושננתם לבניך' אלו התלמידים, ואכן כך הרגישו כל תלמידיו שלמדו אצלו, שהם בבחינת 'בניו אהוביו'.
"ידוע היה שאאמו"ר היה מכיר כל תלמיד ותלמיד בפרטי פרטיות, והיה מתעניין בכל אחד ואחד, בין באשר להצלחתו בתורה ובין בענייניו האישיים. גם תלמידים אשר פגשם לאחר חמישים שנה, זכר אותם תמיד ודאג לשלומם.
"כפי שאמרתי, כל העובדות הללו מקורן מהיותו אדם נקי בתכלית מכל ענייני העוה"ז. עובדא הווה, כאשר ב' מנהלים לא הסתדרו זה עם זה, והגיעו לאאמו"ר לדון בפניו, לאחר שיצאו מחדרו התבטא אאמו"ר בכאב כי לדעתו, לשניהם אסור לחנך ילדי ישראל, מכיוון שכוונותיהם אינן טהורות, והם מלאים בנגיעות אישיות. בדרך אגב, פלט אז אאמו"ר משפט מבהיל ואמר לאחד הנוכחים, שהוא יכול לשאול בכל המקומות שם הרביץ תורה, אם היו לו חיכוכים הנובעים מנגיעות אישיות וכו', ולדעתו רק מחמת שלא היו לו נגיעות אישיות, כאשר רק טובת תלמידיו עמדה לנגד עיניו, לכך זכה להעמיד תלמידים הגונים לאלפים.
"כל התלמידים העידו על יראת השמים המופלגת של אאמו"ר, שהשתקפה גם במהלך מסירת שיעוריו. לדוגמא, כאשר למד פעם בישיבה בפרק 'איזהו נשך', במהלך השיעור הביא אאמו"ר דוגמא להמחשת הדברים מ'בנק', אולם מיד אח"כ הוא התחיל פתאום לבכות על כך שהביא דוגמא מ'בנק', ואמר בכאב לב: 'איך זה שהבאתי דוגמא לדברי תורה מדברי חולין?' ואף הודה אז לה' על שהשכיל להתנצל, ולתקן את הדברים בפני תלמידיו…
"מרן הגר"ג אדלשטיין שליט"א, שלן בבחרותו בבית אאמו"ר, סיפר על יראת השמים המופלגת שלו, כפי שנכח לראות מקרוב. סיפר הגר"ג שליט"א, שלא אחת היה שומע את אאמו"ר אומר לעצמו: 'היום אני צריך להתחזק ביר"ש', וכששאל אותו למה? הוא ענה: 'אני ראיתי שהתלמידים לא כ"כ ממושמעים היום, והרי חז"ל אומרים כל מי שיש בו יר"ש דבריו נשמעים, אז למה לא כל כך הקשיבו לי? זה סימן שחסר לי ביר"ש!!!'. וסיים הג"ר גרשון: 'אלו הן מחשבות של אדם גדול!'".
לאחר נישואיו, כאשר עבר להתגורר בב"ב, הלך וגדל לתפארת, ואף התקרב ביותר לחזו"א. החזו"א לא פסק מלשבחו לעיני תלמידיו.
פעם דנה קבוצת בחורים עם החזו"א, האם אפשר לאחר הנישואין להמשיך ולהתעלות בלימוד, כמו ימי הבחרות, שאז שרויים ללא דאגות הפרנסה. והנה בדיוק נכנס אז אאמו"ר לבית, והחווה החזו"א עליו בפניהם באמרו: "הנה האברך שלפנינו יוכיח לכולם, שגם לאחר הנישואין ניתן להתעלות בתורה!".
"החזו"א אף העריך את סברותיו בגמ', עד כדי כך שכאשר מרן הגר"א קוטלר זצ"ל שבת פעם בשבת בב"ב, התפלל בליל שבת בבית החזו"א. לאחר קבלת השבת, כיבדו החזו"א למסור שיעור תורני למתפללים. במהלך השיעור חידש הגר"א קוטלר כמה חידושים, ואאמו"ר העיר לו על חלק מחידושיו, אולם הגר"א קוטלר, שהיה ידוע בתקיפותו ובחריפותו, דחה את דברי אאמו"ר, וכך התווכחו ביניהם מספר פעמים. לאחר השיעור ניגש החזו"א לאאמו"ר ואמר לו: "דע לך, כי על פי חשבון גם אני סברתי כמוך, אולם מחמת כבודו של מרן הגר"א קוטלר לא אמרתי זאת ברבים בשיעורו".
סיפר אחד התלמידים: "לפני מספר שנים בודדות, נקלעתי לסיומו של אירוע מרכזי בירושלים, ראיתי כיצד נכנס הראש ישיבה למכוניתו. על חלון הרכב שהיה פתוח, צבאו המוני אנשים כדי להתברך מפיו. כשהתור המשיך מעבר לזמן הסביר, פנה הנהג אל ראש הישיבה כדי לבקש את רשותו לסגור את החלון ולהתחיל בנסיעה. ענה לו ראש הישיבה: 'לאנשים יש הרבה צרות, איך אפשר להתעלם מהם?', וכך המשיך עוד דקות ארוכות לשמוע את נאקת בני ישראל, ולברך כל אחד ואחד, משל היה בנו או תלמידו הקרוב".
"מתקופת ילדותי נחקקה בקרבי עובדה פשוטה אך מדהימה, המעידה על חשיבה יתירה על הזולת. היה זה כשפעם דפק יהודי בדלת הבית, ופתחתי לו את חלק מהדלת כנהוג אצל ילדים, וכשאאמו"ר הבחין בכך – קרא לי והוכיחני שלא יפה לפתוח עבור הזולת רק חלק מהדלת, ולהראות כמי שאין חפצים בו, אלא ממידת 'הארת פנים' ראוי לפתוח את הדלת כולה לזולת, ואכן כך נהג כל חייו כאשר קיבל את הזולת בשמחה, כמי שאין לו בעולמו באותו רגע אלא את אותו יהודי שבור…
"מנהג יפה היה לאאמו"ר: כל יהודי שהגיע להחתימו עבור ענייני צדקה וחסד, היה אאמו"ר תורם לו סכום מכובד. כמעט ולא אירע שחתם ללא נתינה הגונה כדי לפייס את האיש"…
אלוף המידות
"במיוחד היה אאמו"ר מצטיין בגין הכבוד שהעניק לכל יצור אנוש עלי אדמות, יהא אשר יהא.
"סיפר לי יהודי אחד, שהחזיר פעם את אאמו"ר לביתו לפני ט"ו שנים מברית מילה, וצירף אז למכוניתו את בנו הקטן בן החמש. כשהגיעו הביתה, בירך אאמו"ר בלבביות את הנהג, ויצא מהמכונית לכיוון הבית. לפתע הוא חזר לכיון הרכב, אאמו"ר פתח את דלת המכונית והתנצל בפני הנהג על כך ששכח להגיד 'שלום' לילדו… לא נחה דעתו עד שפייס את ילדו הקטן בן החמש. עובדות שכאלו הרי כבר כמעט ולא רואים בדורנו…
"עובדה ידענא, באחד שהזמין את אאמו"ר לנישואי בנו, ורצה לכבדו בברכה אחריתא. בתחילה אמר לו אאמו"ר שלא יוכל לבוא, ובסוף כן הגיע, אך בעל השמחה הזמין כבר אדם גדול אחר לכבדו, ובלית ברירה נתן לו כיבוד אחר. אח"כ שלח בעל השמחה אל אאמו"ר להתנצל בפניו, ואמר לו אאמו"ר שאין מה להתנצל מג' סיבות: א', כי הוא לא היה אמור לבוא, והלה לא ידע שיבוא, ועוד, שהוא זכה שיש לו סייעתא דשמיא להניח את הכבוד בצד, וסיבה שלישית, שבעל השמחה אינו יודע כמה נחת רוח היה לו מזה שכיבד את הגדול ההוא.
"במיוחד היה הכבוד המיוחד שהעניק ללומדי תורה שהיה לאין ערוך. כל אימת שראה ת"ח, ואפי' שהיה צעיר לימים, היה קם לפניו בכבוד ובהכנעה מיוחדת. אירע פעם שאאמו"ר הגיע לאחד הכינוסים התורניים, ובמהלך הכינוס הבחין בראש ישיבה צעיר עולה על שולחן הנשיאות, מיד קם ורץ אאמו"ר לכבודו והציע לו את כסאו לעין כל, אותו ת"ח התפלא על כך, אולם אאמו"ר ענה לו בפשטות: 'אתה ראש ישיבה בישיבה גדולה ואני ראש ישיבה רק בישיבה קטנה'…
"הרבה פעמים כשהייתי צועד עמו ברחוב, הייתי רואה כאשר עובר לידו ת"ח צעיר ממנו בעשרות שנים, היה אאמו"ר נעמד לפניו במלא ההכנעה ממש"…
(מתוך 'המבשר תורני' תשע"ב)
1/512