סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
יהודי נכבד מחשובי תושבי העיר מונסי שבארה"ב, נוהג להגיע מדי שנה לכבוד ירח האיתנים לארץ הקודש, לחוג את הימים הנוראים בצל רבו וקהילתו, ובקרב בני משפחתו שבירושלים עיר הקודש ת"ו.
בשנה שעברה כאשר הרשויות הטילו סגרים ומגבלות שונות מחמת מגפת הקורונה, וקשרי התעופה נעשו קשים ומסובכים, לא היתה אפשרות של טיסה ישירה לארץ הקודש, והוכרח להגיע ארצה דרך מדינות אחרות. וכך מצא את עצמו בתיאום תאריכי יעד משתנים מהיום למחר, כאשר בכל העת מתחלפים להם צבעי 'רמזור' המדינות מאדום לכתום ומירוק לאדום בוהק, וחוזר חלילה…
לאחר שבחסדי השי"ת היה בימים הנוראים בארץ הקודש, קיבל שיחת טלפון דחופה באחד מימי חול המועד סוכות ממנהל הנסיעות האישי שלו, שהודיעו שעכשיו ממש התפנה עבורו מקום בטיסה היוצאת בדחיפות למחרת עם שחר אל אחת ממדינות אמריקה הגדולה, ומשם יצטרך להמתין לטיסה לכיוון מונסי שבניו יורק.
בלית ברירה נאלצו האיש וזוגתו לארוז את מזוודותיהם בזריזות ולהחיש את צעדיהם אל שדה התעופה, לא לפני שעברו את כל הבדיקות הקפדניות בטרם העליה למטוס. ולמחרת בעלות השחר נפרדו בדמעות מבני משפחתם, ומיהרו אל הטיסה המיוחדת שהקלה את דרכם ביציאתה היישר אל ארצות הברית.
אולם עם נחיתת המטוס באותה מדינה נידחת שבאמריקה, התברר להם שזה עתה סגרו שלטונות ארצות הברית את השמים לטיסות פנים, ובימים הקרובים לא תצא שום טיסה לניו יורק! הידיעה הזו נחתה עליהם בימים קשים ביותר, הלא בעוד ימים ספורים יחול יום הושענא רבא, ולאחריו חג שמיני עצרת, וחג שמחת תורה, היכן אפוא יחגגו את החגים הקדושים הללו?
בלית ברירה נאלצו לתור אחר בית מלון מקומי לימים הבאים, הם ביררו אם יש באותה עיר קהילה יהודית כל שהיא, ואכן נודע להם על קהילה אורתודוקסית קטנה שבקצה העיר. שכרו אפוא חדר בבית מלון שבקרבת בית הכנסת המקומי, ואת תפילות החג ערכו באותו בית כנסת קטן שרוב מתפלליו היו יהודים אמריקאים מודרניים המשתייכים לקהילת 'יאנג יזרעאל' האמריקאית…
והנה בהגיע יום טוב אחרון, הלא הוא חג שמחת תורה של גלויות, בעת עריכת ההקפות הקדושות לכבודה של תורה, ניגש להנהיג את ההקפות איש זקן אחד, שעל אף גילו המבוגר היה מפזז ומכרכר בריקודין עילאין. בכל עת ההקפות לא כהתה עינו ולא נס ליחו, כשהוא משמח את כל המתפללים בעוז ותעצומות ומעודדם לרקד ולקפוץ בכל הכוח! – היה זה מחזה מרהיב ומדהים, לראות יהודי זקן יותר מבן תשעים(!) שרוקד ומקפץ כנער צעיר בשמחת תורה.
לאחר התפילה בעריכת הקידוש הגדול של 'חתן תורה' כנהוג, שאל היהודי האורח ממונסי את אותו זקן: אמור נא לי במטותא, לשמחתך הגדולה מה זו עושה? – בטוחני שישנה סיבה טובה לריקודיך הנפלאים ולשמחתך הגדולה ביום "שמחת תורה" דייקא.
אספר לפניך דברים כהווייתן, פתח הזקן הנרגש: בירח אלול תרצ"ט כשפרצו הגרמנים ימ"ש בקול רעש גדול לפולין וכבשוה בתרועות, נכנסו אל העיר לודז' הגדולה, וכדרכם בכל מקום בואם שעטו היישר אל מרכז העיר במצעד ניצחון ראוותני, ותיכף התפזרו בכל רחבי העיר, כשהם מטילים בכל מקום הרס וחורבן באימה ופחד ובעתה. וכדרכם בכל ערי הכיבוש ניגשו תחילה להריסת בית הקברות הגדול של העיר, ולשריפת בתי כנסיות וישיבות ומוסדות הקודש. סכנה גדולה היתה ליהודים באותם ימים להתהלך ברחובה של עיר ששרצה מלאכי חבלה רבים, ואוי לו ליהודי שנפגש עם נאצי צמא דם!
בחג שמחת תורה שנת ת"ש יצאתי חרש עם שחר לתפילת החג שהתקיימה באחד המרתפים הנסתרים, והנה רואה אני בדרכי חייל גרמני צעיר המתנכל לאיש יהודי, הוא פשוט נהנה להתעלל בו מכל צד, באכזריות נוראה הכהו עם האלה שבידו מכות נמרצות, משך בפאותיו ובזקנו בחזקה, וקללו והשפילו ללא הרף.
לא יכולתי לראות בצערו של היהודי, ובראותי כי אין עוד חיילים בשטח התקרבתי מהרה אל הזירה, הפתעתי את החייל מאחוריו והנחתי עליו כמה מכות קשות ונאמנות. מרוב בהלתו עזב החייל את היהודי המסכן, שניצל את ההפוגה הרגעית, לקח את רגליו וברח מן הזירה כל עוד נפשו בו.
כשנוכחתי שברוך ה' עלה בידי להציל את היהודי המוכה, עזבתי חיש את הגרמני והתחלתי אף אני לנוס ולברוח. אך החייל התעשת מהרה, קם על רגליו בכעס גדול, וצעק לעברי: על חוצפה שכזו אתה תשלם בחייך! הוא דרך את נשקו, והחל לרוץ ולרדוף אחרי, כשאני בורח כדי להציל את נפשי בכל הכוחות.
כך התרחש לו 'מרדף' קשה על פני רחובותיה של לודז' הגדולה, בעצם יום שמחת תורה! אך בסופו של דבר היה החייל מאומן יותר ממני בריצתו והצליח לתופסני. בראותי כי כן, והבנתי שהנה קצי קרב, גאתה לפתע שמחה גדולה בלבבי על שזכיתי להציל נפש מישראל, שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז.). ולעוצם שמחתי הגדולה, שהשתלבה היטב ביחד עם זמן שמחתנו של שמחת תורה, התחלתי לפתע לרקוד בכל עוז… כך באמצע הרחוב, רקדתי על מקומי בשמחה ובתעצומות, כשהחייל המרושע עומד נכחו נדהם ונפעם!
הוא צעק וצווח ככרוכיא: "דו יודע! וכי אינך יודע כי דויטש-לנד איבער אלעס! [גרמניה מעל הכל… עפ"ל]. ועל חוצפתך הגדולה להכות חייל גרמני, אני יורה בך כאן ועכשיו! אך בטרם אלחץ על ההדק עליך לכרוע כאן ועכשיו על ברכיך ולחפור לך את קברך במו ידיך! נו, שנעלר! שנעלר!" – שאג הגרמני.
אבל אני הייתי כולי אחוז דבקות בעבודת הריקודים הגדולה של שמחת תורה, ולא נתתי אל לבי כלל להקשיב לפקודתו של הנאצי, פשוט המשכתי לרקוד ולרקוד כל עוד רוחי בקרבי!
חשב לו הנאצי, שכנראה זהו דווקא חפצי ורצוני עתה למות כך על קידוש השם, ולכן רוקד אני בשמחה הגדולה הזאת! לפיכך בבת אחת שינה את טעמו, והחל לצרוח: "שמח אתה למות כאן! הא! לא אתן לך את התענוג הזה! אתה לא תמות אצלי כל כך מהר!… אתה עוד תראה את נחת זרועי, אשלח אותך מכאן אל מחנות העינויים הקשים והסאדיסטיים ביותר!" תפס אפוא החייל בידי, והובילני אחריו אל בית המפקדה הצבאית שהקים צבא הרייך בלודז' הכבושה.
אולם באחד מעיקולי הדרך, כשעברנו דרך סמטה צדדית קטנה, עזבתי לפתע בכוח את לפיתתו של החייל, והתחלתי שוב לברוח מהרה על נפשי. החייל החל כמובן רודף אחרי בכל כוחו, אך כאן עמדה לזכותי ההיכרות הטובה שלי עם כל רחובותיה הקטנים והמפותלים של עיר מולדתי לודז', וכך נעלמתי מהרה בין הסמטאות הצרות והמעוקלות, כשהחייל לא מצליח לתפוס לאיזה כיוון ברחתי, וכך ניצלתי ברגע אחרון ממוות לחיים!
לפיכך בכל שנה ושנה בהגיע זמן שמחתנו של שמחת תורה מתמלא לבבי שמחה של מצוה, בזכרון אותו מאורע שבזכות הריקודים של שמחה ניצלו חיי! ולפיכך מרבה אני בריקודים בזה היום להודות ולהלל לפניו יתברך על הניסים והנפלאו והנפלאות שעשה עמדי. – סיים הזקן את סיפורו המרתק!
על טיב אותו מקרה התבטא היהודי האורח ממונסי, שעל אף הקשיים שעברו עליהם בחגיגת הושענא רבא ושמיני עצרת ושמחת תורה בנכר, הכל היה כדאי בשביל לחזות בריקודיו של אותו זקן, ולשמוע מפיו את המעשה המופלא! – כדי שנלמד מכאן כמה גדול כוחה של שמחה של מצוה,שבזכותה ניצל איש ישראל ממוות לחיים טובים ולשלום!
(טיב הקהילה)