"נעשה ונשמע אמרו כאחד"
הזוג שהתפרץ למשרדי היה ממש חסר אונים. "כבוד הרב", פתח האב בזעם מתפרץ, "אני, אין לי שום בעיה עם היהדות, אבל מה שעשיתם עם הילד שלי זאת פשוט הונאה: גנבתם לי אותו! זהו, הוא כבר לא יהיה שלנו!".
הרבה האשמות ספגתי בשנות הפעילות של מוסדותינו, אבל גניבת ילדים לא היתה אחת מהן… הפעם לא רק שלא ידעתי מי הם העומדים לפני, במקרים שכאלו לא נותר אלא לפנות אל הלב, אל נקודת היהדות. "שבו בבקשה", ביקשתי, "קודם תעשו ברכה, תשתו משהו, אחר כך אפשר לדבר כמו יהודים טובים".
הם התיישבו, הזעם עדיין מרצד בעיניהם. אחרי ברכת "שהכל" משהו הפשיר. "במה מדובר?" שאלתי. האבא לגם קמעה והחל לשפוך שיחו:
"לפני כמה שנים", אמר, "החל הבן שלי להשתתף בפעילות של 'אור ישראלי'". "זה דבר גדול מאד", אמרתי. "הארגון הזה, שזכינו בסיעתא דשמיא להקים לפני שנים, הוא למעשה תנועת נוער שפועלת עם ילדים מהציבור הכללי. בעיקרון, וכדי לא להרחיק אפילו אחד, מטרתה המוצהרת היא להעניק לילדים תודעה יהודית, ומעט מידע על המסורת של עמנו. במשך השנים זכה הארגון הזה להצלחה גדולה. כיום הוא מונה כבר עשרות סניפים בכל הארץ, מקריית שמונה ועד אילת. התוצאות, ברוך ה', מרחיבות לב".
הילד המדובר, כך התברר לי, השתתף בפעילות של הסניף בקרית מלאכי. "הוא הבן הבכור שנולד לנו אחרי שבע שנות ציפייה", הסבירה האם. "הוא העיניים שלנו, כל כך הרבה ציפינו לו! מה יש לנו בעולם חוץ ממנו?", כפי שהם טרחו לשוב ולהסביר, ההורים הם אנשים שרואים את עצמם כחילונים מוצהרים בני מעמד הביניים הגבוה. הם משכילים וממש לא מעוניינים שהילד הבכור שלהם יהפוך לאדם חשוך. "זה הכל התחיל עם תנועת הנוער של הרב", חזר הזעם לקולו של האב, "אבל שם הוא אבד לגמרי. הוא התעקש ללכת ללמוד בישיבה, וכל יום שחולף אנחנו מרגישים שהוא אבד לנו".
מה ששבר את רוחם אירע לקראת יום ההולדת ה-16 של הילד. "הכנו מסיבה גדולה, ואז נתנו לו את ההפתעה: כרטיס טיסה משפחתי לשבועיים של טיולים באיטליה ובאירופה הקלאסית. הדגשנו שהכל יהיה כשר למהדרין. היינו בטוחים שהוא ישמח, אלא שאז הוא קם והכריז שהוא לא מתכונן להשתתף. 'זה לא מתאים לי', טען 'זה ביטול תורה'. אין! איבדנו אותו. והכל בגלל הארגון של כבוד הרב", סיים האב את נאום הקטגוריה.
יותר מכל התרגשתי. ילד יהודי, שרק לפני שנים אחדות גילה את אור התורה, כבר זכה להעפיל לדרגה נשגבה כזו שהוא מוכן לוותר על הנאות גדולות – ובלבד שלא יפסיד יום של לימוד. עכשיו רק הייתי צריך להסביר להורים.
*
המשנה במסכת אבות (פרק ג' משנה יד) אומרת: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". והיה אבא זצ"ל, ראש הישיבה נוהג לעיין: מה ראה התנא לכנות את התורה הקדושה "כלי חמדה", ועוד שהרי גם בפסוק שממנו הוא מביא ראיה לא מצינו שנקרא "כלי חמדה", אלא "לקח טוב"?
אלא, היה אבא זצ"ל מלמד ואומר: "בא התנא ללמדנו כי ברוב חביבותו לישראל החדיר הקב"ה והטביע בכל נפש ונפש מישראל כיסופין והשתוקקות עצומה לתורה. כל יהודי, שרגליו עמדו על הר סיני ונשמתו זעקה 'נעשה ונשמע', נעשה כלי קיבול מיוחד לתורה. זוהי, אפוא, חביבותם של בני ישראל, שניתן להם 'כלי חמדה', דהיינו כלי קיבול מיוחד והשתוקקות לתורה. לכל יהודי יש תכונה זו, גם לזה שהתרחק וכבר הספיק להתכחש לכך.
"הדבר גם מדויק בלשון התנא, שחזר וכפל 'חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם', דהיינו שאחרי שניתן להם כלי הקיבול זכו גם לקבל את התורה שבה נבראו שמים וארץ. אבל בין כך ובין כך קרואים ישראל 'בנים אוהבים למקום', שלכל יהודי באשר הוא יש השתוקקות לתורה. כל מה שצריך הוא רק לגלות את זה; וכאשר תתגלה האהבה, נהרות לא ישטפוה".
*
הבטתי בהורים הזועמים מולי, וכבר התפתיתי לפייס אותם ולסיים את הענין בזה, אלא שאז נזכרתי במאמרו של אבא זצ"ל. הבנתי שגם להם עצמם יש כלי חמדה בתוכם. הבנתי שקרוב הדבר גם אליהם. התחלתי לדבר אל הנקודה הזאת שבתוך לבם.
"אשריכם", אמרתי להם, "אתם זכיתם למה שאלפי אמהות יהודיות במשך הדורות השתוקקו לזכות לו. זכיתם לבן תלמיד חכם. אתם צריכים לשמוח. מי יודע כמה דמעות שפכו הסבתות שלכם שבזכותן זכה הילד לכך. מובטחני בו שעוד יהיה גדול בישראל, ויאיר את העולם בתורתו".
הדמעות ששטפו את פני ריככו בבת אחת את זעמם. האם היתה הראשונה שנדלקה. "כבוד הרב", היא יבבה, "אנחנו מתנצלים. לא ידענו שזה כל כך חשוב. הרב צודק!". עוד רגעים של התקרבות חלפו, וגם האב הצטרף.
עוד באותו מעמד זכיתי לראות את 'הכלי חמדה' של ההורים מתגלה. "האמת, כבוד הרב", סיפר לפתע האב, יש לנו גם בן צעיר. בעקבות מה שקרה לאחיו הגדול החל להתחנן שגם הוא רוצה להצטרף לפעילות של 'אור ישראלי' – אלא שאנחנו כבר היינו למודי ניסיון ולא הסכמנו לאשר לו את העין, כי לא רצינו לאבד גם אותו, שלא יתחרד לנו. עכשיו, בעקבות מה שאמר הרב, אני חושב שאולי נאפשר לו להשתתף. אם זה מה שהסבתות שלנו רצו, מי אנחנו שנתנגד?!"
הפגישה הסתיימה. בערב חג השבועות סיים האח הגדול מסכת פסחים עם 300 נערים. האח הצעיר התחיל גם הוא מסכת חדשה, והקדוש ברוך הוא אומר: "ראו את בני חביבי העוסקים בשמחתי".
(מתוך הספר 'אור השבת')