"הכל התחיל בשנה שעברה, כשטסנו עם ילדינו לשנת שליחות בארה"ב, מספר איש התקשורת ידידיה מאיר. "היינו אמורים להתגורר שם לצורך הרצאות ופעילות, עם אופציה להאריך את המגורים שם למשך שנתיים, במידה ותהיה הצלחה גדולה. ואכן הייתה ברוך השם הצלחה כזו".
מאיר מציין, כי כפי שניתן לשער, מעבר כזה לארה"ב כרוך בפרוצדורות כמעט בלתי נגמרות: החל בהנפקת ויזות, עבור בהעברת בתי ספר ועד לארגון הבית החדש. "דווקא אחרי שמונה חודשים, כשכבר התחלנו להתרגל והילדים הסתגלו למוסדות – פתאום פרצה הקורונה. בהתחלה, כמו אצל כולם, למרות החדשות והעדכונים הקשים, הייתה תחושה של 'עוד רגע וזה יעבור'. אבל זה לא עבר. לאט לאט התחלנו להבין, שהמקום הבטוח ביותר עבורנו הוא בארץ הקודש, כך שהאפשרות היחידה שנותרה לנו היא לארוז הכל ולברוח".
הימים שמאיר מדבר עליהם הם ימי ערב פסח, ולדבריו – ההתלבטות היחידה שנותרה להם היא האם לטוס לפני החג או מיד אחריו. "ביום ראשון בצהרים, בשבוע שחל בו ליל הסדר, אחרי הרבה התלבטויות מייסרות – סגרנו סופית עם הבחור שמכשיר מטבחים לפסח בשכונה שלנו בפייב-טאונס, שיבוא להגעיל לנו את הכיריים בתחילת השבוע הבא. זהו, החלטנו שאנחנו נשארים לפסח בבית בארה"ב. בסופו של דבר, פחות מ-48 שעות אחר כך כבר היינו על טיסת יונייטד בדרך לארץ. למה? כי ככה בורא עולם רצה".
על הטיסה עצמה, מספר ידידיה מאיר ל'משפחה': "הגענו אליה ברגע האחרון ממש, שניות ספורות לפני סגירת הדלתות, ואז חווינו את הסימפטום הקל יותר, אך המדכא של המגפה: הריחוק בין בני האדם. אתה נכנס למטוס שבו יש עוד מאתיים יהודים כמוך, כולם עושים את דרכם מהכאוס המוחלט במעצמה הגדולה בעולם, אל המדינה הקטנה במזרח התיכון, שבה המצב נראה הרבה יותר טוב.
"לכל אחד יש מן הסתם סיפור דומה של החלטה חפוזה, מעכשיו לעכשיו, ואריזה של כמה שעות. וכל אחד הולך להיות בבידוד מוחלט במשך שבועיים ימים. מה טבעי יותר מלדבר, להחליף חוויות, להתעניין, לעודד, או סתם להשוות מחירים של מגבוני חיטוי?… אבל איפה – כל אחד מצטנף בפינה, חושש שלבחור העובר בין המושבים בדרך למקום שלו – יש קורונה. כולם פה מועדים לפורענות, מכולם צריך להיזהר: חי, צומח, דומם, דייל.
"טכנית", הוא מוסיף, "המעבר לארץ בתוך 48 שעות – לא היה קל לנו. תחשבו אפילו מה זה אומר לחיות במשך שבועיים על מזוודות, בלי למצוא אפילו את מכנסי השבת שלך בשביל ללבוש אותם לכבוד ליל הסדר. אבל הקושי העיקרי היה נפשי. במשך תקופה ארוכה אתה מתכנן את מעשיך, מחליט על שינוי כה משמעותי של מעבר דירה לחו"ל, ופתאום נדרש בבת אחת לחזור לארץ, בלי שום הכנות, ואתה גם לא יודע כמה זמן זה יקח או יימשך. אני חייב לציין, שבאותם ימים – ייחלתי יותר מכל לביאת המשיח. הייתה מן תחושה מיוחדת כזאת באוויר. פתאום כל האנושות מתמלאת בענווה ומבינה שלא היא מנהלת את העולם. המעצמות הכי גדולות נושאות עיניים לשמים, היקום עצר מלכת.
"אי אפשר להתעלם מכך שהתסכול גדול", הוא מוסיף, "הרי טסנו לשליחות, וכבר התחלנו לפעול ברחבי כל ארה"ב. נוצרו קשרים והיו כל כך הרבה הזמנות. עד היום היומן הדיגיטלי שלנו מקפיץ לנו כל הזמן הרצאות שהיו אמורות להתקיים. אפילו לא הספקנו להיפרד מאנשים שהכרנו – פשוט קמנו ועזבנו. אשתי ממשיכה המון הרצאות ב'זום' עם קהילות בארה"ב ובכל העולם, אבל זה כמובן לא אותו הדבר.
"הדבר היחיד שמרגיע אותי, זו ההבנה שבתקופה האחרונה מתגבשת אצל כולם: אנחנו לא מנהלים את העולם. מבחינה מסויימת יש פה תחושה מעט משחררת. קראת בדיוק השבוע בעלון 'אז נדברו' של הרב שמואל פולק, שבו אני מוצא הרבה נחמה בימים אלה – שבימים של חודש אלול אומרים: 'אוי כמה רע נגזר עלינו בימים הנוראים לפני שנה. כל החיים שלנו השתנו'. אבל אפשר להסתכל על זה במבט עוד יותר מעורר: 'בדיוק כמו שבראש השנה שעבר החליט הקב"ה על כך שהעולם כולו יחווה שינוי כה דרסטי – הוא יכול להחליט בראש השנה הנוכחי על שינוי דרסטי לטובה'.
"כולנו ראינו מקרוב איך כל העולם יכול להשתנות בשנה אחת", הוא מסכם, "זה מוחשי יותר מאי פעם. נקווה שהשינוי הבא יהיה לטובה.
(מתוך משפחה ראש השנה תשפ"א)