מעשה שהיה לפני כמה שנים, המלמד על כוחה של שמירה על קביעות וקבלה טובה. אחד מבני התורה בבני ברק הגיע זמנו להשיא אחד מצאצאיו, כשאין לו בלתי גוויתו ואדמתו. בלית ברירה החליט לעקור רגליו לארה"ב – לזכות את אחינו שבגולה במצוות הכנסת כלה. בטרם הרחיק נדוד פנה לקבל ברכת הדרך מרבו. הרבי בירכו בכל לבו ויעצו שתי עצות: א. לשמור היטב על קביעות איתנה בעסק התורה אף בהיותו בגולה ובניכר. ב. להכיר טובה ולהודות על נתינה ונתינה – בין אם היא של 500,000 $, 50,000 או רק 0.5 $ – שווה בשווה.
במשך נסיעתו נתברר ונתאמת אצל הת"ח כי על אף שנתברך מן השמים בכשרונות חזקים להבין בתורה, לא כן הם פני הדברים בנוגע לאומנות אסיפת מעות… ומיום ליום קשתה עליו המלאכה. אבל חזקה עליו פקודת רבו, לשמור על קביעות בתורה ולשבח את הנותנים על מחציות הדולר שנתנו לו.
לקראת סוף שהייתו בארה"ב שלחו אחד מידידיו למקום מרוחק קצת, שם דרים עשירים שאינם כל כך מה'היימישע' (שונים בהנהגתם מתושבי ב"ב). מתחילה לא נפתחה בפניו אפילו דלת אחת, עד ש… בבית אחד נפתחה הדלת כשכלב גדול מקדם פניו 'בתודה ובזמירות'. הת"ח שלא הורגל בכגון דא – בפרט בכלב גבוה כמעט כקומת איש, ברח משם כל עוד נשמתו באפו… אבל, בעודו במרוצתו הוא שומע את קול בעל הבית הקורא לו שלא לפחד ומזמינו להיכנס לבית פנימה. וכן עשה.
בטרקלין הגדול מצא את הגביר הגדול יושב כשרגליו למעלה… והוא שואל אותו למבוקשו. ענה הת"ח: ביתי ריקן ובני עומד להיכנס לחופה, ואין לנו במה להתחיל. הוציא הגביר שטר של 10 דולר, נתנו לכלבו וציווהו להעניקו לת"ח. דמו של הת"ח נשפך בקרבו. אם לא די בסכום קטן שכזה, עוד הוא ניתן לו ע"י הכלב… אך מיד נזכר בפקודת רבו, ופתח להודות להלל ולשבח את בעה"ב על טוב לבו וצדקתו עומדת לעד. והנה נזכר שאך לפני כמה שעות עסק בדברי הגמרא (ב"ק טו:) לגבי 'מגדל כלב רע בביתו' ואמר לגביר (באנגלית רצוצה): כלב זה 'כלב טוב' הוא, כי איתא בתלמוד שיש 'כלב רע', ומשמע מכך שיש בעולם גם 'כלב טוב', ואיזהו? זה הכלב שלך הנותן צדקה לנזקקים…
הרהר הגביר כמה רגעים, וביקש ממנו טובה: גש נא לדלת הבית השוכן ממול, ואמור את ה'תורה' הזאת לאותו בעה"ב השוכן שם. שוב נלחם הת"ח בעצמו, וכי עבור עשרת הדולר העלובים אעבוד אותו עד אין קץ?… אבל, גם זה בכלל פקודת רבו, שהרי בעד חמשת אלפים היה פונה לדפוק אצל השכן, א"כ עליו לעשות כן גם כנגד 10 דולר. באותו בית נפתחה הדלת ע"י יהודי בא בימים, הת"ח פתח פיו ואמר לו: הנה איתא בתלמוד שיש 'כלב רע', ומשמע מכך שיש בעולם גם 'כלב טוב', ואיזהו, זה הכלב של השכן ממול שנתן לי צדקה…
הדברים יצאו מפי הת"ח ופני הזקן אורו, והוא אמר לת"ח: קרא נא אלי את חתני הדר בבית שממול לביתי. ויקראהו. החתן נכנס לבית חותנו והשנים נפלו זה על כתפו של זה… הת"ח לא הבין את התעלומה המתרחשת לעיניו, עד שגילה לו החתן את המעשה והנעשה: הנה, חותני (השווער) הוא מבני הדור הישן, לכן קפץ רוגזו עלי כשקניתי את כלבי המוכר לך, ומאז לא דיבר אתי מטוב ועד רע, עד שבאת והראית מהתלמוד שיש כלב טוב, וכלבי נמנה על הטובים שבכלבים, בזה נחה דעתו ושב השלום לשרור בינינו. ולגודל השמחה העניקו לו יחדיו צ'ק חתום על סך של 18.000 $.
(באר הפרשה, וארא)