קמחא דפסחא
שנינו בשולחן ערוך, בפתיחת הלכות הפסח: "שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום", והוסיף הרמ"א: ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח". ושאלו, שלכאורה אין קשר בין שני הדינים, ומדוע כתב הרמ"א דינו בוא"ו החיבור.
את התשובה הבנתי במעשה שהיה, ובי היה המעשה.
כשהגרמנים כבשו את פולין מצד זה והרוסים מצד זה, נתבצר מקום בגיהנום בליטא החופשית שהוקמה בתווך, והמוני בני הישיבות מצאו מקלט בעיר וילנה. רציתי להיכנס אל הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, ומקורבו הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל קבע לי תור למחרת היום באחת עשרה בבוקר. כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות, ושיננתי את סוגיות מסכת יבמות שיהיו שגורים על פי, שאם ישאלני לא אגמגם אלא אומר לו מיד: "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום", וכולי וכולי.
הגעתי במועד, ומצאתי כשלושים איש ממתינים לתורם, כל אחד וסאת צרותיו. לפתע נפתחה הדלת והרב מישקובסקי קרא לי להכנס. התרגשותי גאתה. עמדתי לפני רבם של ישראל. הייתי בטוח שהשאלה הראשונה תהיה: מה אתה לומד. השאלה השניה: מה חידשת, והשאלה השלישית: ומה עוד חידשת.
במקום זה, שאל שלוש שאלות אחרות. הראשונה: מתי קיבלת לאחרונה מכתב מההורים?". עניתי: "כבר חצי שנה שנותק הקשר". הם נשארו בצד הרוסי, ואנחנו ברחנו לליטא מהצד הגרמני.
השאלה השניה: "האם יש לך שמיכה?". על מקום שינה לא שאל. לרבים לא היה. ישנו על ספסלי בית המדרש. אבל בלי שמיכה, עלולים היו לקפוא למוות. עניתי שיש לי, ונחה דעתו.
השאלה השלישית: "אפשר לראות את נעליך?"
התביישתי, אבל לא היתה ברירה. הרמתי את המכנס המטולא, ונעלי נראו במלוא הדרן. בנובהרדוק היו אומרים על נעלי הבחורים: כולם אהובים כולם ברורים, וכולם פותחים את פיהם…
מיד נתן לי כסף לקנות זוג נעליים, ואמר: "כאן ביתך, הוא פתוח עבורך עשרים וארבע שעות ביממה!"
ואני, כששמעתי, במקום לשמוח, התחלתי לבכות. מהתרגשות. הרגשתי שלמישהו אכפת ממני –
לא חקר אותי על צרותיהן וצרות צרותיהן של היבמות, אלא עניינו אותו צרותי וצרות צרותי שלי…
כאלו היו גדולי ישראל!
וזהו שרומז הרמ"א זצ"ל: שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, טוב ויפה, אבל קודם תראו שיהיה לעניים מה לאכול!…
קמחא דפסחא
ובענין זה: "שואלין ודורשין", בפה. "ומנהג לקנות חיטים", בפועל. כי שמעתי אומרים, שפעם היו מנשקים את ספר התורה בפה, ונתנו צדקה ביד. כיום מנשקים את ספר התורה בהושטת יד, וצדקה נותנים בפה: מבטיחים, ודיים –
הנודבים נהיים שבעים מההבטחות, אבל העניים לבטח אינם שבעים מהן!
מים שלנו
שאלו את ה"חזון איש" זצ"ל: הגמרא (פסחים מב ע"א) מספרת, שרב מתנא דרש בפפוניא שלא ילושו המצות אלא ב'מים שלנו' במשך הלילה, שהם צוננים ולא יחמיצו העיסה. למחרת באו אליו כולם עם כדיהם, אמרו: "תן לנו מהמים שלך". העמידם על טעותם: לא התכונתי למים שלי, אלא למים שעבר עליהם הלילה לאחר שאיבתם. מדוע סיפרה לנו הגמרא על טעותם של בני פפוניא, והעמידתם באור מגוחך?
וענה: להפך, הגמרא העלתה על נס את בני פפוניא, שלא הרהרו אחר רבם, לא שאלו במה טובים מימיו ממימינו. צייתו באופן מושלם, גם להלכה שאינה מובנת בעליל!
נצטט דברי הגמרא (סוטה יב ע"א): עמרם גדול הדור היה. כיון שגזר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר: לשווא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו, עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה משל פרעה… עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם.
לא נתפס, איזה ציות לגדול הדור! ואפילו לא ציווה, אם גרש – מגרשים כולם. כאיש אחד. החזיר, והחזירו כולם!
בני ישראל יצאו ממצרים. סוף סוף, מעבדות לחרות, מאפלה לאור גדול. ולפתע מצוה משה: חוזרים! מה חוזרים, לאן חוזרים? "ויעשו כן, להגיד שבחם ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח. אלא אמרו: אין לנו אלא דברי בן עמרם!" (רש"י שמות יד, ד).
בדיקת חמץ
מה לקח בדיקת החמץ לגבינו, ובכל השנה כולה?
הלכה פסוקה היא שמצוות צריכות כוונה (אורח חיים ס, ג). שהרי כתב הרמב"ן (שמות יג, טז) כי "כוונת כל המצוות, שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, וקדשנו במצוותיו וציוונו, ואנו מקיימים ציוויו. ובאם לאו, "העיקר חסר מן הספר"!
וכמעשה שהיה –
קבוצת בדואים הגיעה לסייר בתל אביב, העיר העברית הראשונה, כפי שנקראה. עלו ללשכת ראש העיר, מאיר דיזנגוף. קידם פניהם בכבוד רב, ואירחם כמיטב מסורת הכנסת האורחים של הבדואים. כשקמו להיפרד, שאל מה יבקשו כתשורה, כשי.
אמרו: "אנו מהנגב הצחיח, בעייתנו הגדולה ביותר היא חוסר מים. סובלים בני האדם, סובלות העיזים וסובלים הגמלים. וכאן, ראינו, המים זורמים בשפע בברזים. אם תואיל לתת לנו חמישה ברזים, ברז לאיש, לא יהיה קץ להכרת תודתנו"…
מהיכן יכלו לשער, שהברז מגיר מים בתנאי שהוא מחובר לצינור, המחובר למקור!
המצווה היא כברז, ולא מים מגירה היא, אלא קדושה ואורה. אבל בתנאי שמחוברת היא למקור, שיודעים שמקיימים אנו בזה רצון ה' וציוויו. שאם לא כן, אם לא יהיה בידינו אלא הברז לבדו, נסובב ונסובב וכלום…
(מתוך הגדה של פסח 'והגדת')