רבינו מעולם לא התמצא בתאריכי לידת ילדיו. הוא לא זכר ולא התעניין. גם במאכלים האהובים עליהם, בתחביבים ומשחקים
שלהם הוא לא הביע כל התעניינות. אלו הם משחקי ילדות ואין בהם ענין לדידו. בנושא אחד הוא כן התעניין והתערב: בלימודי הילדים. מלבד מה שהוא קבע חברותא ללמוד עם כל ילד בנפרד, כמה פעמים בשבוע, הוא גם הביע התעניינות וסייע בלימודי הבנות.
בנושא זה היה משקיע את תמצית כוחו. עוד כילדים קטנים ממש, הכין רבינו ’לוח אותיות‘ נאה כתוב בכתב גדול, כדי להנעים לילדים את לימוד האותיות (את הלוח הראשון הכין רבינו הקהילות יעקב זי“ע לנכדים הצעירים, וכשנשבר הכין רבינו לוח חדש ונאה ורשם עליו אותיות בכתב יפה), וגם בהמשך היה משתדל לקנות להם ספרים נאים, ואף מעטר עליהם את שם התלמיד בכריכת הספר.
כשגדלו מעט הילדים, הקפיד רבינו ללמוד עם כל ילד סדר לימוד, מלבד מה שחזרו על הנלמד בתלמוד תורה, קידם אותם ולימד אותם במסכתות שונות, כל ילד לפי כוחו והספקיו.
עניין לציין, כי דעת רבינו ברורה, שאב השולח את ילדיו ללמוד אצל מחנך, ואכן המחנך עושה מלאכתו נאמנה ומלמד אותם כראוי, הרי האבא נפטר מחיוב תלמוד תורה לבנים.
אכן, בימינו בדרך כלל מוסדות הלימוד משקיעים בלימוד עם הילדים מספר ענינים בלבד, ולא מספיקים ללמוד את כל ים – התורה. אכן, משום כך, היה רבינו מקפיד ביותר להשלים עם ילדיו דברים אותם לא לומדים במשך היום.
כך למשל, הוא קבע עם כל אחד מבניו לימוד קבוע בסדרי חמשה חומשי תורה כבר מגיל צעיר, ונביאים ראשונים, ואחרי זה משניות,
מסכת אחרי מסכת, גמרא בבלית, ובהמשך כשבגרו למד עמם גם גמרא ירושלמי. הילדים היו מצטחקים כי ’‘אבא ילמד איתנו הכל, רק לא מה שאנו לומדים בתלמוד תורה‘‘, יודגש כמובן, שזה אחרי שהוא עמד על טיבם שהם אכן שולטים בחומר ויודעים אותו, אז המשיך בלימודים נוספים.
הלימוד עם האבא – רבינו שליט“א, לא היה קל. היו לו תביעות של זמנים קבועים וברורים, והוא דרש ריכוז מלא. לימוד זה לימוד.
מפעם לפעם הוא גם בחן ושאל שאלות לראות שאכן הוא מבין את הנלמד ולא מתבלבל.
אכן עם זאת, בזמן שלמדו הוא הקפיד להנעים את זמן הלימוד, ומפעם לפעם היה שוזר פנינים השייכים לענין בו למדו.
אחד מבני רבינו סיפר, כי זוכר שבמשך תקופה ארוכה בה למד עם אביו, רבינו דיבר איתו רק מעניינים אחרים ולא מילה אחד ממה
שלמדו אז בתלמוד תורה. מסתבר, כי הרגיש שאם ידבר וישאל אותו שאלות על מה שלמדו במסגרת הקבועה של התלמוד תורה,
הוא ילחץ והדבר יהיה קשה לו מאוד, לכן, עקב ממרחק בלי לבחון אותו על כך.
אגב, רבינו שליט“א עצמו כבן לאביו מרן הסטייפלר זי“ע, היה לומד עמו כל ימי חייו בקביעות. רבינו בעל הקהילות יעקב זי“ע
הקפיד על מצות ’ולמדתם את בניכם‘ ללמד בעצמו את בנו, וכך, גם כשכבר בנו שליט“א היה תלמיד חכם מפורסם, הוא המשיך
להחזיק בקביעות זמן לימוד שבועית, עד לתקופתו האחרונה ממש. קשר עם המלמדים בעת הצורך, רבינו היה ניגש לתלמוד תורה או לישיבה בא למדו
הילדים, לשוחח עם המחנך אודות בנו. הוא לא המתין לפגוש אותו או לחכות שהדבר יסתדר, אם הוא ראה צורך, קם והלך לשוחח איתו לעמוד מקרוב על מצב הרוחני של הילד.
פעם התבטא רבינו כי ראה מהנסיון שעל כל אבא לברר מפעם לפעם אצל המחנכים של הילדים, על התנהגות הילד, מי שלא מתעניין נוהג שלא כראוי. והוסיף, פעם אמר לי אחד המלמדים ’אבא שלא מתעניין מהבן שלו, שלא אכפת לו ממנו, גם לי לא אכפת ממנו!' (ספר מנחת תודה).
בהקשר לזה התפרסם עובדא נפלאה, ונביא אותה כאן ממקור ראשון, כפי שסיפר הגר“ש שטינמן, ששמע מרבינו שליט“א עצמו:
היה זה כשבנו הגדול של רבינו, הגאון רבי אי“ש קניבסקי שליט“א היה ילד קטן ממש, והחל אז ללמוד בתלמוד תורה ’תשב“ר‘ בבני
ברק, כדרכם של ילדים בתחילת השנה, הוא לא רצה ללכת ללמוד. האבא – רבינו אמר לו כי הוא יבוא עמו ויכנס איתו עד למקום, כדי שירגיש בטוח.
ואכן הוא ליווה אותו לתלמוד תורה הוותיק, ונכנס איתו לכיתה בה הוא צריך ללמוד. שם קיבל את פניהם המחנך המפורסם והותיק
הרה“ח רבי ברוך שיש זצ“ל. אלא שהילד, לא הסכים לעזוב את אביו. הוא פחד… לא עזר שום שיכנוע. במקרים כאלו, מקובל שהאבא עוזב את המקום, והמחנך מרגיע את הילד ובדרך כלל חיש מהר הוא נרגע. אבל רבינו הציע למחנך, ואמר לו ’לא אכפת לי להישאר כאן עם כסא בפינת הכיתה, הרי בין
כה אני לומד, מה משנה איפה אני לומד‘…
ר‘ ברוך שיש, הסביר ואמר לרבינו כי זה מיותר וגם לא מקובל, אבל רבינו אמר לו, אם לך לא מפריע, אשב בצד כך הילד ירגע בקלות,
ואחרי זה אלך… וכך היה: רבינו נטל כסא וישב בצד וחיש מהר שקע בלימוד, והילד נכנס בשמחה לשחק עם חבריו.
אגב, לימים, סיפר רבינו עובדא זו, כשהוא מוסיף כי כשהרבי סיפר את פרשת השבוע הוא היטה אוזן להקשיב איך הוא מלמד, ונהנה
מאוד. היה זה בפרשת שמות, הרבי תיאר לילדים הרכים, כיצד החביאו את משה רבינו בין קני הסוף. הוא המחיש להם שלקחו
ארגז תפוזים ירוק )בתקופות ההם התפוזים היו בתוך ארגזי עץ ירוקים וחזקים( ובתוכו הניחו את משה רבינו וציפו את זה מבפנים
בטיט ומבחוץ זפת… וככה שמו אותו על שפת היאור… המחשה זו מצאה חן בעיני רבינו, והיה מספר אותה לבני ביתו.
לא מתאים ללמוד עם הבן
בטבע העולם, הילד לומד הכי טוב עם הוריו. הם מכירים לרוחו ויודעים טוב יותר ללמד אותו, והרי כך הוא מצות התורה. אבל
במקרים רבים, טוב יותר שהבן ילמד דווקא עם מישהו אחר ולא עם האבא. לא פעם מייעץ רבינו להורים שבאו לפניו ואמרו לו כי הלימוד עם הבן הולך קשה, והילד נלחץ מאוד ומסרב ללמוד, מורה להם רבינו כי אכן יחפשו מלמד פרטי שילמד במקום האבא.
מרן רה“י הגרי“ג אדלשטיין שליט“א הוסיף פעם לתלמידיו (מובא בקובץ גליונות, פרשת בשלח תש“פ, בקובץ הנספח
בסופו מהגרי“ג). כי רבינו שליט“א הראה לו כי יש מקור לדברים באבות דרבי נתן, פרק כ“ו הלכה ו‘: רבי יהודה בן אילעי אומר אדם שמת והניח בן ולא למד תורה מאביו והלך ולמד תורה מאחרים הרי חנופה מבקש.
מדברים אלו למדים שני דברים:
הראשון, כי לפעמים האבא חושש מלהחניף לבנו, וזו טעות, אדרבה, באבות דרבי נתן אנו רואים כי האבא צריך להחניף לבנו, שהרי אותו בן שלא רצה ללמוד עם אביו, כי מדאי הקפיד עליו, ואחרי שאביו מת ואחרים מכבדים ומשבחים אותו הלך ולמד מהם תורה.
והשני, לא לדקדק יותר מידי עם הבן כדי שלא ירגיש לחוץ ויחפש ללמוד עם מישהו אחר.
בהזדמנות הוסיף רבינו יותר, כי גם המלמד הכי מוצלח, יתכן מסיבות שונות שדווקא עם בנו הוא לא מתאים ללמוד,
והמציאות מוכיחה שאין זה חסרון באב כלל, אלא הוא לא מתאים ללמוד עם בנו.
’‘העולם אומר‘‘ סיים רבינו, כי בן הלומד אצל אביו, או שזה הולך הכי טוב שיש, או שזה הכי גרוע שיש‘‘ (מנחת תודה עמוד צ“ב).
בעוד היה רבינו ילד צעיר, קבע איתו אביו הגדול מרן הגרי“י זי“ע לימוד קבוע, וכשהגיע לגיל הבחרות, רצה אביו שיבוא לשמוע אצלו שיעורים בישיבת בית יוסף, שם לימד באותה תקופה מרן הסטייפלר ומסר שיעורים, ואכן רבינו שליט“א למד שם תקופה של כשנה, ואחרי זה אביו אמר לו ’לא טוב ללמוד מידי הרבה אצל אבא‘‘… ועבר ללמוד בפתח תקוה
בישיבת לומז‘א. גם בנוגע לבנותיו, היה רבינו עוקב מקרוב אחרי התקדמות הלימודים, לימודי חול וקודש, ומקוצר הגליון לא נוכל להרחיב כעת בפרט זה.