פרק א'
על הקו, הרב ישעיהו הבר, מנכ"ל אירגון החסד המופלא "מתנת חיים", הפועל ללא לאות על מנת לאתר תורמי כליה, כדי להוציא חולי דיאליזה לחופשי ממאסרם, ולהשיבם לחיים תקינים בריאים כאחד האדם. הרב הבר היה מרוגש למדי. בטרם שיחתנו בטלפון הוא פיקסס לי את המילים הבאות "הנני עומד בראש ארגון 'מתנת חיים' ויש לי סיפור מדהים אמיתי ומרגש, הממשיך את סיפורך מיום שישי האחרון ב'יתד נאמן' על כך שהקב"ה לא חייב לתת. נא דבר עמי".
דיברנו, הסכיתו לדבריו.
"שלום ר' לוי. נאמן לבקשה של רעייתי הנני מסבר את אוזנך לעלילה הבאה. לפני פחות משנה, ליתר דיוק לפני 10 חודשים פנה אלי יהודי חביב, המתגורר באחד מישובי השומרון והציג את עצמו בשם א.ג. מדובר באדם ירא-שמים בעל אישיות רגישה ועדינה, אשר משמש כמדריך חתנים וכיועץ נישואין בקהילתו. זו היתה מסוג השיחות שאני אוהב לנהל, כי א.ג. הודיע לי בשמחה ובנחרצות "אני רוצה לתרום כליה! מה בדיוק עושים?".
בשבילי זה כמו למצוא יהלום בדיונה ענקית.
הסברתי לו את הנוהל המאד מורכב מבחינה רפואית. עד לרגע ההשתלה מדובר בשרשרת של בדיקות התאמה ובמקביל בחירת מועמד להשתלה, עד ליום החשוב של השניים. של התורם מחד ושל המושתל מאידך.
שמחתי מאד, וכמו תמיד ראיתי בעיני רוחי עוד יהודי חוזר למסלול חיים – נפרד לעד ממחלקת הדיאליזה – עובד, לומד, מתחסד, מבלי החרב הרעה המתנופפת מעל ראשו בדמותן של כליות מקולקלות שאינן עושות מלאכתן כראוי. חדוות החיים לה זוכה המושתל, איננה ניתנת לתיאור, מצהלות הכרת-הטוב שלהם היא נושא שראוי לתעד. אך אין זה המקום והזמן.
א.ג. אף הוסיף וציין בפני, שיש לו סיפור נוסף ומיוחד לספר לי, אך אותו הוא יספר לי בעתיד אם ירצה השם. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר, ומה הקשר בין רצונו לתרום כליה, שזו מצוה נעלה, לבין רצונו לספר לי סיפור כלשהו. נו מילא.
מכאן ואילך התחלנו במסע הבדיקות והאבחונים הנצרכים על מנת לבצע את ההתאמות הרפואיות "בשידוך" הזה, שכולו מתנת חיים. אגב, בשיחת הטלפון הראשונה ביננו א.ג. ציין שנתקל בשמו של ארגון "מתנת חיים" תוך כדי עלעול בעלון ובו חידושי תורה, המחולק בבית הכנסת בקהילתם, ובין לבין גמלה בליבו החלטה לצאת מגדרו, ולנדב את האיבר הנחוץ לכאלה שחייהם תלויים במכונות הדיאליזה.
במהלך התהליך המיקדמי, הודיע לי א.ג. שאפעל במלוא המרץ כדי שההשתלה תתבצע בהקדם, משום שבקרוב אי"ה יתווסף להם בן נוסף למשפחה, והוא מאד ישמח לעמוד לימין רעייתו כשהוא כבר חזק ובריא, ולא בתהליך של שיקום אחרי הניתוח להוצאת הכליה.
ואכן, בשעה טובה ומוצלחת ביום חורפי אחד, הגיעו לחדר הניתוח התורם והמושתל, ובחסדי שמים זכה גבר כבן 40 להחלים בעזרת כלייתו של א.ג. מתנת חיים מובהקת שהרנינה את לבבות משפחות שני הצדדים.
שלושה חודשים אחר כך מתקשר אלי א.ג. ומבשר לי בהתרגשות: "הרב הבר, תברך אותנו במזל טוב, נולד לנו בן, והבית שלנו חוגג וזוהר מאושר".
"מזל טוב מזל טוב" איחלתי לו, בהתרגשות ואז הוא הזכיר לי "הרב ישעיהו, הבטחתי לך סיפור מיוחד, זוכר?".
בוודאי, נו, אני סקרן וכך מספר לי א.ג. תורם הכליה היקר . "במשך 10 שנים עשינו הכל כדי לזכות לפרי בטן נוסף, אך לשווא. היינו כלאחר יאוש, אם כי ליהודי אסור להתייאש לעולם. אבל על פי דרך הטבע כל החסמים המכשולים והסתימות היו מוצקים, יצוקים, ובלתי עבירים. והנה בעודנו ישובים ומשוחחים בצער על המצב, דפיקה בדלת. בפתח אשה המבקשת תרומה, התעניינתי עבור מה והיא הסבירה לי שהכסף נועד לרכישת מזון. "הארגון שלי מחלק מזון חג למשפחות ברוכות ילדים בירושלים, מדובר באמהות שעברו ניתוח, או ילדו ואין בכוחן לבשל ארוחות חמות לילדיהן. אני מעמידה את יכולתי הגסטרונומית ואת המטבח הקטן בביתי לצורך הבישולים והעברתם לכלי אריזה, ומשם המזון נשלח אותם בתים. דא עקא, שאין ביכולתי לממן את עלות מצרכי המזון הנדרשים" כך הסבירה. נשמע בהחלט משכנע ושופע חסד. ומנין עלה בליבך הרעיון להקים ארגון זה? שאלתיה, והיא הסבירה לי בנועם שיח שבמשך שנים רבות היא לא זכתה להיפקד, וברוב יאושה ביקשה להתברך מאחד מגדולי הדור. היא נסעה לביתו של מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל ובכתה על מר גורלה. הרב, אמר לה: "הקב"ה לא חייב לך ילדים, אבל אם תעשי לאנשים מה שאת לא חייבת לעשות, מן השמים יעשו בעבורך מה שהם לא חייבים לעשות. התחלתי לפעול למען הכלל וזכיתי לשלושה ילדים". תרמתי בעין טובה לפרויקט שלה. הדברים שהשמיעה הגברת פעלו בנפשי, אבל לא מצאתי אף רעיון שדורש ממני מסירות נפש מיוחדת. חלוקת מזון, הכנסת אורחים, ביקור חולים, גמ"ח הלוואות יש בשפע ואין בכך כל חידוש מיוחד. יומיים אחר-כך התיישבתי –בערב שבת קודש – בבית הכנסת ועיינתי בעלון הקודש. שם הבחנתי לראשונה בפרסום על הארגון הנפלא שיסדת "מתנת חיים" וכן פניה מעומקא דליבא לאנשים שימסרו נפש ויתרמו כליה למען חולי דיאליזה. ברור שזו בקשה עצומה שקשה מאד להכיל אותה. מי מסוגל לראות את עצמו כשהוא בריא לחלוטין, מניח את גופו בידיהם של מנתחים, אשר מוציאים ממנו איבר... נזכרתי באותה גברת ובעצה שנתן לה הרב, והחלטתי זהו, אני תורם כליה. קשה, מפחיד, לא קל, אבל כפי שאומרים מומחי הרפואה, אפשר לתפקד ולחיות עם כליה אחת, וחכמי המוסר מוסיפים: שקיבלנו שתי כליות, כדי לעשות עם השניה חסד ולתרום אותה לחולים. חסד בגופנו. התייעצתי בליל שבת – עם רעייתי – בין 'בואכם לשלום מלאכי השלום', לבין הקידוש, והיא ברכה על כך. הרב ישעיהו, אתה תתקשה להאמין, בשבועות בהם עברתי את מבחני ההתאמה הרפואיים נפקדה רעייתי בדרך הטבע, ולכן אף ביקשתי ממך לזרז את ההשתלה, כדי שאהיה כבר בריא וחזק כשיוולד התינוק. ואכן כך היה. זהו, זה הסיפור, תרמתי כליה שזה מעשה שאינני חייב לעשותו, ומן השמים עשו מה שהם אינם חייבים לעשות למעננו. הכל ברחמים, והכל לפנים משורת הדין" כך א.ג.
פרק ב'
מסיים הרב ישעיהו הבר: "כשקראנו את סיפורך בעיתון, צרפנו אחד לאחד, הגברת המבצעת את פרויקט חלוקת הממתקים במחלקה האונקולוגית ובשאר מחלקות בית החולים, היא כנראה אותה הגברת באותה האדרת המחלקת מזון חם למשפחות שהאם חלשה ואינה מתפקדת. וראויים הדברים הללו להישמע בכל בית וקהילה, כי עשיית מעשה שאיננו מחוייב למען הפרט והכלל הופך בחובו ישועה אדירה. לכן מצאתי צורך חשוב, לסגור לך מעגל נדרש, ולשלב פרק נוסף בסיפור המדהים הזה"
פרי קטן מאחורי הסיפור
סיפורו האישי של הרב ישעיהו הבר, שהוא בעצמו מושתל כליה, פורסם בעתונות נאמן והכה הדים רבים. ארגון "מתנת חיים" שיסד עקב ניסיונו הרפואי והחוויתי רשם לעצמו את ההשתלה ה-131 בערב חג השבועות תשע"ד והכף עוד נטויה.
"חשוב מאד" מציין באוזני הרב הבר "שתורם כליה יפרסם את שמו ברבים, כי זה מעורר ומעודד אחרים לעשות צעד דומה. תורם אחד התעקש לשמור על עילום שמו, ולכן שלחתיו למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שיתיעץ עמו. התורם הסביר לרב, שהוא מעונין באנונימיות כדי לזכות בשכר מושלם ולא לאבדו עקב הכבוד הנלווה לכך, שאלו מרן הגר"ח "מה הסיבה שאתה תורם כלייתך?" השיבו האיש "כדי להציל חיים של יהודי".
סיכם מרן הגר"ח: "עדיף שתפרסם את שמך ותאבד את שכרך ותוכל להציל על ידי כך עוד חיים של יהודים".
עצומים ומטלטלים הדברים הללו, כקילורין לעיניים וללב בצלילות עומק ההשקפה הטהורה.