"הייתי בהלם מוחלט", סיפר היהודי. "אבא השאיר ירושה של כ-11 מיליוני שקלים וציווה לא לתת לי מאומה! הרגשתי שהאדמה רוקדת לי מתחת כפות הרגלים. מה?! למה?! איך זה ייתכן???"

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן" (במדבר י"ב, א')

זה קרה לא מזמן. התבקשתי למסור שיחה במרכז קהילתי באחת מערי הארץ, בנושא שמעולם לא דיברתי עליו בצורה מסודרת – כיבוד אב ואם. שמחתי על האתגר, יש לי הזדמנות להכין הרצאה על נושא חדש, ללמוד אותו לעומק ולהעביר אותו לקהל המאזינים בצורה מובנית. התכוננתי היטב, למדתי את שורשי המצווה, רמב"ם, חינוך, רמב"ן, ספר חרדים ועוד. ההרצאה, כך הרגשתי, פועלת את פעולתה. פה ושם ראיתי אפילו ממחטות נייר שמוחות דמעה או שתיים.

כדרכי בהרצאות שאני מוסר, תיבלתי את הדברים בכל מיני דוגמאות מהחיים. המסר העיקרי שרציתי להעביר הוא שגם כשיש לך משקעים שאתה סוחב אתך ארבעים שנה נגד ההורים שלך, כי נדמה לך שבאפיקומן או ביומולדת קיבלת פחות יחס מהאחים האחרים, או שעל הילד שלך שקוראים לו אברהם לייב הם פחות מסתכלים כי הם רצו שיקראו לו רק אברהם וכדו'. למרות ועל אף הכל, מצוות כיבוד הורים שרירה וקיימת, ואנחנו צריכים וחייבים למלא אותה בצורה הכי קרובה לשלמות.

ואיך באמת יכול אדם לדלג מעל המשקעים הללו? איך הוא יכול להעלים מהלב שלו את הכאב העצום שלפעמים נגרם על ידי ההורים, ביודעין או בלא יודעין? הרמב"ם באמת כותב שמצווה שימחה הדבר מלבו, אבל איך עושים את זה בפועל?

אחד הפתרונות היותר מעשיים הוא על ידי לימוד זכות. פשוט ללמד זכות. נכון שמזווית הראיה שלך זה נראה לא מובן למה אבא התנהג ככה, אבל כנראה היתה לו סיבה, כנראה שהוא לא שם לב שהוא פוגע בך, וייתכן שבמקומות ובזמנים אחרים אתה קיבלת יותר מאחרים. בטוחני שאף חתן או כלה לא נישאו מתוך מטרה ללדת ילדים כדי שיהיה להם במי להתעלל ושום אבא לא משכים בבוקר, הולך למקוה לפני התפילה ואח"כ מתפלל בכוונה לבורא עולם שהיום יצליח לפגוע בילדיו יותר משהצליח אתמול. אתמול העליב אותם 12 פעמים, ומתפלל שהיום יצליח לפחות 13 פעמים.

ההורים בכל מקרה עשו את המרב והמיטב לפי הכלים שהיו להם, לפי הידע שהיה ברשותם. וצריך גם לזכור שפעם היו הרבה פחות אפשרויות ללמוד לגדל ילדים ולחנך אותם, שום הורה לא מקבל רשיון להיות הורה ובוודאי שכל הורה עושה את מרב ההשתדלות להשפיע רוב טובה ושמחה על ילדיו, גם אם לעיתים נראה לילד שהם שגו..

אמרתי למאזינים בציניות שאני רוצה לחשוף בפניהם פסק הלכה מפתיע שרבים לא יודעים עליו: ובכן, שימו לב… חלק מהפוסקים סבורים שמותר ללמד זכות גם על ההורים!! הייתם מאמינים?

במשך ההרצאה כולה דיברתי מנהמת ליבי. אני מכיר משפחות שמתמודדות עם בעיות מסוג זה, במבט מהצד זה נראה כל כך שולי ולא חשוב, אבל אנשים שקועים ברגשות וזה מלווה אותם עשרות שנים, לא כל כך מצליחים להבין שבעצם הם מתעסקים בדברים שוליים, ובגלל משקעים שמקורם בטעויות או בחוסר הבנה, הם לא מסתדרים עם ההורים שגידלו אותם בעמל וביזע, בתפילות ובלא מעט דאגה וטיפוח.

ההרצאה הסתיימה. השבתי לשאלות שהופנו לעברי בעקבותיה, ואט אט התחלתי לצאת מהאולם ולהתקדם לכיוון הרכב שהחניתי במרחק הליכה קצר. מרחוק אני מבחין בזוג שעומדים מתחת לעץ במקום חשוך, ראיתי שהם מחכים לי.
אני מתקרב לעברם והגברת פונה אלי ומספרת שזה עתה היא השתתפה בהרצאה ומאוד נהנתה. זה מאוד דיבר אליה ומיד בתום ההרצאה התקשרה לבעלה וביקשה ממנו שיבוא לכאן כי הם מתמודדים עם סוגיה מאוד מאוד כואבת ואולי אני אוכל לעזור להם בנושא.

הבעל, יהודי חסידי כבן 65, תלמיד חכם על פי חזותו, פותח את פיו ומספר לי סיפור מצמרר: הוא בן בכור למשפחה של 8 אחים. אביו היה אדם אמיד, אפילו עשיר אפשר לומר, והוא נפטר לפני כחודשיים. האבא היה אדם מסודר, מאוד מאורגן ומחושב. באחרית ימיו הוא השאיר צוואה בידי רב בית הכנסת, מסר לו מעטפה חתומה, ואמר לו "כבוד הרב הצוואה שלי נמצאת במעטפה, יש לה שמונה עותקים כמספר הילדים, כל אחד מהם חתום בחתימת ידי. בבקשה ממך לאחר אריכות ימי תכנס את הילדים שלי, פתח את המעטפה בנוכחותם תקריא להם את הצוואה ותן לכל אחד מהם עותק".

"ביום השביעי של השבעה יצאנו לבית העלמין", מספר הבן הבכור, "אמרנו את פרקי התהלים כמקובל וחזרנו הביתה. בתיאום מראש הגיע הרב, וסיפר לנו שבידו מופקדת הצוואה. הוא פתח את המעטפה, והחל להקריא, ובעודו מקריא, חוורו פניו…"

תוך כדי שהאיש מספר לי את הסיפור הוא שלף את הצוואה של אביו המנוח והראה לי אותה, אני רואה צוואה שכתובה בכתב יד על דף חלק ללא שורות, היא כתובה בסדר מופתי, בכתב נקי וזורם. אני לא גרפולוג אבל גם בלי להיות גרפולוג היה לי ברור שמדובר באדם מאוד מאוד מסודר ומאורגן, ושהצוואה נכתבה לאחר מחשבה רבה ולא בסחף ספונטני או מתוך פיזור הדעת.

האבא מפרט בצוואה את הנכסים שלו, הן נכסים של הון נזיל והן קרקעות ודירות. בסך הכל הוא משאיר אחריו עיזבון בהיקף של כ-11 מיליוני שקלים. הוא מחלק את העזבון כולו בין ילדיו, ליתר דיוק בין שבעת ילדיו. לבן הבכור הוא לא מוריש מאומה!

"היינו בהלם מוחלט", מספר לי היהודי. "לא רק אני אלא גם האחים והאחיות שלי. אני עצמי הרגשתי שהאדמה רוקדת לי מתחת כפות הרגלים. מה?! למה?! איך זה ייתכן??? אחת האחיות שלי הציעה שנתעלם מהצוואה ונתחלק ברכוש שווה בשווה, אבל אני לא הסכמתי. אם זה היה רצונו של אבא נעשה כרצונו, אבל אני רק לא מבין למה זה היה רצונו. מה היה לו נגדי? וכי עשיתי לו משהו רע? אדרבה, אני הייתי הבן הכי אהוב עליו, תמיד הייתי קרוב אליו יותר מכל האחים והאחיות. למה הוא עשה לי דבר כזה?!".

במשך שעה ארוכה השיח היהודי את לבו בפני. הוא מספר לי על הבזיונות שהיו מנת חלקו, המשפחה המורחבת כבר החלה לדבר על כך, ואט אט זה מתחיל לזלוג החוצה. "אני לא שמעתי כלום", אומר לי היהודי, "אבל אני בטוח שכבר יש בחוץ אנשים 'טובים' שהתחילו לעשות חשבון שאם אבא נישל אותי מהירושה, בטח היתה לו סיבה טובה לעשות זאת.. ועדי בשמים שלא אני ולא אחים שלי מצליחים להבין איזו סיבה היתה לו! לא אכפת לי מהכסף בכלל, אני מוותר על הכסף. אבל אני רוצה להבין למה. למה למה למה? איך אבא שלי עשה לי דבר כזה? איך? אני יודע שצריך ללמד זכות, תאמין לי שניסיתי, כבר חודשיים שאני מנסה. ירדתי עשר קילוגרמים במשקל, אני לא מצליח לאכול כי אני כל הזמן חושב למה, מנסה למצוא היגיון, שיהיה לי איך ללמד זכות, אבל מאז שהייתי בן שש או שבע, אף פעם לא הכעסתי את אבא, אף פעם לא היתה בינינו אי הבנה".

"ב'שלושים' של אבא לא רציתי לצאת לקבר שלו", הוא ממשיך לספר כשדמעות בעיניו. "אני כועס על אבא. אני גם לא רוצה להיות שם בנוכחות בני המשפחה, לא מסוגל לשאת את עיני לאחים והאחיות שלי, אבל שניים מהאחים מאוד הפצירו בי ויצאתי. כשכולם התפזרו אני נשארתי, לא יכולתי להתאפק, פרצתי בשאגות, אבא! למה? תסביר למה! אבא, אתה מחויב להסביר לי! אני מבקש, אני מתחנן, אני לא יודע איך תעשה את זה אבא, איך שאתה רוצה, אבל אתה לא יכול להשאיר אותי ככה. אם לא תבוא אלי, אני אבוא אליך לשמוע את התשובה, בין כה וכה כבר אין לי טעם בחיים, אני לא יכול לחיות ככה. לא רוצה כסף, מוותר על זה , אבל אני כן רוצה הסבר, את זה אני רוצה לדעת".

עמדנו תחת פנס רחוב, מעט עוברים ושבים עברו במדרכה הסמוכה, הם הרגישו שיש שם אנשים בסערת רוחות. השעה היתה מעט אחרי 11 בלילה, אוויר קריר נשב, ואני עומד שם איתם, זוג מבוגרים ונשואי פנים. נעתקו המילים מפי. מה אומרים לאדם שנמצא בכזו מצוקה, בכזה מצב לא פשוט?

אחרי שנתתי לו אמפתיה ובאמת הרבה מאוד אמפתיה, שירגיש שאני מזדהה אתו וחש את מצבו, שאני מרגיש את המצב הכל כך בעייתי שבו הוא נמצא, אמרתי לו תראה, אני באמת מתנצל, אני בטוח שכבר חשבת על השאלות האלו אלפי פעמים במהלך השבועות האחרונים, אבל אני יכול לומר לך דבר אחד: אתה אומר שאבא שלך היה אדם חכם. כתב היד מראה שהוא היה אדם מאוד מסודר. הוא השאיר אחריו צוואה יצוקה בסלע, חתומה בשני עדים, וניכר עליה שהיא נכתבה ביישוב הדעת.

ככל שהסיפור יותר מוזר, כך לימדוני רבותי, צריך להציב סימן שאלה גדול יותר. אולי הלימוד זכות אינו קל לאיתור הפעם, אבל הוא קיים. חייב להיות שלאבא שלך היתה סיבה טובה לעשות זאת, לא ייתכן שהוא עשה זאת בלי סיבה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק למצוא אותה.

בוא ננסה ביחד. אתה רוצה?

"כן בשמחה", הוא משיב לי.

תגיד… אבא היה במצב מיטבי מבחינה קוגניטיבית?

כן. עד שעה לפני פטירתו המוח עבד בצורה מצויינת.

הוא היה אדם מוסרי?

מאוד.

מחושבן?

מאוד.

אדם ישר?

מאוד מאוד.

אולי בכל אופן היה פעם משהו שאתה זוכר? אולי בעבר המאוד רחוק פגעת בו קשות והוא אמר לעצמו 'ביום פקדי ופקדתי'?

היהודי אוחז בדש מעילי ואומר לי: ר' אהרן אתה יודע כמה מאות שעות אני מנסה להיזכר אם פגעתי אי פעם באבא, אני לא מצליח להיזכר, חוץ משטויות של גיל 6 7. מעולם לא פגעתי בו, הייתי הכי קרוב אליו.

נמשיך… במה אתה עוסק?

אני אברך כולל.

כל השנים היית אברך כולל?

מהיום שאבא לקח אותי לחיידר לא יצאתי מבית המדרש. הוא אהב את זה מאוד. אני הבן היחיד שלו שנשארתי בין כותלי בית המדרש. זה גרם לאבא הרבה מאוד נחת. כשהיו לי ארבעה ילדים חשבתי אולי לצאת לעבוד, הילדים גדלים יהיה צורך לחתן אותם, ואז שוחחתי על זה עם אבא, והוא אמר לי אל תצא מבית המדרש, אני אעזור לך, אני אתן לך מלגה קבועה וגם כשיגיע זמנם של הילדים להתחתן אני אעזור לך. שב תלמד.

כמה ילדים יש לך?

12 בלי עין הרע. כולם כבר נישאו, ברוך ה'. לפני שלוש וחצי שנים התחתן צעיר הבנים.

כשהגיעו החתונות אבא עזר לך כמו שהבטיח?

בוודאי. אבא התעקש שאני אחפש שידוכים טובים, לכל חתונה הוא נתן לי 50 אלף דולר, חוץ מזה נתן לכל נכד עשרת אלפים שקלים.. עשרת אלפים ₪ הוא נתן לכל הנכדים שלו לחתונתם אבל לי, אבל רק לי הוא גם עזר באופן אישי עם 50 אלף דולר לכל ילד מכיון שאני הייתי היחיד שנשאר בכולל והוא גם הבטיח לי זאת, האחרים לכולם יש משרות כאלו ואחרות וכולם הרבה יותר מסודרים מבחינה כלכלית.

גם כששער הדולר היה 4.92 אבא נתן לך 50 אלף לחתונת כל ילד?

כן.

מתי אבא כתב את הצוואה?

לפני שלוש שנים. היתה לו צוואה קודמת, הוא כתב כאן שהצוואה הקודמת בטלה ומבטלת, זו הצוואה הקובעת. לא ראינו את הצוואה הקודמת.

וכאן קיבלתי הדגמה אישית מה זה אלוקים ניצב בעדת א-ל. אני מנסה להשכין שלום בין יהודי כאוב לבין אביו המנוח, והנה באורח פלאי, אני שואל אותו את השאלות שמובילות אותו בדיוק לנקודה הזאת.

בזווית הפה חייכתי חיוך קל ושאלתי אותו: תגיד 50 אלף דולר כפול 12 זה 600 אלף דולר, נכון? מה שאומר שלפי שער ממוצע קיבלת יותר מ-3 מיליון שקל, בזמן שיתר האחים שלך התחלקו כולם יחד ב-11 מיליון שקל. לפי החשבון שלי אתה קיבלת בדיוק פי 2 מכל הילדים האחרים…

הוא התחיל לנוע באי נוחות, מחשב חשבונות ופתאום חייך חיוך רחב. החשבון צודק, הוא קיבל פי שניים מכולם!

אבל הוא לא רגוע, עדיין נשאלת השאלה, למה אבא לא כתב את זה בצוואה, למה הוא לא אמר את זה בצורה ברורה. למה הוא היה צריך ככה לבזות אותי לפני כולם שיחשבו שהוא נישל אותי מהירושה?

אני לא ויתרתי: "אבא היה בטוח שאתה תבין", אמרתי לו. "אדם יש לו הכרת הטוב, הוא זוכר שאבא שלו עזר לו, הוא יודע שאבא שלו נתון לנו סכומי כסף עצומים פעם אחר פעם. הנה תראה, הוא שינה את הצוואה אחרי שגמרת לחתן את הילדים, כשאבא כיסה לך את מלוא חלקך ברכושו ונתן לך כפי שמורה התורה פי שניים מהאחרים הגיע זמנו של אבא לעדכן את הצוואה …

"אז למה הוא לא כתב את זה במפורש? על זה כבר הרבה יותר קל ללמד זכות. אולי הוא לא רצה שהאחים האחרים יקנאו, אולי הוא לא לקח בחשבון שאתה תמהר להיעלב וממילא תשכח את כל הכספים הרבים שהוא נתן לך עוד בחיי-חיותו יותר מהאחים האחרים. אולי זה היה נראה לו ברור מאליו והוא לא הרגיש צורך לכתוב דברים ברורים וידועים.

"הכישלון הוא לא של אבא שלך, אלא שלך. אתה היית אמור להבין מיד את מה שמסתתר מתחת לשורות הללו, אבל לא הצלחת. אני לא מאשים אותך, זה נפל עליך כרעם ביום בהיר. לא היית מוכן לזה, הרגשות הציפו אותך ומיהרת להרגיש פגוע ונעלב, ובמצב כזה כבר קשה לחשוב ולדון לכף זכות. אבל אתה גם לא יכול ואין לך זכות להאשים את אביך".

אני רוצה לומר לציבור הקוראים היקר, מי שלא ראה את האנשים האלו כשהם שמחים ומאושרים, לא ראה שמחה מימיו. "הורדת לי סלע מהלב", הוא אמר, "לא יכולתי לסבול את ההרגשה הזאת. אבל עכשיו אני מבין שאבא נתן לי יותר מלאחרים. פי שניים בהידור, בחיי חיותו. הוא לא כעס עלי ולא ניסה להעניש אותי. להיפך. איזה יופי".

תוך כדי דיבור הוא אומר לאשתו "בואי נעשה מלווה דמלכה, נזמין את כל האחים והאחיות הגיסים והגיסות ונספר לכולם עד כמה אבא צדק, יהיה בזה כיבוד אב גדול ושלא חלילה ידברו עליו או עלי לשון הרע. אולי נזמין גם אורגן שישמח אותנו ואת ר' אהרן שישתתף בחגיגה הגדולה". אבל אני קצת הרגעתי אותו ואמרתי לו "ירושה לא קיבלתם, ואתם הולכים לבזבז כסף על האורגן?…".

נפרדתי מהם לשלום. הם נרגעו, היהודי הזה כבר חזר לאכול בצורה בריאה, אבל אני הפסקתי. אני לא נרגעתי. התרגשתי מאוד מהתפקיד שמילאתי בסיפור הזה. יהודי ביקש מאבא שלו שישלח לו הסברים, ואבא שלו שלח אותי.

ניסיתי להרהר ולהבין למה זכיתי להיות השליח הטוב. למה הקב"ה בחר דווקא בי, אולי כי פעמים אחרות אני עושה מאמצים גדולים להשכין שלום, ולא תמיד אני רואה תוצאות. הקב"ה נתן לי על מגש של כסף, להביא להשכנת שלום בתוך זמן קצר, בצורה פלאית ועם סוף כל כך שמח.

אבל המסקנה הכי חשובה מהסיפור הזה, שתמיד יש נקודת זכות. מה שאנחנו צריכים זה לחפש ולהמשיך לחפש עד שנמצא. ואם לא הצלחנו זה רק בגלל שלא חיפשנו מספיק, משום שתמיד תמיד ישנה נקודת זכות גם אם אנחנו מתקשים למצוא אותה בינתיים…