בימים הללו כלל ישראל מקיים מצוות ספירת העומר דבר יום ביומו, מעלה הוא על זכרונו דברי הימים של קיום מצוותה כתיקונה בימים ההם, כאשר ממחרת הפסח הביאו לבית המקדש את עומר התנופה, ומתוך ציפייה כי במהרה נזכה להחזרת עבודת בית המקדש למקומה.
במצוות העומר לימדונו חז"ל (מנחות ס"ח:) שהייתה באה מן השעורים, ואינה באה לא מהחיטים ולא משאר מיני דגן. ולכאורה עניין זה צריך ביאור וראוי להבינו באר היטב, כי הרי השעורים פחותים הם במעלתם מן החיטים, וכפי שמוכח לן מסדר שבעת המינים שבמקרא (דברים ח' ח') "ארץ חיטה ושעורה" וגו', חיטה קודמת לשעורה, וכידוע הכלל שאמרו חז"ל כל הקודם בפסוק קודם אף בברכה משום חשיבותו. אם כן למה ציוותה תורה להביאה מן השעורים דווקא? ובכן במה הוא שונה משאר מנחות שהיו באות רק מן החיטים ולא מן השעורים, והיא מנחתה רק מן השעורים.
וביותר צריך ביאור לפי טעם המצווה שמבאר החינוך (מצווה ש"ב) שמנחת העומר באה לאות הכרת הטוב לה' יתברך על התבואה החדשה שנתן לנו לאכלה, תמוה למה אנו מביאים כהכרת הטוב ממאכל בהמותינו, ולא ממה שאנו אוכלים לשובע נפשנו.
ולאידך גיסא יש להבין ולברר, אם כדאמרן ששעורה מאכל בהמה היא, איך ייתכן שהיא אחת משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל! האם זהו שבחה של הארץ, שיש בה כדי להאביס את בהמותינו במאכלם. ולא זו בלבד, אלא שמפורש בדברי הימים (ב' ב') ששלמה המלך נתן את מזונם של חוטבי העצים לבנין בית המקדש שעורים, משמע שמאכל אדם הוא ולא מאכל בהמה. ואין לומר שרק לחוטבי עצים חשוב כמאכל ולא לשאר בני אדם, שהרי מצינו שהוא עלה על שולחן מלכים כמו שכתוב אצל דוד מלך ישראל (שמואל ב' י"ז י"ח) שאכלו במחניים "חיטים שעורים קמח וקלי ופול ועדשים". ואף אמא של מלכות רות המואבייה לקטה לעצמה משדה בועז כאיפה שעורים (רות ב' י"ז), גם ביחזקאל (מ"ה י"ג) כתיב "זאת התרומה אשר תרימו וגו' וששיתם האיפה מחומר השעורים", משמע שמאכל אדם המה שהרי מאכל בהמה פטור מדאורייתא מתרומות ומעשרות. (וכן עוד הרבה בכתובים שהשעורה כמאכל אדם ייחשב וכדמצינו אצל אלישע – מלכים ב' ד' מ"ב, וכן במשנה פאה פ"ח מ"ה. ומסכת שבת ק"מ ע"ב. ובירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ה). ובנוסף שנינו בגמרא (מנחות ע"ב ע"ב) "שיירי מנחות נאכל לכהנים", וקשה לומר שהכהנים אכלו מאכלי בהמות.
אך מנגד כפי הנזכר, הרי לן דברי רבן גמליאל במנחת סוטה שאומר ששעורים מאכל בהמה היא. וכך מצינו גם בפסחים (ג' ע"ב) "השעורים והתבן לסוסים". וכן בביצה (כ"ט ע"א) "לא ימדוד אדם שעורים לפני בהמתו ביום טוב".
אם כן שומה עלינו להבין ולדעת מה טיבם של השעורים הללו, הלנו הם או לבהמותינו.
מותר האדם מן הבהמה אין:
אלא על כרחינו מוכח לן מכאן, שהשעורה כלולה משניהם וראויה היא הן למאכל אדם והן למאכל בהמה, ובכך היא שונה משאר הדגנים שהם ראויים רק למדבר או להיפך רק לחי.
ומעתה יש לנו לבאר מה טעם ציוותה תורה להביא את מנחת העומר ממאכל כזה דווקא, שהיא מאכל אדם ובהמה גם יחד.
אלא לימוד גדול בא לן השעורה ללמד. להתבונן ביסוד נפלא זה העולה ובא בעתו ובזמנו של מועד יציאת ישראל ממצרים והכנתם לקבלת התורה מסיני.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: יציאת מצרים והדרך שעברו ישראל עד לקבלת התורה בהר סיני, הוא דרך המסורה לאדם בעבודת הבורא – להתרומם מהארציות ומהבהמיות. להרים את הראש מעל הקרקע ולא לשקוע באבוס הפרה! "מותר האדם מן הבהמה אי"ן" יתרון האדם מן הבהמה הוא במידת ה'אין', בכך שהוא יכול לבטל את מאכלו לאי"ן לא לשם הנאת גופו בלבד אלא להניפו תנופה לשם שמים, ועל ידי זה ישפע שפע רב שיזכה לזכך את גופו שתהא ראויה לקבלת התורה. הן כך אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו כ"ו. תוספת כתובות ק"ד ע"א) "עד שהאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו". על האדם לקדש עצמו במותר לו, ולהתנהג להיפך מדרכי מצרים שהיו משוקעים ושבויים בידי תאוותיהם והנאותיהם, ועבודת האדם היא לצאת ולהיחלץ מהם ולהתענג בתענוגים של רוח קדושה וטהרה, כראוי לאדם הנברא בצלם.
איזו היא אכילה לשם שמיים?
מסופר על אחד מגדולי ראשי הישיבות בדור הקודם, שלעת זקנתו נחלש עד מאד ולא היה ביכולתו לאכול, והוצרכו להאכילו על ידי עירוי. בעת אכילתו מתוך עירוי היה מוריד דמעות שליש בוכה מנהמת לב, דבר ששיבר את לב כל הסובבים בראותם צרת רבם. אולם לא בנקל עלה בידיהם לבאר את פשר בכייתו, עד שבסוף אחרי הפצרות מרובות התברר סיבת הבכי שבשלו שפך דמעות כמים. "בוכה אני בעת האכילה, כי כעת שאני נאלץ לאכול מתוך העירוי אני מפסיד ברכה שלפניו וברכה שלאחריו. לא כן אם הייתי אוכל כדרך כל אדם בפה כי אז הייתי יכול לברך עתה בכפלים! איך לא אבכה על שני ברכות אלו שהפסדתי ולא עלה לשמים".
שומו שמים והטו אוזניים! לא בכה על ייסוריו ולא על חולשתו, גם לא בכה על מר גורלו, על מה בכה, על שלא יכול לברך באוכל תחילה. זוהי אכילה לשם שמיים – תכלית עבודת העומר.
היה מעשה אצל הרה"ק רבי אהרן מקארלין זי"ע שפעם בעת עריכת שולחנו הטהור הביאו לפניו תפוחים, שבימים ההם הם היו יקר המציאות, ולקח הרה"ק מהפירות שלפניו וברך עליהם בכוונה ואכלם. באותו עת עמד מן הצד מאן דהו שהיה רחוק מעדת החסידים, וחשב בלבו בזלזול על הרה"ק שאוכל ונהנה מתפוחי עוה"ז, ואמר לנפשו בחמדה, מי ייתן שאהיה גם אני רבי כי אז יעלה בידי למלאות את עצמי בתפוחים טעימים לתאוות נפשי…
מרחוק תפס מיד הרבי את מחשבתו, ופתח ואמר באמרי פיו: "יש אנשים שמתעורר בלבם תאווה לתפוחים, אבל היות שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה לכן הם נאלצים לברך תחילה. אמנם יש כאלו שהם תאבים לעשות ברכה לה', אבל מכיוון שאסור לעשות ברכה לבטלה לכן הם נאלצים לאכול תפוחים… הדברים נכנסו ללב אותו אדם, עד שנעשה בעל תשובה וחסיד גמור בלב ונפש עת זכה שתהיה אכילתו לשם שמיים. מה נאמר ומה נדבר הלוואי עלינו כאלו תאוות, תאווה של ברכות לה', תאוות של עבודת ה', וזהו מה שאנו מבקשים (לפני הנחת תפילין) "לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו ית"ש".
בכל לבבך ובכך נפשך: הוא תכלית עשיית המצוות בכלל, ועבודת ה' בפרט. שתהא מתוך חובת הלבבות. כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצווך היום וג"ו בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל' י"ד) ובוחן לבות ה' (משלי י"ז ג'). וזהו מה שצווה הבעש"ט בצוואתו שנזכה לעבוד את השי"ת בעבודה תמה (יומא כד") במחשבה בדיבור ובמעשה, לא די במעשה המצווה לבד, אלא ה' יראה ללבב (שמואל א' ט"ז ז').
זה כלל גדול בתורה: יסוד זה של 'חובת הלב' הוא לא רק באכילה ושתיה אלא כלל גדול לכל התורה כולה שעל ידה יכול האדם לקיים את מצוות ה' כראוי וכנכון, ובפרט בעיתותי תורה או בזמני תפילה שלא תהא תפילתו מן השפה לחוץ וכמצוות אנשים מלומדה, אלא כמונה מעות וכעומד לפני המלך, שאז אין לך דבר שעומד בפניה, תפילה ששוברת את כל המחיצות המבדילות.
מפורסם הסיפור שאירע בבית מדרשו של הבעש"ט הקדוש. היה זה בבצורת של עצירת גשמים כשכולם שאלו למטר. ראה הבעש"ט את אותו עם הארץ בעת הגיעו לפרשת קריאת שמע לפסוק 'ועצר את השמיים ולא יהיה מטר' התחיל הכפרי לבכות לצעוק בקולות וברקים 'ועצר את השמיים!'… בבערותו פירש מילת 'ועצר' היינו שיבצור ויסחוט ה' את העננים בשמיים, עד אשר 'ולא יהיה מטר' בעננים אלא כל המטר ירד מהם למטה ארצה… חזקה על תפילה שלא שבה ריקם, ואכן מיד נתכסו השמיים בעבותות ומטר החל למטור ארצה.
והסביר הבעש"ט שעל אף שתפילת אותו עם הארץ בשגגה הייתה הפוך ממשמעותה ומפירוש מילותיו, עם כל זה כיוון שבא בכוונה מעומק לב אין דבר שיכל לעמוד בפניה, ודווקא תפילתו בשגגה הוא זה שפתח לנו את אוצרות השמיים למטר השמים תשתה מים. זהו כוחה של תפילה שבא מחובת הלבבות. רחמנא ליבא בעי. ואנו אין לנו אלא לעשות חשבון הנפש אם בתפילת עם הארץ ככה הרי על אחת כמה וכמה בתפילה בכוונה מעומק לב שהיא בוקעת רקיעים ושוברת את כל המסכים המבדילים.
ולדרגה הזאת של להיות דבוק בה' בחובת הלבבות לא רק במילי דשמיא אלא גם מילי דארעא זכו בני ישראל עת יציאתם מטומאת מצריים, ולכן דווקא אז קיבלו את מצוות ספירת העומר לתקן בזה את נפשותינו רוחותינו ונשמותינו להניף את השעורה והמאכלים לשם ה'.
ובזה יש לפרש מה שהקשו במפרשים לבאר עניין עיבור השנה למועד חודש האביב שהיא נקבע לפי הבשלת השעורה – והשעורה אביב (וראה אבן עזרא שמות י"ג ד', שמות כ"ג ט"ז) ולכאורה מה מלמדנו השעורה שלפיה קובעים את חודש האביב ועשית פסח, אלא הא גופא מלמדנו השעורה שעיקר חיי האדם צריך להיות מתוך מרא דחושבנא חשבון הנפש על מהות החיים האם נמשל כבהמות נדמה, או לצאת ממצרים ולעשות פסח לה' על ידי שיפסח וידלג מעל הבהמיות.
זהו מצוות העומר ללמד את האדם תבונה שלא יהא בהול על אכילתו שאז חלילה לפתח חטאת רובץ אלא מקודם להקריב קרבן עומר תנופה לה' (ויקרא כ"ג ט"ו) להניף את עצמו ואת גופו תנופה לה' שלא יהא מושקע באכילתו באבוסי בהמה.
וזהו וספרתם לכ"ם היינו לתקן את ה'לכם' שלא יהא רק בחומרי ובבהמי בבחינת לכם, אלא בלתי לה' לבדו – ובזה נזכה במהרה למקרא שכתיב 'ונשגב ה' לבדו'. אמן.
(קטעים נבחרים מתוך שיחה)
