"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי…" (שמות כ"ה, ח')
ר' ראובן פיינשטיין היה ראש הישיבה הרשמי של ישיבת סטייטן איילנד, ואביו ר' משה פיינשטיין הנהיג את הישיבה מבחינות רבות. לא ארך זמן רב עד שגיליתי שר' ראובן ירש את מידותיו הנאצלות של אביו. הענווה שלו הייתה נוגעת ללב, במיוחד כשנגע הדבר להתבטלות בפני דעת אביו הגדול. מהר מאוד גילינו כי גם ר' ראובן התברך בגדלות ייחודית משלו, המשלבת חכמה פנימית שאפשרה לו לקלוט כל מצב נתון, לעיתים קרובות במבט מקורי ובחשיבה שונה מהרגיל.
מי ששמע אותו מדבר, הבין בחוש שעומד מולו אדם בעל היקף ידע עצום, אדם ששוחה בלי קושי בים הש"ס והפוסקים. ההתבוננות בר' ראובן, המפלס לו ולנו דרך בים התורה, החדירה בנו שאיפות מרוממות. השתוקקנו לרכוש יותר ויותר מהיקף בקיאותו, והתפעלנו מעומק עיונו המפעים.
מבחינה מסוימת היווה ר' ראובן גשר בינינו לבין אביו. מצד אחד הראה לנו בדוגמה אישית, שאפשר לדמות לאדם גדול שבגדולים כמוהו. מצד שני חשנו שהוא קרוב לעולמנו, ומבין כל כך את רוחנו ואת המקום שממנו הגענו. מסיבה זו יכולנו ללמוד ממנו בדוגמה אישית, עד כמה לימוד התורה הוא החשוב והיקר מכל.
לא היה ספק בליבנו שר' ראובן 'קולט' אותנו. הוא קרא לנו boys"" או "guys"- 'בחורים' בשפת הדיבור, ואנחנו ידענו וחשנו שהבין אותנו באופן מושלם.
כשהגעתי ללמוד בישיבת סטייטן איילנד, היא מנתה רק כארבעים תלמידים. כתוצאה ממספר תלמידיה המצומצם, היה היחס אישי, וקל מאוד היה ליצור קשר קרוב עם ר' ראובן. עד היום עושה אני דברים רבים שלמדתי מר' ראובן, בראותי מקרוב שכך נוהג הוא. בעצם דמותו הוא השפיע עליי רבות, ומהנהגותיו בחינוכנו ובלימודנו למדתי כיצד ללמד את תלמידיי בבא העת.
לעיתים רבות תהינו באוזניו, איך זה לגדול כבנו של גדול הדור? ר' ראובן חלק עמנו כמה מזיכרונותיו האישיים – זיכרונות שהעניקו לנו הצצה לחייו, כילד בשכונת הלוואר איסט סייד בניו יורק. "ראשית", הוא היה אומר, "מעולם לא הרגשתי חסך משום בחינה שהיא, מכך שאבי עסוק כל כך. אבי המחיש לנו את אהבתו באופנים רבים. בבקרים הקפואים של החורף הניו-יורקי, היינו פוקחים את עינינו, ומגלים שאבי הניח את בגדינו על הרדיאטור כדי לחממם עבורנו. הודות למסירותו, נהנינו ללבוש בגדים חמים ונעימים.
אורחים רבים היו באים ויוצאים בביתנו, אולם אבי תמיד הקפיד להושיב אותי בסמוך למקומו סביב שולחן השבת, והוכיח לי שהקשר בינינו לעולם לא יתנתק, גם כאשר הנו טרוד בעניינים חשובים ובאירוח רבנים וגדולי תורה".
ר' ראובן היה מדגיש באוזנינו את הנהגתו זו של אביו, כדי ללמד כיצד כל אב, גם זה הנושא במסירות את עול הנהגת הציבור, יכול להוכיח לילדיו את אהבתו הרבה, באמצעות פעולות קטנות של אכפתיות והתחשבות.
מתוך כבוד לר' משה, ביקשתיו לסדר קידושין בחופתי, אף שידעתי שהדבר אינו מציאותי, שכן החתונה נערכה במקום מרוחק, סמוך לעיר ברלינגטון שבוורמונט. התחתנו בעיירה קטנה בשם 'שרלוט', באסם ששכן במרומי גבעה הצופה אל אגם צ'אמפלאין המרהיב, והוסב לאולם. העיירה שרלוט נמצאת מרחק שש וחצי שעות נסיעה מנוי יורק. ר' משה בירך אותי בחום ואמר, שאף שהוא עצמו לא יוכל להגיע לוורמנט, ר' ראובן יבוא במקומו. ואמנם, ר' ראובן טרח והגיע להשתתף בחתונתי.
אתם וודאי שואלים את עצמכם: מדוע התחתנת במקום נידח כל כך? ובכן, התשובה היא, שחמותי רצתה לערוך את החתונה בוורמונט, משום שמזה ארבעים שנה לא נערכו בעיר חתונות יהודיות, והיא רצתה להביא קצת קדושה יהודית למקום. הדבר לא היה משימה פשוטה: באותו זמן לא היו שירותי קייטרינג כשרים מחוץ לברלינגטון. על כן שכר חמי שירותי קייטרינג במונטריאול שבקנדה, ששם שכנה הקהילה היהודית הקרובה ביותר.
החברה הייתה בבעלות יהודים הונגרים טובים, שהכינו אוכל הונגרי טוב, ונענו לאתגר לחצות את הגבול כשצורכי חתונה שלמה ארוזים במשאיות. בשל המרחק הרב, שכרתי אוטובוס לכל הבחורים שיגיעו להשתתף בחתונה. שישים בחורי ישיבה מלאי מרץ עלו אל האוטובוס, שיצא מברוקלין בארבע לפנות בוקר. החתונה נערכה בבין הזמנים, ובשל כך השתתפו בה בחורים מכל מקום: מסטייטן איילנד וממיר, מבולטימור ומלייקווד. לכל ישיבה היו נציגים בחתונה.
ר' ראובן לא נסע באוטובוס. רכשתי עבורו כרטיס טיסה, הוא הגיע מניו יורק ושהה בבית מלון מקומי עד לזמן החתונה. גם אני הייתי באותו בית מלון והתכוננתי ליומי הגדול. בתשע בבוקר התקשרה אליי אחותי, ובפיה חדשות שהיכו אותי בהלם ובתדהמה: הכלה התקשרה ואמרה שהחתונה חייבת להידחות!
ישבתי כהלום רעם: מה, למען ה', קרה? למה חייבים לדחות את החתונה? האם מישהו חלה, חלילה? התמלאתי פחד נורא.
"היא אמרה מה הסיבה?", שאלתי את אחותי. היא לא ידעה לענות לי. מיהרתי להתקשר לבית הכלה, אך קו הטלפון היה תפוס. ניסיתי לחייג שוב ושוב, אך כאילו להכעיס, נשאר הקו תפוס. רגשות ייאוש הזדחלו ללבי…
לפתע עלה במוחי רעיון: באותם ימים, אפשר היה להתקשר למרכזייה המקומית, ולבקש שיעלו על שיחה של מישהו. צריך היה לשכנע את המרכזנית שמדובר במקרה חירום, אבל בשלב זה הרגשתי שלא יהיה קשה לי לעשות זאת.
התקשרתי למרכזייה.
"שלום", אמרתי, "אני מנסה להשיג מספר מסוים, אך הקו תפוס כבר שעה ארוכה. האם תוכלו לעלות על הקו בשבילי?"
"זה אפשרי, אדוני, אך אוכל לעשות זאת רק אם מדובר במקרה של חיים ומוות"
"תקשיבי", התחננתי "אני אמור להתחתן היום, וכרגע הודיעו לי שהחתונה נדחית. אני מנסה לברר מהי הסיבה. לא נראה לך שזה מצדיק לעלות על הקו?"
"אתה צודק, אדוני. אעלה על הקו מיד"
"תודה רבה!"
המרכזנית מילאה את דבריה. וסוף סוף יכולתי לברר מה קרה.
"מה קרה?", שאלתי
"יש לנו בעיה רצינית!"
"מה הבעיה?"
הבעיה היתה כזו: לפי חוקי ארצות הברית, אסור להעביר למדינה עובדים ממדינה אחרת. חמי דאג מראש לאישור חד פעמי ממושל וורמנט, שיאפשר לו להכניס את בעלי הקייטרינג ועובדיו מעבר לגבול. כדי לאשר את העניין היה אמור בעל הקייטרינג למלא דו"ח, שיפרט בדיוק מה הוא מביא מקנדה. אבל הוא היה יהודי מבוגר, שלא מילא דו"ח כזה מעולם (וואס איז א דו"ח?), ופשוט התעלם מהדבר. הוא פנה אל הגבול עם משאית מלאה אוכל וקיווה לטוב.
כשהגיע לגבול עצר אותו שוטר, וביקש לדעת מה יש במשאית.
"אין כלום", אמר בעל הקייטרינג במבטא הונגרי כבד
"אין כלום, אדוני?"
"אפשר לפתוח לראות?"
"תפתחו"
שומרי הגבול פתחו את המשאית ונדהמו למצוא בה אוכל שמספיק לסעודת חתונה שלימה.
"ניאלץ לשים אותך במאסר, אדוני"
"למה מאסר?"
"כי ניסית להבריח סחורה מעבר לגבול!"
"מה אתם מבלבלים לי במוח? אחי עבר כאן לפני חצי שעה ולא בלבלתם לו במוח".
"מה מספר הרישוי של אחיך, אדוני?"
וכך נעצרו שני האחים בעלי הקייטרינג, וכל אנשי הצוות שלהם, והובאו לבית הסוהר המקומי.
"עכשיו אין לנו קייטרינג, ואין לנו אוכל", הוסבר לי, "ולכן מוכרחים לדחות את החתונה".
בינתיים, במקום להסתפר או להכין דבר תורה לחתונה, נאלץ חמי לרוץ לתחנת המשטרה ולנסות לשחרר את העצורים ואת האוכל לסעודה בערבות. בשעה אחת בצהריים הגיע האוטובוס עם כל בחורי הישיבה המוכנים לחגוג עמי. חמי הצליח בקושי רב לשחרר את בעלי הקייטרינג, אבל עובדי החברה הצרפתים-קנדיים לא קיבלו רשות כניסה לארצות הברית. כתוצאה מכך, לא היו בחתונה מלצרים, אך אל דאגה, היו שישים בחורים, שרבים מתוכם התנסו במלצרות כשהיו בקמפ, והם שמחו לחזור אל הסינר ללילה אחד.
ר' ראובן נהנה בחתונה מאוד. באלבום חתונתי נותרה מזכרת: תמונה שבה נראים שנינו רוקדים יחד במרץ, רב ותלמיד, בחתונה שאף אחד לא תישכח. החתונה הייתה אמורה להתחיל בשתיים בצהריים, אך בשל האירועים המסעירים היא התחילה רק בשש בערב. הייתה זו חתונה מדהימה, וכל המשתתפים ללא יוצא מהכלל נהנו בה.
בשעת לילה מאוחרת כשהסתיימה החגיגה, פנו כל הבחורים כאחד לאגם צ'אמפלאין, וקפצו פנימה לשחייה מרעננת. היום כולו היה רווי מתח, מלא עליות ומורדות, אבל לבסוף הסתדר הכול בצורה טובה יותר משקיווינו. נוכחות של רבי במקום השרתה עליי רוגע ושלווה, והפכה עבורי את היום לטוב בהרבה ממה שהיה לולי היה שם.
זה מה שרב עושה לתלמידו: משרה עליו רוגע, עומד לצדו, מעניק לו חיוך ומילה של עידוד כשהוא זקוק לכך, ומראה לו את אהבתו פעם אחר פעם.
זה מה שעשה ר' ראובן עבורי בלילה המשמעותי ביותר בחיי.
(מתוך 'בהיכלם', סיפורים מהיכלם של גדו"י מאת הרב יהושע ליף)