יעקב א. לוסטיגמן
ברבות מהישיבות כבר מכירים אותם, ובעיקר מעריכים אותם: החונכים של 'פרויקט הגישמאק'. מדובר בצוות גדול של אברכים המשתלבים בהיכלי הישיבות הקדושות ומחוללים פלאות.
"היעד שלנו הוא לפתוח צוהר בפני כל בחור ובחור, להביא אותו לרמה של היכרות לא רק עם הגמרא אלא גם עם הטעם של הגמרא, בבחינת 'טעמו וראו כי טוב'", אומר הרב מאיר קראסיאנסקי, אחד מהמרכזים של צוות החונכים של הפרויקט.
"מדובר בפרויקט שאי אפשר לתאר עד כמה הוא תורם לישיבות באופן כללי ולכל בחור ובחור באופן פרטי", מוסיף הרב אפרים פריימן. חברם, הרב שניאור אייזנבאך מבקש להדגיש שהפרויקט נועד לסייע ולשפר את הלימוד לא רק בקרב בחורים חלשים שמתקשים בלימוד, אלא גם ואפילו בעיקר לבחורים רציניים שהתברכו בכישרונות ברוכים, ואפילו בחורים שגם שוקדים בפועל על תלמודם באופן משביע רצון אבל יכולים בהחלט לזכות להגיע לדרגה של הנאה ו'גישמאק' בלימוד, "עם קצת 'שיפוץ' ושדרוג דרך הלימוד", כהגדרתו.
במסגרת הפרויקט מוקצים לכל ישיבה המשתתפת בתכנית מספר אברכים, שהופכים להיות חלק בלתי נפרד מהישיבה. הם מגיעים בימים ובשעות קבועות, יוצרים קשר אישי עם בחורי הישיבה ועומדים בקשר רציף עם המשגיח ומגידי השיעורים, מה שמאפשר להם להגיע בקלות אל הבחורים, להיכנס אתם מיד לעומקה של הסוגיה, לשפר את הטעון שיפור, לשדרג את הטעון שדרוג, ולהמשיך הלאה, אל הבחור הבא.
- איך אתם עובדים בפועל? ניגשים לבחור ואומרים לו: בוא, אני אלמד אותך איך ללמוד גמרא? זה עובד? הבחורים משתפים פעולה?
"כמובן שלא ניגשים לבחור משום מקום ומנחיתים עליו הוראות", מחייך הרב קראסיאנסקי. "זה עובד בצורה הרבה יותר רגועה וחכמה. מגיע אברך לישיבה, משוחח מעט עם המגיד שיעור ומתיישב ללמוד בין הבחורים. הם מתחילים לגשש, בודקים מי זה האברך הזה שנפל עליהם פתאום, ואז הוא מתחיל ללמוד קצת עם בחור אחד, לא סתם בחור, אלא ה'שפיץ' של הישיבה. הבחור הכי טוב. המשגיח כבר דואג לזה מראש לעדכן אותו בשמותיהם של הבחורים הטובים.
"וכך אחרי שעה של לימוד הבחור ההוא יוצא עם ברק בעיניים, ברגע אחד הוא עלה ללמוד ברמה גבוהה הרבה יותר. כמובן שבחורים אחרים כבר עומדים בתור וכולם יוצאים מרוצים, כי מלכתחילה מגיע לישיבה אברך שבאמת יודע איך להפוך את הלימוד למהנה ומשמח.
"לכל אורך הדרך זה נמשך ככה", מסביר הרב קראסיאנסקי. "זאת טעות לחשוב שרק בחורים חלשים צריכים עזרה. האמת היא שאין דבר כזה 'בחור חלש'. מה זה חלש? אין לו ראש טוב? אז מה! רבים מגדולי ישראל לא היו בעלי כישרונות יוצאי דופן, הם פשוט התאמצו ולמדו למרות הכל. כשבחור נהנה מהלימוד הוא לא צריך להיות בעל כישרון מיוחד כדי להצליח, גם בחור 'חלש' לכאורה יכול להצליח מאוד אם הוא ייהנה מהלימוד וכל מה שיעניין אותו יהיה הלימוד.
"מצד שני, ראינו לא מעט בעלי כישרונות שבישיבה הצליחו מאוד ואחר כך לא נשאר להם כלום מזה. ברגע שעזבו את הישיבה הם גם עזבו את הגמרא. למה? כי הם לא נהנו מהלימוד. אולי הם נהנו מהתחרות, מהאתגר, אבל כשזה מגיע לשבת לבד בבית שלך מול הגמרא, אם אתה לא אוהב ללמוד, אם אין אתגר ואין תחרות, מה נשאר?".
- אז הבחורים באים מעצמם ועומדים בתור ללמוד עם האברך. אבל מה הוא עושה כדי שהם יקבלו גישמאק בלימוד? האם זה אפשרי בכלל?
"בוודאי שזה אפשרי. מאות רבות ואולי אפילו אלפי הצלחות של 'פרויקט הגישמאק' יוכיחו שזה אפשרי", מסביר הרב אייזנבאך. "זה אפשרי וזה קורה בפועל. כל בחור עובד בצורה אחרת. יש בחור שמגיע כשהוא כולו מוכן ומעוניין ללמוד ולשמוע, הוא מאוד מאוד רוצה לקבל 'גישמאק' בלימוד, ויש בחור שצריך לפתות אותו על ידי מבצע או אתגר גדול שיגרום לו להיכנס ללימוד ועל הדרך גם להתלהב מהלימוד ולרצות להישאר בו גם אחרי שהאתגר יגיע לסיומו. ברוב רובם של המקרים הבחור יוצא כשהוא עם יותר חשק ויותר רצון ללמוד, הוא יותר נהנה מהלימוד עצמו, וזה לא פלא אם כן שהוא באמת נמשך אחר כך ללימוד הגמרא".
הרב פריימן מוסיף עוד: "יש גם מקרים שבחור לא מתעניין בכלל בגמרא. הוא אולי עומד בתור כדי ללמוד עם האברך ואולי לא, אבל גם אם היוזמה הייתה שלו, זה רק כי כולם רוצים ללמוד עם האברך שכולם מדברים עליו, לא בגלל שהוא באמת חושב שהוא מסוגל ללמד אותו ליהנות מהגמרא. אבל גם עם זה אנחנו מתמודדים ב"ה, מכינים אותנו לזה בהכשרות המיוחדות שעל ידי 'פרויקט הגישמאק', בשביל זה אנחנו נשלחים אל הישיבות מלכתחילה".
- איך אתם מתמודדים עם זה?
"קודם־כל שוברים לבחור את כל הדעות הקדומות שלו על הגמרא", אומר הרב מאיר קראסיאנסקי, "אני שואל את הבחור: תגיד לי, אתה אוהב ללמוד גמרא? הוא עונה לי 'לא'. בכזה מקרה אני אשאל אותו אם הוא אוהב לאכול טריקולדה. התשובה שלו היא כמובן שהוא לא יודע מה זה 'טריקולדה'. אני שואל אותו אם הוא אוהב לאכול לפת. מה בחור רגיל יענה? מעולם לא טעמתי לפת. אין לי מושג.
"וכאן מגיע הפאנצ': אולי גם גמרא לא טעמת מעולם? מי אומר לך שאתה יודע בכלל מה זה גמרא? בוא נראה, ננסה. אני די בטוח שאתה לא יודע מה זה גמרא.
"בשלב הזה הבחור קצת מתעצבן – מה זאת אומרת הוא לא יודע ללמוד גמרא? בטח שהוא יודע! הוא למד בחיידר ולאחר מכן בישיבה בדיוק כמוני. אבל חוץ מזה שהוא קצת מתעצבן, הוא גם מסתקרן. על מה אני מדבר? מה הכוונה שהוא לא יודע מה זה גמרא…".
הרב אייזנבאך: "ברגע שהבחור הסתקרן ומוכן ללמוד גמרא בצורה אחרת, זה השלב שבו התפקיד של החונך זה להישאר בצד".
- להישאר בצד?
"בדיוק. הכי קל זה לקחת את הבחור ולהתחיל ללמד אותו, אבל זה מה שעשו אתו כל החיים שלו. אני לא הראשון שמנסה… החכמה היא לתת לו ללמוד לבד, ולכוון אותו קצת מהצד. הוא קורא את הגמרא, הוא בודק מה רש"י אומר, הוא זה שמעלה את השאלות, מתחבט ובסוף מגיע גם להבנה ולתשובה. כמובן שבתחילת הדרך החונך עוזר לו יותר, מכוון אותו כל הזמן, אבל לאט לאט מתפתחת דרך לימוד כזאת שהבחור לומד לבד והאברך רק יושב מהצד ומקשיב לו".
"אחרי שעה הבחור קם והעיניים שלו נוצצות", משלים הרב פריימן את התיאור, "הוא פשוט 'נדלק', הוא נהנה מהלימוד! לא 'האכילו אותו עם כפית'. נתנו לו ללמוד לבד, להגיע להישגים, להצליח בכוחות עצמו!".
- אתם מתארים את זה כאילו כל הבחורים קורצו מחומר אחד… סביר להניח שיש כאלו שמתקשים יותר…
"ברור שזה לא תמיד אותו הדבר", מסכים הרב פריימן, "לפעמים הבחור נתפס מיד, ולפעמים צריך להשקיע שעות רבות עד שהוא מקבל את הטעם. לא נעים להודות אבל קורה לפעמים שאנחנו לא מצליחים, כי הבחור פשוט נעול על זה שהוא לא אוהב ללמוד גמרא. בכזה מקרה צריך לפעמים להחליף חונך, אולי מישהו עם גישה קצת שונה יוכל לפצח הכספת הנעולה. לפעמים זה עוזר ולפעמים לא".
- ומה קורה עם בחור שלא מתלהב? הוא מנסה לשתף פעולה אבל לא כל כך מצליח…
"לפעמים צריך אתגר חזק כדי לתפוס בחור", אומר הרב קרסיאנסקי, "אני יכול לתת לך דוגמה מהשנה שעבר, בתקופת השובבי"ם. היה לי בחור שבאמת היה קצת קשה אתו. הוא בחור מאוד מוכשר וגם אין לו שום התנגדות ללמוד ולהשקיע, אבל הרגשתי שזה לא זה, הוא רחוק ממימוש הפוטנציאל שלו והוא יכול להצליח הרבה יותר. הבעיה הייתה שהוא לא היה שותף לתחושה שלי, ואם כולם מסביב מרוצים ממנו ולאף אחד אין תלונות עליו, הוא לא מבין למה הוא צריך להשקיע יותר.
"ניסיתי כל מיני מבצעים ושום דבר לא תפס חזק. בסוף אמרתי לו שאם הוא יביא לי בתקופת השובבי"ם, שישה שבועות, אם הוא יביא לי בכל שבוע שני מבחנים שבהם הציון שלו 100, גם בעיון וגם בבקיאות, אני לוקח אותו למרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א שיברך אותו. הבחור התלהב מהרעיון ופשוט התחיל להשקיע פי כמה וכמה ממה שהשקיע עד כה. כמובן זה היה בחור שמסוגל להוציא 100 בכל מבחן, והוא אכן השקיע, למד עם כל הנשמה, התכונן לשיעור בסדר הכנה, הקשיב לכל מילה שיצאה מפי המג"ש, בסדר חזרה הוא חזר שוב ושוב, ובמבחנים הוא באמת קיבל 100. כמובן שלקחתי אותו לגר"ח שבירך אותו בחמימות רבה.
"אבל החלק העיקרי של הסיפור הזה מגיע אחר כך. המבצע נגמר, הבחור קיבל את מבוקשו, לכאורה כבר לא הייתה לו סיבה להשקיע יתר על המידה, אבל עובדה שהוא רק עלה והתעלה מאז עוד ועוד. למה? כי כשאתה לומד 'ככה ככה' אתה לא באמת נהנה מהלימוד. הבסיס להנאה בלימוד היא השקעה מלאה, אכפתיות, להבין כל מילה, לחשבן כל דבר עד הסוף. אחרי שישה שבועות שהוא למד ככה הכל כבר היה נראה אחרת. הוא למד ליהנות מהלימוד ועד היום הוא משקיע את כל הנשמה שלו. ממש תענוג לראות אותו עולה ומתעלה".
הרב פריימן מתאר מקרה דומה עם בחור שהיה מסוגל להצליח והיה צריך רק את האתגר: "לקחנו אותו להיבחן אצל הגאון רבי נפתלי נוסבוים שליט"א על מסכת שלמה. הרב נוסבוים שאל אותו לעומק והבחור ידע באופן נפלא מאוד. כמובן שכדי לדעת ככה הוא היה צריך להתכונן היטב וללמוד בצורה רצינית, מה שכמובן נתן לו הנאה וחשק להמשיך הלאה.
"בכלל, סיפוקים תמיד יכולים לדרבן בחור. לפעמים בחור לומד כבר כמה וכמה שנים בישיבה ואף פעם לא סיים מסכת. יש בחורים שאם הם רק יסיימו מסכת הם יקבלו חשק אדיר להמשיך ללמוד מסכתות נוספות כדי לסיים אותן. צריך לדרבן אותם רק להגיע לסיום הראשון ולאחר מכן תראה אותם עולים ומתעלים בהשקעה ובמרץ רב".
- אילו עוד אתגרים אתם נותנים לבחורים?
"אין בזה כללים", מסביר הרב שניאור אייזנבאך, "זה מאוד משתנה מבחור אחד למשנהו. יש בחור שדווקא סיום מסכת יתפוס אותו ויש בחור שדווקא ברכה של רב או רבי גדול. היה לי לא מזמן בחור ששום דבר לא הצליח לי אתו, עד שלבסוף נתתי לו אתגר לכתוב את כל השיעור בצורה מסודרת במשך חודש אחד. הבחור התלהב, לקח את זה על עצמו, אבל כדי לכתוב את השיעור צריך להיות בעניינים, צריך לשאול את המגיד שיעור, להבין מה בדיוק הוא התכוון, צריך אחר כך לסכם את זה, לכתוב בצורה ברורה מה ההבדלים בין השיטות השונות של הראשונים והאחרונים. הוא כתב את המפרשים במשך חודש והפך לבחור שונה לחלוטין, ממש בחור ברמה אחרת לגמרי!".
- אז למה בעצם 'פרויקט הגישמאק' מיוחד כל כך, למה אברכים אחרים לא יודעים לעשות את זה? הרי ישנם לא מעט אברכים שלומדים עם בחורים בישיבות…
"הרעיון הוא לא רק לדרבן את הבחור ולתת לו אתגרים. זה חשוב מאוד. חייבים שבחור ילמד כדי שיוכל לקבל את הגישמאק, ולכן חייבים לדרבן אותו בתחילת הדרך. אבל המטרה שלנו היא לא להרוויח את הכמה שעות לימוד הללו ואפילו לא כמה חודשים של לימוד", אומר הרב קראסיאנסקי. "המטרה שלנו היא שהבחור יצא עם חשק לעוד. שהוא ירצה ללמוד, שהוא יאהב ללמוד.
"אם דרבנת בחור והוא הצליח מאוד באתגר שהצבת בפניו, אבל לא ניצלת את הזמן שהוא לומד כדי ללמד אותו איך לגשת לסוגיה, אם לא תרגלת אתו את הלימוד היסודי, את האכפתיות למה שכתוב בגמרא, אם לא הכנסת לו לראש את ההבנה שהוא מסוגל ויכול ללמוד בכוחות עצמו וליהנות מהלימוד, לא עשית כלום.
"בסדנאות ההכשרה שאנחנו צריכים להשתתף בהן במסגרת הפרויקט", מוסיף הרב קראסיאנסקי, "מלמדים אותנו שיש שלושה סוגי חונכים הלומדים עם בחורים. יש 'בייבי סיטר', יש 'קביים' ויש 'פיזיותרפיסט'.
"ה'בייבי סיטר' זה האברך שיושב ליד הבחור ומעסיק אותו כדי שלא יפריע בזמן הזה לבחורים אחרים בישיבה ללמוד. הוא לא מקדם אותו לשום מקום ולא עושה אתו שום דבר. רק שומר עליו שלא ישתולל מרוב שעמום.
"ה'קביים' זה האברך שמלמד את הבחור, הוא עובר אתו על הסוגיה, הבחור יודע אותה בסוף ברמה כזאת או אחרת, אבל כשהוא יגיע לסוגיה הבאה הוא יגיע כשאין לו שום יכולת להבין אותה לבד. הוא חייב את ה'קביים' שלו כדי להוסיף ולהתקדם.
"לעומתם", מסכם הרב קראסיאנסקי, "אנחנו משתדלים להיות 'פיזיותרפיסטים'. התפקיד של הפיזיותרפיסט זה לקחת את המטופל שלו, לתרגל אתו ולקדם אותו לעבר המטרה המרכזית: שהמטופל יהיה מסוגל לבסוף ללכת בכוחות עצמו כמו כל אדם מן היישוב. גם אנחנו לומדים עם הבחורים, ולא משנה אם זה בחור 'חזק' או 'חלש', אבל אנחנו לא מלמדים אותם אלא מדריכים אותם איך ללמוד".
- וזה באמת מה שקורה? כשאתם מסיימים ללמוד עם בחור אתם רואים אותו ממשיך לבד?
"בוודאי", מסכמים שלושת החונכים, "אנחנו רואים את זה כל הזמן. זה מתחיל בלימוד של שעה כל יום או פעמיים בשבוע, יורד לפעם בשבוע, ובהמשך אנחנו עוברים רק למעקב פעם בשבועיים עד שאנחנו רואים שהבחור באמת מסוגל לצעוד לבדו לאורך זמן ולהצליח בלימודיו".
- זה בטח נותן לכם המון סיפוק לראות את זה…
"אי אפשר לתאר את עוצמת התחושה הזאת – הסיפוק האדיר שאתה מרגיש כשאתה רואה בחור שנעמד על הרגליים וממש פורח ונהנה מהלימוד. אבל אין לנו כל כך הרבה זמן כדי להתענג על ההצלחות, כי בזמן שהבחור הזה כבר צועד לבד על רגליו בנבכי הסוגיה, אנחנו כבר מצויים בעיצומו של טיפול 'פיזיותרפיה' לבחורים אחרים…".
1/175