מאת: הרב ישראל היימן
ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים
מוצאי שמחת תורה באמצע הקפות שניות בישיבה, מעגלי רוקדים מיוזעים, בחורים ורבנים מפזזים בכל עוז לפני ה' ושמחת התורה קורנת מפניהם.
יצאתי לכמה רגעים ממרכז המעגל לפוש ולצבור כח כשבכוונתי להיכנס מיד להמשך השמחה הגדולה.
רק אז ראיתי את יונתן, עומד שם בצד ומביט במעגלי הרוקדים בעניים מכווצות ובפנים חתומות, לא התאים לו כל כך הפרצוף הזה שיותר הזכיר את שלושת השבועות לסיטואציה של הקפות שניות, יונתן הוא בחור נפלא, מלא מרץ מחד ומתמיד ושקדן גדול מאידך. לא שמתי לב כל כך למבע הפנים שלו ומשכתי אותו פנימה אל המעגל בריקוד סוער.
דקותיים לאחר מכן כשהוא שוב עמד באיזו פינה עם הפרצוף המוזר הזה כבר התחלתי לחשוד שמשהו עובר עליו, ניגשתי אליו ובשובבות אופיינית של שמחת תורה שאלתי אותו איזה קושיה באיזה רמב"ם טורדת כעת את מנוחתו, הוא נופף בידיו בתנועה לא מחייבת והנפיק חיוך מאולץ לכיווני, משהו שאומר הכל לא בסדר אבל תעזוב אותי עכשיו במנוחה…
הערה נרשמה לה בירכתי מוחי לבדוק מה קורה איתו, לקראת סוף ההקפות אי שם בשעת לילה מאוחרת, אחרי כמעט שלושים שעות של ריקודים ודביקות שעברו עלינו בישיבה מאז כניסת החג, ממש לפני הכנסת ספרי התורה לארון הקודש בפעם האחרונה שינתה התזמורת את הקצב ובאפלולית שיצרו בבית המדרש התנגנו להם בעוז ניגוני רגש במעלת התורה ולומדיה, האווירה התחממה וכעת הציבור שר בדביקות את ניגוני הימים הנוראים, לפתע צדה את עיני דמותו של יונתן, עכשיו זה כבר היה ממש מוזר, הוא ישב וראשו שעון על סטנדר מזדמן, יונתן היה רגיל בכל שנה לעמוד במרכז העניינים ולנווט את השירה והריקודים, זה ממש לא אופייני לו, הרהרתי.
לא חיכיתי לסוף ההקפות, החלטתי שזה ממש מוזר וצריך לבדוק את זה מיד, ניגשתי אליו שמתי יד על הכתף שלו שבניגוד למה שהיה מצופה היא לא הייתה רטובה מזיעה כמו כל חבריו מסביב, מה שהעיד על משהו שהוא קצת יותר ממצב רוח חולף…
יונתן הרים את ראשו מהסטנדר והמבט שלו היה סוג של "זה עוד פעם אתה?"…
לא וויתרתי והורתי לו בניד אצבע לבוא אחרי אל החצר שהייתה קצת יותר שקטה, מצאנו פינה צדדית ואז אמרתי לו "יונתן, אל תנסה להסתיר ממני, אני רוצה רק לעזור, מה עובר עליך? זה לא מתאים לך ההתנהגות הזו והפרצוף הזה… היית אמור לעמוד עכשיו במרכז בית המדרש עם חבריך מזיע וצרוד, לא להיות כאן איתי בחוץ…"
יונתן הסתכל עלי וחכך בדעתו כמה שניות לפני שהוא פתח את פיו בכאב, "הרב יראה", הוא אמר, "אני מרגיש בהצגה אחת גדולה, זה לא מתאים לי כל העניין הזה".
לא הבנתי, אמרתי לו, מי מציג ומה לא מתאים לך?
אחרי עוד דקה ארוכה של התלבטות הוא החליט לפתוח את ליבו ולהסביר את עצמו.
הנה עוד חצי שעה בערך נגמר הכל, הוא פתח, הגבאי ינעל את ארון הקודש, כולם יתפזרו לבתיהם ברגשות נעלים, יסתיימו להם ימי קרבת האלוקים שהחלו עם קול הקורא קדוש אלול בואכה ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים, עד צילא דמהימנותא והחבוקה ודבוקה בך של שמחת תורה, אני אתעורר בבוקר של מחר, דמעה שקופה התגלגלה לה על לחיו של יונתן, ואחרי מחר לעוד יום ועוד אחד, מתי שהוא – שבוע או שבועיים מהיום לא יישאר זכר מכל מה שהתחולל בנפשי בימים הקדושים האלו, שלא לדבר על החורף הארוך שלפתחינו אי שם בין כ"ז כסלו לי"ג שבט… או כל תאריך אחר שלא נבחר…
הוא עצר שניות ספורות לשאוף מעט אוויר ואז המשיך מנסה ממש בקושי לעצור את הדמעות שכנראה הביכו אותו מאד, אז מה זה שווה כל העבודה הזו של כל הימים הנוראים והנפלאים האלו שעברו עלינו אם לא נשאר מהם זכר? אתה שואל למה אני 'מזופת' ככה? למה אני מרגיש שהכל הצגה אחת גדולה? כנראה כי מנסיון העבר זו המציאות ואין בלתה…
האמת, אמרתי לו, שאם היית בן שלי הייתי נוזף בך כהוגן על דיבורים כאלו, להגיד שאין שום רושם לימים האלו עלינו במהלך כל השנה זו לא רק בורות אלא ממש התעלמות ממציאות ועצימת עיניים מכוונת…
יונתן הציץ עלי במבט תמה ואני רק אמרתי לו משפט אחד, תאר לעצמך שהקדוש ב"ה לא היה נותן לנו את המתנות הנפלאות האלו בדמות הימים האלו, היינו מידרדרים מדחי אל דחי ח"ו ומי יודע להיכן היינו מגיעים, חודשיים בשנה יש לנו את הזכות לחזור ל'מרכז' להתאזן עם הרצונות שלנו ועם השאיפות שלנו, גם אם אנחנו יורדים מהם במהלך השנה הרי זה ירידה ממקום מאד גבוה ולא מעמק לעמק…
הוא הסתכל עלי כאילו הוא שמע עכשיו דבר פלא, אבל אני לא נתתי לו יותר מידי לחשוב, יונתן, האצתי בו, תחזור עכשיו לבית המדרש ותנצל את הרגעים האחרונים לשמוח ולהתעלות, בסיום ההקפות ניפגש כאן שוב ואני גם אתן לך עצה מעשית איך לשמר את הימים האלו לכל השנה.
נכנסנו יחד לבית המדרש ובמבטי עקבתי אחריו כשהוא נכנס אל מקומו הטבעי במרכז המעגל שר שמח ומפזז.
קצת יותר מחצי שעה אחרי כן נפגשנו שוב בפינת החצר ויונתן תלה בי עיניים מצפות.
דבר ראשון תודה על מה שדיברת איתי קודם, בזכותך באמת ניצלתי את הרגעים האחרונים והמרוממים האלו, ועכשיו, הוא לא עשה לי הנחות, הבטחת לי משהו, איך מקיימים את כל מה שרכשתי בימים האלו לכל השנה? הוא תבע את המגיע לו.
תשמע, אמרתי לו, יש יסוד גדול מאד ששמעתי השנה משמו של הגאון רבי ברוך דוב דיסקין, ראש ישיבת אורחות תורה שליט"א, הוא ייסד את העניין הזה שכל העבודה שלנו בימים הנוראים, כל התקופה הזו על מדרגותיה ושלביה מראש חודש אלול ועד ליום שמחת תורה מטרתה להביא את האדם ליראת שמים, כל מה שמחזיק את האדם כאשר הוא בא להתמודד עם נסיון במהלך השנה הרי זו המידה הזו של יראת שמים ולשם מכוון כל תכלית העבודה.
וכאן עולה השאלה אותה שואל כל עובד ה' את עצמו, מהי יראת שמים? איך משמרים את יראת השמים הזו?
ובכן, את התשובה ניתן ללמוד מהמילים עצמם, "יראת שמים".
האם אנחנו יראים מהשמים או ממי שיושב בשמים? לכאורה משמעות המילים בפשטות היא פחד מהשמים, מה השמים עשו לנו רע שצריך לפחד מהם??
אלא תירץ הרה"ג שליט"א בטוב טעם, יראת שמים אין הכוונה לפחד ולירא מן השמים אלא לפחד כמו השמים, וזה הסוד, הלא בפרשת בראשית כבר ביום הראשון לבריאה מוזכרים השמים אבל רק ביום השני מספרת לנו התורה שהשמים נבראו, א"כ מה היה בפועל? אלא שכל ילד בחיידר יודע שביום הראשון נבראו השמים אבל הם היו רופפים ונוזלים ומכח גערתו של ה' יתברך הם נקרשו ביום השני ונשארו כך עד היום ולעולם ועד, א"כ רואים כאן שיראת שמים היא יראה כזו שגערתו של הבורא מחזיקה אותם בפחד עד היום, זוהי המידה של יראת שמים שעניינה היא יראה כזו כמו השמים, אם נשכיל להזכיר לעצמנו במהלך השנה את ימי הדין, נצליח ליצור איזו תזכורת לפחד הזה של יום הדין ולקרבת ה' של ימי השמחה שלאחריהם, לא צריך להתאמץ מידי, רק לעשות לעצמנו, כל אחד באופן אותו הוא רואה לנכון, לתת לעצמו איזו תזכורת מימי האלול ותשרי לכל השנה, אם בדמות קבלה קטנטנה שלא מצריכה עבודה בכלל רק תזכורת, אם בדמות איזה דבר אחר, הרי שהיראה הזו תחזיק אצלנו מעמד לכל השנה.
אתה מבין יקירי, אף אחד לא מצפה ממך לעמוד שנה שלימה בדרגה של ימים נוראים, כן מצופה ממך לפחות לזכור שהיו ימים כאלו, והתקרבת בהם מאד לה', ועוד לא כל כך הרבה זמן, פחות משנה, מגיעים עוד פעם ימים כאלו בהם תצטרך לתת דין וחשבון מחודש, כל מה שנדרש זו יראת שמים שהיא יראה כדמות השמים שמפחד ה' ומהדר גאונו עומדים בקשיותם אלפי שנים, במושגים שלנו אנחנו צריכים רק תזכורת קטנה שתחזיק מעמד לשנה אחת.
ואם תרצה ,הוספתי לו שניה לפני שהוא הסתובב ללכת, כתוב כאן דבר נוסף וחשוב שאם נפנים אותו ונאמין בו גם הוא יוכל להועיל לנו מאד, התורה מחשיבה את השמים שהם נבראו ביום השני ולא הראשון, כלומר אחרי שאדם רוכש את הקניין הזה של יראת שמים אע"פ שהוא כבר היה קיים קודם, לפני יום או לפני עשרים שנה… מבחינת התורה הוא נברא עכשיו מחדש לגמרי, השמים גם הם היו ביום הראשון אבל הם נחשבים כבריאה חדשה מהיום השני כיון שהם רכשו את היראה הזו וכאילו נבראו מחדש, אם תאמין יונתן, אם תפנים עד עומק הלב שהיום במוצאי שמחת תורה אתה בריאה חדשה, כל הקניינים האלו אותם רכשת בדי עמל בימים הנפלאים האלו עשו אותך לבריאה חדשה, יהיה לך יותר קל להתנהג כתינוק שנולד ולא לקלקל את הבריאה הזו.
חיוך של הבנה והשלמה עלה על שפתותיו של יונתן ונפרדנו בברכת חורף בריא ובתפילה שייתן ה' בליבנו אהבתו ויראתו תמיד.