"וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (ו ח),
היה זה בשנת תשע"ז, בטיסה מבייג'ין [בירת סין] למחוז אורמוצ'י שעל גבול קזחסטן. עיכוב הטיסה לא הפריע לאף אחד מהנוסעים יתר על המידה, לא כן לי הקטן, שמיהרתי מאוד למחוז חפצי בכדי להספיק להתפלל תפילת מנחה בציבור. הטיסה שיצאה לפני חצות היום לא נתנה לי אפשרות להתפלל טרם יציאתי, וקיוויתי להתפלל במחוז חפצי יחד עם צוות משגיחי הכשרות, שכבר היו שם מבעוד מועד, לצורך ייצור מיוחד על טהרת המהדרין.
רבות מחשבות בלב, שאספיק להגיע בס"ד מבעוד יום לפני שקיעת החמה, ולא אצטרך להתפלל ביחידות על המטוס הצפוף עם גויי הארץ וכל המונם. אולם עצת ה' הייתה שונה. ככל שנקף הזמן הבנתי שהשמש תשקע בעודי בדרך, ואצטרך להסתפק בתפילה בתוך שדה התעופה, או על המטוס עצמו.
לבסוף יצאה הטיסה בשעטומ"צ, וב"ה נחתנו כחצי שעה לפני השקיעה. אך, היות שהיה זה על גבול מדינה מוסלמית והמעבר והבידוק קשוחים, שיערתי שעד שאגיע מחוץ לטרמינל כבר יהא מאוחר מידי. לא חשבתי הרבה, בחרתי לעצמי להיות מיושבי קרנות באמצע שדה התעופה, נטלתי את ידי, הנחתי תפילין דר"ת התפללתי מנחה ושכחתי מעולם ומלואו.
בעודי מדבר אל קוני, התמלא המקום בעוברים-ושבים גדושי סקרנות, שהשתוממו לראות מחזה לא שגרתי. כעבור דקות אחדות הגיעו גם שוטרי וחיילי הגבול, שלקחו את העניין ברצינות מופלאה: אדם לבוש קוביות שחורות על ראשו וידו, ורצועות שחורות כרוכות סביבן, ועוד רצועות משתלשלות גם לפניו, מתנענע כלולב בתוככי הגבולות של סין! ואילו אני עומד בתווך, עיניי סגורות, ואינני מודע כלל לנעשה. לשבחם ייאמר שלא הפריעו לי, אלא התנענעו יחד אתי עד גמר תפילתי. כנראה שקדושת התפילין השפיעה במקצת גם עליהם…
כשגמרתי לשפוך שיחי והתחלתי לפסוע אחורנית, ראיתי שיש סביבי אורחים בלתי קרואים… הבנתי שאני במרכז בעיה רציני. חיילי הגבול אסרו אותי בעוון פלילי חמור – פעולה דתית בפומבי במקום ציבורי – דבר שאסור בתכלית בסין הקומוניסטית… ומקומו בסין המהוללה מאחורי סורג ובריח. ואם בתוך סין עצמו מעלימים עין מכגון אלו, לא כן בגבולות המדינה, שם הדבר מתפרש כאחת מהעבירות החמורות. טענת אי-ידיעה לא פטרה אותי, גם לא עזרו שום הסברים וביאורים אחרים, ואחר כבוד הובילוני לחדר המאסר כשבמקביל לקחו והחרימו את המסמכים והחפצים, וכמובן גם את התפילין – 'האשם העיקרי'.
באותו זמן מחוץ לשדה, רבתה המבוכה. המשגיחים שידעו שיצאתי בטיסה זו חיכו ליציאתי מן הטרמינל, וראו כי השעות נוקפות והרב איננו. לא הייתה לי שום דרך איך להודיע את הדבר להם ולגורמים השונים. תוך כדי שהם נשארו בחוץ בתמיהה גדולה – התחילה בפנים חקירה משעשעת… מה הקוביות השחורות הללו? למה הנחת אותן? האם טמון בהן אלו כוונות זדוניות?
אימצתי את מוחי להסביר לגויי הארץ את מצוות התפילין. "יהודי אנוכי. ומצווה אני להניחן בכל יום תמיד – כך עשיתי ולכן הנחתין!". "ומה יש בתוכן?", חקר. "כתוב בתוכן שה' אחד ושמו אחד, ועלי לירא רק מפניו ולקיים מצוותיו". "ומה הצורך בשתיים, האין די באחת?". – "לא! לא מספיק בראש בלבד, חייבים לקדש גם את הלב, ולכן שמים אותן גם על היד מול הלב!".
דיונים ודין ודברים בין 'חכמי האומות', והודעה על הפסקה קצרה… בגמר ההפסקה הופיע חוקר חדש חמור סבר, והתחיל שוב בחקירה. "אז מה הם החוטים – הרצועות, למה כרכת אותם סביב היד?!". כאן לא הייתי צריך כלל להתאמץ, ומיד שלפתי תשובה 'גאונית': "אלמלי הם היאך אתנועע בתפילה, הלוא יפלו"… עדיין לא נחה דעתם – "למה הם בצבע שחור דווקא?". נו, כאן נכנסתי לפלונטר, איך להסביר ל'תלמידים המצטיינים' שזו גמרא מפורשת (שבת כח: ומנחות לה.) שזו 'הלכה למשה מסיני' וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח לב סעי' מ). וודאי לא עלה על דעתי להסביר להם טעם המובא במפרשים (דרך מצוותיך מצוות תפילין עמ' יט. עיי"ש).
משראה החוקר שאני מתחיל לגמגם בדבר, התחיל להמטיר עלי קושיות ברצף, למה הקוביות לא זהות ושונות – אחת עם פסים [תפילין של ראש] והשניה לא? ועוד שאלות כהנה וכהנה, שחלקן לא הבנתי עד עצם היום הזה… עניתי לו שאכן, שואל הוא כעניין, אבל בכדי שאשיב כהלכה – אצטרך לפתוח כאן ישיבה וכולל, להביא ספרי לימוד ולמסור שיעורים, וכפי הנדמה לי אינם בהשגת ידכם. בל נשכח להוסיף קפה, תה, סוכר וחלב לאברכי הכולל, זה ייקח יומיים שלושה…
שוב דין ודברים והתלחשויות, והכרוז יצא כי היהודי המוזר דובר אמת, והיה זה רק עניין של דת ומעבר לכך לא טמון בו שום כוונה נוספת. אך מתברר, ששמחתי עם צאתי ב'דימוס' הייתה מוקדמת, אחד מהממונים החליט שחובה לבדוק בכל התיקים אם אין משהו מחשיד נוסף. בגדול החל ובקטן כילה, אך שם… שוד ושבר. בתיק היד נמצא זוג תפילין נוסף – תפילין דרש"י. אוה…. זה כבר יותר מידי… והריח להם לא טוב… פניו של החוקר הרצינו באחת והוקשחו מאוד, ובכעס עצור צעק ואמר מה תענה אבתרה? היש לך עדיין פתחון פה?
לא אבדתי עשתונותיי, ועניתי לו באותה מטבע לשון – "זוג זה שמור אצלי עבור חכם יהודי גדול וקדוש ששמו רש"י, והוא יהודי זקן מפורסם ונכבד עד מאוד, ותוכלו להיווכח בכך אצל כל יהודי באשר הוא. אני אמור לפגוש בו מחר בבוקר, בשבילו נושא אני עמי את הזוג השני".
הנס קרה, ולאחר התייעצות קלה שוחררתי. אבל, בכדי שלא תהא ידם על התחתונה וגם כי 'פטור בלא כלום אי אפשר', חייבוני להצהיר בפניהם כי מעתה ואילך לא אשוב על 'חטא' זה, ולא אניח עלי שוב את הקוביות הללו בכל רחבי סין.
לשקר לא יכולתי, לכן הצעתי בפניהם את משנתי בנושא: "ראו, לא להניחם אי אפשר כי הרי יהודי אנוכי. אך מאידך אכן יש לי חובת הכרת הטוב לממשלת סין, אשר על כן אני מציע לעשות פשרה. הנה עכשיו לילה, ומעתה מקבל אני עלי לא להניח תפילין בלילה בשום פנים ואופן!". שמחת הניצחון שלהם הרקיעה שחקים, הסכימו מיד עם ה'פשרה' ופה אחד ענו ואמרו: משוחרר, משוחרר, משוחרר…
וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון (בגלל) ויקר אלו תפילין (מגילה טז:).
אנא עבדא דקודשא בריך הוא
התפילין הן אות שיהודים אנחנו – "ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו", ככתיב (שמות יג טז) "והיה לך לאו"ת על ידך ולטוטפות בין עינך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", ומובא בסמ"ג (עשין סימן ג') שהתפילין הן אחד מתוך שלוש האותות שבין קב"ה לישראל, והן שבת, מילה ותפילין. ולכן מרומז בהן מצוות זכירת יציאת מצרים, כי התפילין הן אות על היד כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים.
תכלית מצוות התפילין, מצאנו בראשונים (רמב"ן, רבני בחיי, רבינו יונה, החינוך, והרשב"א ברכות ו, הרמח"ל דר"ה ח"ד פ"ו א"ו), הוא בכדי לשעבד תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו ית"ש, להוציאנו מערוות מצרים להיותנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ומובא ברא"ש (עה"ת שמות יג טז) וכן מובא באליה רבה (או"ח סי' כה ה), שלכן בתפילין של ראש יש ארבעה בתים ובתפילין של יד רק בית אחד, כיוון שבראש יש ד' חושים – הטעם, הריח, הראיה והשמיעה, וביד יש חוש אחד – חוש המישוש. וכיון שהתפילין באים לשעבד החושים, לכן יש בתפילין של ראש ד' בתים, ובתפילין של יד בית אחד. ועל זה אומר שלמה המלך (שה"ש ח ו) "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" אז תראה "כי עזה כמוות" – אהבת ה'.
האבני נזר מפרש (שם משמואל כי תשא עמוד רסב), שמטעם האמור נפסק להלכה שתפילין אסורים בהיסח הדעת (יומא ז: מנחות לו: טור או"ח ריש סי' מד), משום שהווי ליה כמנתק עצמו חלילה מהקב"ה. וזהו גם עניין 'קשר תפילין', שסודה ותכליתה לקשר את המוח והלב לקב"ה, וכך מצאנו אצל משה רבינו שזכה 'קשר תפילין הראה לעניו תמונת ה' לנגד עיניו' (מתוך פיוט שיר הכבוד 'אנעים זמירות') וכן אמרו בגמרא (ברכות ז. הובא ברש"י שמות לג כג) "וראית את אחורי" שהראה הקב"ה למשה קשר תפילין, כלומר שזכה משה לקשר עצמו ליוצרו וקונו כדת וכדין. הוא, אפוא, גם סוד 'קשר תפילין', לקשר עצמינו עם הקב"ה הדק היטב בקשר חזק בל ימוט, להיותנו עבדא דקב"ה.
ולטוטפות בין עינך.
תניא (זבחים לז: סנהדרין ד:) מניין לתפילין שבראש שיש בהם ארבע בתים, אמר רבי עקיבא שמקרא אני דורש 'טטפת' כתיב, 'טט' במדינת כתפי הוא מספר שתים, 'פת' במדינת אפריקי שתים הרי לן ארבע והם ד' בתים שעל הטוטפת. ונזעקת הקושיא מאליה, הייתכן ללמוד הלכות תפילין הקדושות מחוקות הגויים משפתם ומלשונם, הרי מצינו (במדבר רבה יג כ) שבח לישראל במצרים שלא שינו שמם לשונם ולבושם, ומאי שנא, וכי אי אפשר לכתוב טטפת בלשה"ק או לומר בהדיא שיהיו ד' בתים.
מסופר (מעשה איש ח"ג עמ' צג) על מרן החזו"א זצ"ל, שבאו לפניו מלמדי דרדקי בשאלה כזו: כיצד נכנסו והשתרבבו תיבות לע"ז בתוה"ק בתיבת 'טוטפות'. השיבם החזו"א: "חלילה! לא השתרבבה שום שפה זרה בתורתנו, אלא להיפך – בעת בריאת העולם היה כל העולם שפה אחת ודברים אחדים והוא לשה"ק, בה ברא הקב"ה את העולם כולו, ובכוחה נתן תקומה וקיום לעולם, לא כן לשונות הגויים, שלא היה להם תקומה אלמלא לשון הקודש, לכן אחר עונש דור הפלגה, כשבלל ה' שפתם ולשונם וחילקם לשבעים לשון, נטע הקב"ה בכל לשון ולשון תיבה אחת של לשה"ק, בכדי שבכח מילה זו יהיה קיום ללשונותם, והוא ה'טט' שבכתפי וה'פת' שבאפריקי, שהם בעצם לשה"ק במקורם". [דבריו הקדושים יסודם בהררי קודש, ומופיעים בדרשות הר"י אבן שועיב פר' נח, של"ה 'כללי התלמיד' כלל פה קדוש, חיד"א בנחל קדומים בפרשתן].
אמנם, לכאו' הא גופא צריך לימוד: למה זכו האפריקאים והכתפיים לאותו שבח ויקר וקיבלו האותיות של תיבת טטפת בלשונם, וכי חסרים תיבות אחרות בלשון הקודש, לתת מהם למשפחות האדמה, יעלה בחלקם תיבות 'השחפת ואת הקדחת' ודומיהם, אי נמי אחד מעשרת המכות וכדו', הרי שישים ריבוא אותיות לתורה. מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם?
תירוץ על כך מצאנו ביסוד דברי רש"י להלן בפרשת עקב עה"פ (יא יח): "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" אומר רש"י שהפסוק מזהירנו, שאף לאחר שתגלו ותלכו לגלות 'היו מצוינים במצוות והניחו תפילין ומזוזה', ע"כ. היינו שלא יעלה על לב האדם לומר איך נהיה מצוינים בגלות המר השורץ פיתויים וניסיונות, התשובה: התפילין, ע"י שנקיים מצוות תפילין ונקשר עצמינו לקב"ה בקשר חזק ומפולש, מובטח לן בזה שנהיה מצוינים גם בגלות.
ולפי זה י"ל שלכן נטע הקב"ה הטטפת דייקא בגלות בין העמים, בכדי שבזכות התפילין נצליח להיות מצוינים גם בין העמים, פירוש, לא האפריקאים הם אלו שזכו שמילות 'טטפת' יפלו בגורלם, כי אם ההיפך, מגודל חסדי השי"ת עמנו, לבל נמעד ונפול בגלותם, נטע הקב"ה את הטטפת אי שם באפריקי השחורה ובסין הרחוקה ובכתפי הלא נהורא, בכדי שבכוחה נהיה מצוינים גם שם.
וציוונו להניח בראש
מסופר על הגר"א מווילנא, כי בתקופת גלותו (מראשית שנות נשואיו עד לערך שנת תק"ח, קיבל על עצמו גלות) התאכסן באכסניה אשר על אם הדרך, שם ישב ולמד בחדרו מעוטר בתפילין. באותה עת התנפלו שודדים על האכסניה, ובעל הבית הקים קול זעקה גדולה ומרה. משהגיעו הקולות לאוזני הגר"א בחדרו, יצא לחוץ לברר פשר הצעקות והיללות ולהגיש עזרה. כשאך ראוהו השודדים אחזו בהם אימה ופחד, ועשו פליטה גדולה כל עוד נשמתם באפם, וניצל בעל האכסניה ורכושו היה לו לשלל.
אחר שנרגעו הרוחות שאל בעל האכסניה את הגאון, איזה נס עשה שגרם לשודדים לברוח הימנו מרוב פחד? ענה לו הגאון: "אין כאן שום מעשה פלא ונס, ולא ממני ברחו כי אם מהתפילין שבראשי, וגמרא מפורשת היא (ברכות ו.) עה"פ (דברים כח י) 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' ודרשו אלו תפילין שבראש, לכן בראותם את התפילין עטורים על ראשי נבהלו וברחו".
תמה בעל האכסניה: "הרי כשבאו השודדים הייתי אף אני עם תפילין על ראשי, ומדוע איפה ממני לא נבהלו ולא ברחו, האם שונות התפילין זה מזו?!". השיב לו הגאון: "התפילין של שנינו דומות, אך מקום הנחתן שונה. בעוד אתה הנחת על הראש, אני הנחתים בתוך הראש, וכלשון חז"ל 'אלו תפילין שבראש' ולא אמרו 'שעל הראש'. מתפילין שעל הראש אין הם רועדים, אבל מתפילין שבראש חיל ורעדה יאחזון". [יש גורסים שהסיפור התרחש בעת המשפט הידוע של הגר"א, כשנכלא יחד עם ראשי הקהל בווילנא באשמת הצלת יהודי מציפורני שמד. הגאון נכנס למשפטו מעוטר בתפילין, ומיד נטו השופטים אליו חסד ושיחררו אותו לאלתר.
מעשה דומה מסופר על הגאון ה'שאגת אריה', שנסע פעם בדרך וישב בתוך עגלה ולמד מעוטר בתפילין, ובדרכם במעבה היער הגיחו לפתע שודדים והתנפלו על בעל העגלה שהקים צעקה גדולה. מהקולות התעורר הגאון משרעפיו והוציא את ראשו חוצה לראות בשל מי הרעש הזה, כשראוהו השודדים נבהלו וברחו, והפטיר על זה הגאון, באומרו שברחו מגבורת התפילין שנקרא 'גבורה' כמו שדרשו חז"ל (שם) מנין שהתפילין עוז הוא לישראל? משום דכתיב 'וראו כל וגו' ויראו ממך', וכיון שראו גיבור עצום לפניהם עשו פליטה].
ושמתם את דברי אלה 'על'
מסיפור הדברים עולה השאלה בה"א הידיעה: הא גופא קשיא, איך ניתן להגיע לדרגה זו אליה הגיעו רבותינו נ"ע, שהתפילין יהיו בראש ולא על הראש?
להבין זאת נעיין בפסוק הקודם למצוות התפילין, דכתיב: (בפרשתן ו ו) "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום ע"ל לבבך", והקשה הרה"ק מקאצק זי"ע (הובא בשם משמואל פרשתן תרעז, וברמתים צופים – אליהו זוטא כב:) למה אמר הכתוב 'על לבבך'? הלוא תכלית הדברים שיהיו נכנסים בתוך הלב, ומדוע לא כתבה תורה 'בתוך לבבך'. והשיב, לא דיברה תורה אלא כנגד לבו של אדם. שהרי יצר לב האדם רע מנעוריו, ועקב כך אין כל עיתות האדם שווים לטובה, שיהיו הדברים מחלחלים לתוך לבו פנימה בכל עת ועונה.
וע"ז מנבא יחזקאל (לו כו) כי לעתיד לבוא "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר" – לב פתוח ומבין, לא כן עתה שפעמים פתוח ופעמים סגור ונעול. לכן מצווה לנו התוה"ק "והיו וגו' על לבבך" – ראשית יש לשים הדברים בראשונה על הלב, שיהא מונח שם כמשא וכאבן כבד, גם אם אין לו לב מבין כעת, ומשם קצרה הדרך לתוככי הלב, שבשעת הכושר כאשר יפתחו שערי לבבו, יפלו לתוכם פנימה.
ידוע הסיפור על אותו בחור, שהשתתף בקביעות בשיחותיו הנלהבות של המגיד הצדיק ר' שבתי יודלביץ זצ"ל, אך מוחו ולבו בל עמו, ומונחים היו באותה שעה במחוזות אחרים, ועיקר מעייניו נתונים היו רק לסיפורים ולמילתא דבדיחותא, שהיו שזורים בתוככי הדרשות.
עכ"ז עודדו ר' שבתי לבוא בתדירות להשתתף בדרשות, וביאר טעמו ונימקו, כי במשך הזמן יזכה שיחלחלו הדברים ללבו פנימה ויהיו לתועלת גדולה עבורו. כסמך לדבריו הביא את דברי הרה"ק מקאצק על הפסוק הנ"ל דכתיב "על לבבך" ולא 'בתוך לבבך', כי סופם להיכנס מאליהם.
עברו שנים מספר, ובאחד מן הימים פגש רבי שבתי את אותו הבחור, אך 'פנים חדשות באו לכאן' כי קרן אור פניו באורה של תורה. התפעל רבי שבתי מאוד, ואמר לו: "פניך מעידות כי בן תורה אתה, איך נהפכת לאיש? אשרי לי שראיתיך בכך". ענה לו אותו הבחור: "רבי, צדקת! נפתח לי הלב בתוך הטנק!".
לפליאת רבי שבתי הסביר לו הבחור, "לצערי נהפכתי להיות טנקיסט בצבא, סברתי שזו פסגת חיי, לצערי הטנק משך אותי יותר מדף גמרא. עד לאותו יום מלחמה, בו ישבתי בתוך הטנק כשכל סביבי שורק פצצות למכביר, ולפתע …. רעש מחריד אוזניים קורע עור התוף… פצצת פגז ישירה פגעה בטנק כשאני לכוד פנימה. לא שמעתי ולא ראיתי כלום, מלבד תימרות אש ועשן זעקות שבר ואסון.
"הרגשתי שאלה הן הדקות אחרונות של חיי, ה"י, העשן הולך ומחמיר, האש הולכת וגדלה והנשימה מכבידה יותר ויותר. דלתות הטנק סגורות ומסוגרות ללא אפשרות לפורצן ולברוח. הייתה זאת שאלה של זמן עד שהטנק מתפוצץ ומכלה את תוכה כולה.
"ניסיתי להיזכר בנוסח הווידוי… אבל במקומו נזכרתי בדבריו של הרב, שאמר לי תדיר כי התורה והמצוות יושבים על לוח לבו של האדם, עד שיזכה בבוא הזמן להכניסם לתוך לבו פנימה. ואז נפתח ליבי…. צעקתי מתוך הלב: 'רבש"ע! אם אתה מוציא אותי מכאן, אני מבטיח לך שאני מכניס את הדברים עמוק אל תוך ליבי! עמוק מאוד!' ואז קרה הנס…
בשניות האחרונות של חיי נפער מעוצמת האש חור ענק בתחתית הטנק, מיד נשכבתי וזחלתי הימנו החוצה לאוויר העולם, לעולם החי. שם בתוך הטנק זכיתי להכניס את הדברים מעל לבבי לתוך לבבי – 'לבי ובשרי ירננו אל אל חי'". הרי לן בזה הנוסח הנכון להנחת תפילין בראש – בתוכו פנימה, אם נקיימן ראשונה על הראש כדבעי, מתוך כוונה ומחשבה נכונה ומתוך פנימיות הלב, ולא ח"ו בחיצוניות גרידא כמצוות אנשים מלומדה, מובטח לן שסופן לקיימן בראש.
הראשית חכמה (שער הקדושה ו עז) כותב, שקדושת התפילין מזריח אור קדושה בתוך האדם המאיר את רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו בקדושה וטהרה, וכה גדול הוא האור שלהן, שאילולי חטא עץ הדעת היינו זוכים לתפילין של אור שכולו רוחני, אבל על ידי החטא התגשמו הגופים, ולא זכינו אלא לתפילין של עור, [ובאותה בחינה שאחז"ל (בראשית רבה ט ה) בתורתו של רבי מאיר מצאו כתיב כותנות אור בא', והיינו שרבי מאיר ממרום דרגתו זכה לתקן את חטא עץ הדעת, ועל כן זכה להפוך את 'כותנות עור' של אדם הראשון 'לכותנות אור' כלפני החטא]. "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם", להחזיר עטרת אורה, ולחדש אורה כבראשונה, "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו". אמן.