הרב אהרן כהן
"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל" (שמות ל', ט"ו)
תני ר' יוסף ג' תרומות הן: של מזבח למזבח, של אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית" (מגילה כט:), ורש"י ביאר שהתרומות לאדנים ולקרבנות ציבור היו ע"י מנין, והושוו בהם כולם – עניים ועשירים, לתת כל אחד מחצית השקל, אבל בשאר נדבות המשכן לא היתה יד כולם שווה בהם אלא איש איש את אשר נדבה ליבו.
ר' אליהו לופיאן זצוק"ל סיפר שבאחד ממסעותיו למען הישיבה, נקלע לעיר אחת לאסוף כסף מנדיבי עם. הכל שלחו אותו לגביר מסוים התומך ביד רחבה במוסדות תורה, ומוכן לסייע כמעט בכל פניה המוגשת אליו. למרות שהיה רחוק מדרך התורה והמצוות רחמנא ליצלן, נהג לתת לישיבות ממון רב. אך ר' אליהו החליט שלא לגשת אליו, "התורה לא תיבנה ממחלליה", אמר לעצמו, "לא אקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל".
מששמעו הסובבים את החלטתו ניסו לשכנעו להתפשר, הם חששו שאם ידע העשיר שהחרימו אותו בשל אורח חייו, ייפגע מאוד ויפסיק לתרום למוסדות התורה בקהילה, וע"כ ביקשו מהרב שבכל אופן יעלה לביתו של הנדיב. לאחר הפצרות חוזרות ונשנות נעתר הרב לבקרו בביתו אך בליבו החליט שלא יקח מאומה.
"עליתי לביתו של הנדיב בלוויית ראש הקהילה", מספר ר' אליהו, "ועל אף שידעתי מראש על אורחות חייו, הזדעזעתי למראה עיניי, כל סממן יהודי לא היה בבית! הוא קיבלני בכבוד רב, ולמורת רוחם של מלוויי פתחתי בשאלה: "יאמר נא מר, מה לו ולישיבות קדושות? מדוע מרבה הוא לתרום מכספו למטרות שאינו מזדהה עימן, ואל ייפגע חלילה משאלתי – אני תמה, מכיון שנודע לי עד כמה מוסדות התורה המקומיים תלויים בתרומותיו, ולכן השאלה כה מציקה ונוקבת!"
הגביר חייך בהבנה ואמר: "איני נפגע, השאלה אכן במקומה עומדת. ברצוני לספר לך, כבוד הרב, סיפור מעניין שודאי תרצה לשמוע. בצעירותי, לאחר שמלאו לי שלוש עשרה שנים, שלחני אבי לראדין ללמוד בישיבתו של "החפץ חיים". פניתי אל המשגיח כדי להתקבל לישיבה, אך המשגיח הבחין במבטו החודר, שיצר ההתפקרות כבר כרסם בי, ועלול אני לדרדר גם אחרים. היתה זו אבחנה מדויקת, הוא סרב לקבלני לישיבה.
האמת ניתנת להיאמר – שלא הצטערתי כלל. רק דבר אחד הציק לי, הלילה כבר ירד והרכבת תצא לדרכה רק מחר בבוקר, היכן אבלה את הלילה? בצר לי, פניתי אל ה"חפץ חיים" וביקשתי את רשותו ללון בישיבה. "לא ולא", ענה לי, "בחור שאינו מתאים לישיבה לשנה – אינו מתאים לה גם ללילה אחד"!
"אם כן, אפוא, מה אעשה?!", שאלתי בחוסר אונים, "האם אבלה את הלילה בתחנת הרכבת?" היה זה לילה חורפי קר ומושלג…
"חלילה וחס", חיבקני ה"חפץ חיים" בחום, "לא יעלה על הדעת! אמנם לא תוכל ללון בישיבה – אבל ביתי פתוח לרווחה!" הוא נטלני בידי והביאני לביתו, כבדני בארוחה דשנה והכין למעני מיטה נוחה, נשא מצעים, כרים וכסתות והפציר בי לעלות על יצועי, לישון את שנת הלילה. השינה היתה ממני והלאה. מאורעות היום הגדושים חלפו עברו במוחי. הצדקתי את קביעתו של המשגיח, ותמהתי על יחסו של ה"חפץ חיים" כלפיי. גאון וצדיק זה, שכבר הגיע לגיל שיבה, מכבדני בכבוד מלכים, ואני – נער צעיר, פוקר והולל, וזר לו לחלוטין.
עודני תוהה, וקול רחש נשמע באוזניי. עיני, שכבר התרגלו לחשיכה, הבחינו בדמותו של ה"חפץ חיים" הנכנס אל החדר. כסבור היה שכבר נרדמתי, הוא עמד ליד מיטתי ונשם נשימות עמוקות. קר היה בחדר, ואדים עלו מנשיפתו. "כל כך קר", לחש, "אולי עוד קר לו, לאורח". במהירות הסיר את המעיל שלגופו ושטח על השמיכה שמעלי, פרש היטב ויצא מן החדר".
בעל הבית סיים את סיפורו, ובטרקלין השתררה דממה. לאחר שניות מספר הוסיף בעל הבית ואמר: "יאמין לי רבינו, כי אותו מעיל, המאנטל של ה"חפץ חיים", עדיין מחממני – מאז ועד היום. ומכוחו מקננת בי חמימות וחיבה לכל עולם התורה והישיבות, והיא זו שדוחפת אותי לתרום ולשוב ולתרום!"
ורבינו סיים את דבריו באומרו: "מי יודע ומי יוכל לשער את השפעתו של מעשה אחד קטן. לטוב או למוטב…"
סיפור חזק. שאלה על סיומו:
האם רבי אליהו לופיאן לקח צדקה מאותו נדיב?