מפורסמת ה'שאלה': הרי כל מה שברא הקב׳׳ה בעולמו הוא למען בני האדם, אז לשם מה ברא את ה'קרומקייט' (עקמימות המחשבה)?
והתשובה: כדי שבמצב שאנו מחפשים ללמד זכות על הזולת ואיננו מוצאים, נוכל להפעיל את ה'קרומקייט'…
והנה דוגמה לכף זכות מסוג שכזה, מעשה שהיה:
יהודי לקח טרמפיסט ברכב. כשנכנס אמר לו: אבל אני מבקש 'תמורה' לטרמפ…
הלה קצת נבהל: מה התמורה?
קלה מאוד. עלי לשים מעטפה אצל פלוני. הוא מתגורר בהמשך הדרך. רק תשים לו בתיבת הדואר. עניין של שנייה…
הטרמפיסט הסכים, אם כי לא הבין את הרעיון. בדיוק כמו שהוא יכול לצאת 'לשנייה' יכול גם בעל הרכב לצאת 'לשנייה'.
אחרי שהמעטפה נחה בשלום בתיבת הדואר והם כבר הפליגו לדרכם, לא התאפק הטרמפיסט ושאל: הייתה לך סיבה מיוחדת שביקשת ממני לשים את המעטפה?
הנהג ענה הכי פשוט וישר: "כן. יש לי פה כוס קפה. אם הייתי יוצא מהרכב הייתי נכנס לספק ברכה, אולי לברך שוב (ואולי אפילו בטוח לברך שוב, אבל אז ביציאתו גורם לעצמו להתחייב שוב וזה ספק ברכה שאינה צריכה) ורציתי להימנע מכך.
נכון, קשה לחשוב על זה לבד, אבל חייבים לחשוב על זה לבד. וגם אם לא נגיע להסבר שמסביר את הצעד התמוה, חייבים להבין שכנראה יש הסבר כלשהו.
*
וסיפור נוסף שהתרחש השנה בבית הכנסת פרשבורג שבגבעת שאול בירושלים בליל שמחת-תורה. אחד האברכים החשובים עמד ולא רקד. אני לתומי חשבתי שהוא צריך דרבון וזירוז. הרי תמיד יש את הצנועים והביישנים שאם רק מדרבנים אותם הם מצטרפים למעגלים.
הוא ענה לי: "אני בתוך השנה". הייתי נבוך. לא ידעתי שישב 'שבעה'.
והנה אחרי כמה דקות ראיתיו רוקד לכבוד התורה ולומדיה בכל עוז. כמובן עלה בי הרהור פגום. רבי מנחם, אמרתי לו, אתה כבר לא 'בתוך השנה'?
הוא לחש לאוזני: מהרגע שהפצרת בי לעיני כולם, הכנסת אותי לגדר של 'אבלות בפרהסיה' אם אני נשאר בצד. גם 'המרא דאתרא' פסק לו שאכן כעת הוא 'מחויב' לרקוד.
אכן – לא חשבתי על כך! לא נורא, תלמדו גם אתם עלי זכות…
(גיליון כף זכות)