"בנידון זה מקנא אני בחסידים… בדרך כלל אינני מתחרט שאינני חסיד, אולם עלי להודות, כי יש אצל החסידים כוחות נפשיים, ואילו הייתי חסיד, ודאי שלא הייתי נחפז אז להיפרד מאת החפץ-חיים על אף הפצרתו"…

"הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת" (ויקרא ז', ב')

ילמדנו הרב משהו מרוב מעלתו והוד תפארתו של החפץ חיים!

(מתרגש): החפץ חיים, כל-כולו היה תורה. כל תנועה, כל אמרה, כל צעד ושעל וכל ניד- עפעפיים. הכל היה תורה. ומה יש לי לספר? אמת, כי רגיל אני לספר "מעשה'לך" משל החפץ-חיים. לעת כל הזדמנות נאותה, צף ועולה בזיכרוני דיוקנו של רבי ומורי, זכר צדיק לברכה. וכשאני נזכר באיזה "מעשה'לה" אני מספר זאת, משום שבכל סיפור צפון לקח רב בתורה ובמוסר, בהתנהגות ובמידות דרך-ארץ. כל מעשה'לה שווה הון.

את החפץ-חיים הכרתי היטב עוד בטרם ראיתיו בעיני. הדבר היה כך: בישיבת טלז למדתי כשבע שנים. משם עברתי, או ליתר דיוק: הועברתי, לנובהרדוק. והנה נקלע לישיבת נובהרדוק רבי אלחנן ווסרמן, שהיה תלמיד ותיק בראדין. גם ר' אלחנן חי את סערות הדור, ונמשכתי אחריו אל החפץ-חיים. משהגעתי אחרי טלטולים ארוכים לעיירה זעירה זו, ראדין, פניתי היישר לביתו של החפץ-חיים, כי כך נדברתי עם ר' אלחנן. ואז היתה נכונה לי ההפתעה הראשונה והמרעישה:

בעצם, לא היה זה שום דבר יוצא מן הכלל- אצל החפץ-חיים, אך ליבי הלך אחר זה שבי. נתקשרתי אליו בכל נימי נפשי עוד בטרם חזיתיו. בשל מה? בשל דבר פשוט, לכאורה. משנכנסתי לחדרו הדל, קיבלתני הרבנית וביקשה ממני שאחכה קצת. והנה עולים באזני מן החדר הסמוך קולות של בכייה כובשת וקורעת לב. נזדעזעתי. בשל מה הבכיות? ומי הבוכה? ומה שהפליאני ביותר, שהרבנית, אשת החפץ-חיים, לא התפלאה לגמרי. הבכיות נתגברו ולא ידעתי את נפשי. "מה קרה?", לא יכולתי עוד להתאפק. הרבנית משיבה לי בלחש, בקול רווי צער: "יש אישה המקשה ללדת, וצריך לבקש רחמים בעדה!…". מששמעתי הסבר זה כמעט שבכיתי מרוב התרגשות. בו ברגע גמרתי בליבי: לא אזוז! – באם החפץ חיים יודע כך להתייפח ולהתחנן בעד מקשה לילד, אז לא אזוז מכאן…

דרך אגב- כאשר הזכרתי פעם מעשה'לה זה באחת הדרשות שלי, נתעורר אחד מן השומעים וקרא בקול נרגש: "אם המעשה אירע בראדין בשנת תרס"ז, אז זה אני הקטן, שנולדתי אז! משנות ילדותי זכור לי, שבשעת לידתי היה המצב של אמי לאחר יאוש ממש, ורק בזכות תחנוניו של החפץ חיים אירע הנס!..".

זה בכלל דבר מופלא, כאשר מספרים בציבור מעשים נפלאים על החפץ חיים, יש שאנשים מן הקהל באים להוסיף עליהם כהנה וכהנה.

על יחסו האבהי של החפץ חיים לתלמידיו, שום סיפור לא יצליח לתאר ולמצות זאת כהוגן.

אני הכרתי את החפץ חיים בשנות זקנותו וחולשתו. ואילו בראדין התהלכו אגדות ממש לאין ספור, על מידת חיבתו והתקשרותו אל כל תלמיד ותלמיד לחוד, ועל מידת חרדתו ומסירות- נפשו למען הישיבה בכלל.

כיצד אפשר לתאר זאת בשביל בני הישיבה של היום? – ישיבתו של החפץ חיים נחשבה בין הישיבות הגדולות בליטא. אבל במשך שנים רבות נערכו הלימודים והשיעורים בתוך ה"קלויז" של העיירה. ואז היה "עסק" גדול עם ה"שטנדערס". לכל בעל-הבית נודע בעיירה, היה "שטנדער" במקומו הקבוע. ותלמידי הישיבה רגילים היו להסיט את "השטענדערס" ממקום למקום. או שחיפשו פינה נוחה, או אור מתאים ללימוד, או משום שלמדו בחברותות וריכזו כמה "שטענדערס" ביחד. ומכיוון שבעלי –הבתים הקפידו על כך, הטיף החפץ חיים מוסר לתלמידיו: "הרועה בהמה דקה פסול לעדות", כך היה טוען, משום שחשוד על הגזל. וגם זה "אבק של גזל", כאשר בני הישיבה עושים עם ה"שטענדערס" של בעלי-הבתים נגד רצונם…

ומה עשה עוד החפץ חיים? הוא היה טורח בעצמו, בכל לילה בשעת חצות, לכבות את המנורות של ה"קלויז", כדי שהתלמידים ילכו לישון, ואז הוא בעצמו היה מחזיר את ה"שטענדערס" למקומותיהם. כך שבעלי-הבתים שהיו משכימים לתפילה מצאו הכל בסדר גמור…

וזאת לדעת, כל יום וכל רגע בחיי החפץ חיים, היו קודש לתורה ולעבודה ולגמילות-חסדים. הוא הרבה לעסוק במעשי-חסד, ואחד מספריו נקרא "אהבת חסד", אבל כאשר צריך היה לנזוף בציבור, היה נוזף באופן כזה עד שצמרמורת עברה בעצמות. ומעשה שהיה בשעת מחלוקת גדולה שפרצה בראדין.

מחלוקת גדולה בראדין?

עיירה ככל העיירות היתה ראדין, ונתלקחה שם אש המחלוקת על אודות "השוחטים". ואז אסף החפץ חיים את כל אנשי העיירה, והטיח בפניהם שיעור בעל פה בהלכות לשון הרע ושמירת הלשון, שכל מי שהיה נוכח אז, לא ישכח זאת לעד.

קולו הזועק של החפץ חיים מהדהד עדיין באזני. כמה דברים נשארו חרוטים בזיכרוני מאותה דרשה של תוכחה. "יהודי בעל מחלוקת למה הוא דומה? למי שיש לו כיס מלא דינרים, אך בכיסו נפתח חור קטן. וסופו של האיש שכל רכושו ילך לטמיון, בגלל החור הקטן הזה!". והנמשל מובן מאליו. "מה יועיל לכם, בעלי-הבתים של ראדין, באם אפילו אתם עוסקים בתורה ובמצוות? הרי אש-המחלוקת עושה את החור בכיס, וכל רכושכם הולך לאיבוד!..". ועוד אמר החפץ חיים: "במטותא מכם, בעלי הבתים של ראדין, חוסו עלי! בשעה שתעמדו בפני בית-הדין של מעלה, ויתבעו מכם דין וחשבון בשל חטא הנורא הזה, אנא, אל תזכירו אותי! אל תגידו שאני שתקתי ולא מחיתי כנגדכם! לכם באתי להכריז בפני עם ועדה קול אזהרה ומחאה!"- – –

היה זה לעת ביקור- הפרידה שלי בראדין. מביקורי זה נשארו לי זיכרונות וחוויות לרוב. כידוע, סגור היה הגבול שבין המדינות פולין וליטא, ובקושי רב הצלחתי להגיע מפוניבז' לראדין. כבר אז התחלתי לעסוק בסדר הנסיעות. היתה זה עבורי תקופת ביניים לאחר שחזרתי מן הביקור הראשון בדרום אפריקה והתכוננתי לנסוע לארצות הברית. יממה אחת שהיתי בראדין, ומתוך זה כשמונה עשרה שעות נמצאתי במחיצתו של החפץ-חיים. ואז לימדני את הלקח הגדול על חשיבותו של הזמן…

כה אמר החפץ חיים: "בוא וראה, עד מה האנשים מחוסרי שכל הם. אם יבוא מישהו לבקש הלוואה אצל שכנו. והשכן- אמנם בנמצא אצלו מעט כסף, אלא שהוא נזהר שלא להוציא מרשותו את שארית כספו, ולכן משתמט הוא מלתת ההלוואה המבוקשת. לעומת זאת, באם יכנס איש אל שכנו לשוחח קצת בדברים בטלים, או סתם בעניינים של מה בכך, כי אז ודאי יחשוב השכן שיש ברשותו אוצר גדול של זמן. ולאמיתו של הדבר, הרי ברור לנו בבירור מוחלט, שאין איש היודע את שעתו ואוצר הזמן נתון אצל הרבונו-של-עולם. לכן צריך לשמור כיאות על כל רגע ורגע!".

מה עוד נחרט בזיכרון מאותה שיחה של פרידה?

אחד הדברים שהפליאני אז, היתה אז התעניינותו של החפץ חיים בגורלם האומלל של הכושים באפריקה. תוך כדי תיאורי על המסע באפריקה הדרומית, ועל המצב הרוחני הירוד של היהודים שם, נגעה השיחה בכושים. החפץ חיים החל לשאול ולחקור אותי על אודותם. אמרתי, שכמה פעמים נתקלתי בכושים בערים ובדרכים ושמתי לב, שעל אף עוניים וסבלם, הם עוזרים זה לזה. כאשר סיירתי במרכזי המכרות, ראיתי המוני כושים עניים המתגוללים בחוצות, ואת פרוסת הלחם או את בקבוק המשקה, הם חילקו זה עם זה. החפץ חיים הביע רגשי חמלה אל הכושים: "הלא הם אנשים, גם הם!". ולאחר מכן הוסיף, כי בשעה שמתפללים ומודים: "והבדילנו מן התועים", צריך לכוון את כל האומות וכל הגזעים, ולכן יש לדעת גם את מצב הכושים. והלוא גם בזאת אנו בוטחים ומקווים: "ומלאה כל הארץ דעה".

אודה, כי כל פעם שאני חוזר במחשבתי לביקור-הפרידה אצל מורי ורבי החפץ חיים זצ"ל, דואב לבי ומצפוני נוקפי. ויש סיבה מיוחדת לכך. ויש גם בזאת לקח רב, וכי על כן כדאי לספר הדבר. כאמור, התכוננתי אז לנסוע לאמריקה, לכן היה זמני מוגבל, והתנצלתי בפני החפץ-חיים על שביקורי נחפז מדי. כשקמתי לצאת מביתו, פנה אלי החפץ חיים כלשונו: "עס ווילט זיך מיר איהר זאלט נאך דא אביסעל בלייבען, פאנוויצר רב" (=ברצוני שתישאר כאן עוד קצת, רבה של פוניבז'), ואני עניתי, כי באם החפץ חיים יצווה עלי להישאר עוד- אשאר. "לצוות אינני רוצה, אלא שהייתי רוצה בכך", התחייך ואמר – ועל כך הנני מתחרט עד עצם היום הזה.

על מה?

על שהתחשבתי יותר מדי ב"לוח הזמנים" שלי, על פיו הייתי צריך להפליג באוניה לאמריקה בעוד מספר ימים. נפרדתי וקיבלתי את ברכתו של החפץ חיים, אלא שבדרך מראדין למיר חליתי, ונפלתי למיטה בחום גבוה. ולאחר מכן, כשחזרתי באיחור הביתה, לפוניבז', נפלה למשכב הרבנית ע"ה, והתוצאה היתה, שהנסיעה לאמריקה נתאחרה בששה שבועות. זהו הלקח. ששה שבועות הפסדתי בגלל שלא היה לי העוז למלאות אחרי מבוקשו של החפץ חיים. והנה בנידון זה מקנא אני בחסידים- – –  (מתוך חיוך רחב לב). אגיד ברורות: בדרך כלל אינני מתחרט שאינני חסיד, אולם עלי להודות, כי יש אצל החסידים כוחות נפשיים, ואילו הייתי חסיד, ודאי שלא הייתי נחפז אז להיפרד מאת החפץ-חיים על אף הפצרתו…

 (ראיון עם משה יחזקאלי, ירחון "בית יעקב" שנה ד' גליון 52)

 (מתוך הספר 'מפיהם')