ידוע שבטרם נסע הגה"ק מסטמאר זי"ע מארץ הקודש לחוץ לארץ, נכנס אליו הגה"צ רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל ושאל אותו: למי יוכלו לפנות וליתן קוויטל לאחר שיסע לחו"ל, והשיב לו הרבי זי"ע: כשתיכנס לבית המדרש ותראה יהודי שמרים את שרוולו להניח תפילין, ותראה שחקוק על זרועו המספר שהנאצים ימ"ש חקקו בשנות המלחמה הנוראה, לו אתה יכול ליתן קוויטל…
הוריי היקרים ז"ל (הרה"ח הנעלה מו"ה יעקב אלעזר ב"ר שלמה זלמן ז"ל – שנלב"ע ד' שבט תשס"ב, ואמי מורתי מרת סעריל שיינדל בת ר' מאיר דוב – שנלב"ע כ"א אדר ב' תשע"א) עברו שניהם הרבה בשנות המלחמה, ועמדו איתן באמונת אומן במסירות נפש ממש, והעמידו דור ישרים יבורך, בליעה"ר.
אבי מורי ז"ל עבר את מאורעות המלחמה הנוראה רח"ל, אמנם על אף ייסוריו הנוראים והקשיים הרבים שהיו שם, עמד בכולם בגבורת ותעצומות נפש מרובה, ועמד על משמרתו בעזות דקדושה – הוא לא וויתר על שום מצוה שבאה לידו והיה ביכלתו לקיימה, וממש מסר נפשו עליהם לקיימם. הוא היה מספר, שאף שהדבר היה מאוד קשה, לא הפסיד מעולם מצות הנחת תפילין, כל יום בעצה אחרת, אם במסתרים או בגלוי כשהיה מוסווה היטב…
מצאתי בגנזי אבי מורי ז"ל יומן אישי שכתב לעצמו בימי צוק ומצור בשנות הזעם רח"ל, ובתוך הדברים כותב שם עובדא נוראה ממסירות נפשו שלא להיגעל במאכלי הטריפה שהיה שם במחנות, ומתאר איך שבשבת שובה חילקו לכולם חתיכת בשר קטנה, וכמובן שהיה זה בשר טריפה, אך הוא החליט בחזקה לעמוד על משמרתו ולא להיגעל במאכלי הטריפה ולא אכל את הבשר.
המפקד שהיה רשע מרושע, כשראהו שאינו אוכל את הבשר, הבין מיד שזהו מפני היות הבשר בשר טריפה, ולכן החליט להענישו על זה שלא אכל את הבשר!… ומה היה העונש – הוא נתן לו סמרטוט [שמאטע] קטן, וציוה עליו לנקות בזה את כל בתי הכסא שהיו שם…
אמי מורתי ע"ה עברה את מאורעות המלחמה הנוראה ל"ע, ושתתה את כוס התרעלה עד תומה, ועמדה על משמרתה שלא להיגעל במאכלי טריפה וכדומה.
אמי ע"ה סיפרה, שהיא היתה במחנה אושוויץ, ושם קיבל כל אחד בכל יום חתיכה קטנה של לחם, פחות מכשיעור… ומזה היו צריכים לחיות כל היום. פעם אחת נדהמו האחרים במחנה לראותה אוכלת את חתיכת הלחם בלילה, וכאשר שאלוה מנין לה לחם באמצע הלילה, סיפרה, שבבוקר בעת שקיבלה את הלחם, נזכרה שהיום הוא תשעה באב, והחליטה לעמוד על משמרתה ולהתענות, ולא אכלה מהלחם עד הלילה…
***
שמעתי בשעתו מפי בעל הדירה שבה היה דר אבי מורי ז"ל, שסיפר לי את העובדא הבאה בהתרגשות רבה:
בעת אשר יצא אבי את ביתו בפעם האחרונה בחייו – תשעה חדשים קודם פטירתו – לאחר שהתמוטט ל"ע בביתו, הכניסו אותו חברי ההצלה באמבולאנס להובילו לבית החולים במצב קשה. כאשר החל האמבולאנס לנוע, ציוה לפתע אבי לעצור, ואמר לאמי מורתי ע"ה שתחזור לבית, ותקח משם טשעק, ותצלצל בפעמון של בעל הדירה, ותקרא לו שיבוא בהקדם.
בעל הדירה בא מיד בבהלה, ולא ידע מה כל הרעש הזה, ועל מה ולמה הזעיקוהו במצב כזה. אבי מורי אמר לו: אל תיבהל, לא אירע שום דבר מיוחד, אלא שנזכרתי שהיום הוא היום האחרון של החודש, ומחר הוא יום הראשון של החודש הבא, ועלי לשלם לך 'שכר דירה', ואינני יודע אם אחזור למחר…
ורק לאחר שכתב לו טשעק כששכב באמבולאנס עם יסורים נוראים, אז הניח לחברי ההצלה שיביאו אותו לבית החולים, ושם נשאר לדאבון לבנו (אמנם בצלילות הדעת נפלא) עד לפטירתו תשעה חדשים אחרי זה.
עוד אמר לי בעל הדירה הנ"ל בהתפעלות, שזה עשרים שנה שאבי היה דר בביתו, ובמשך כל אלו השנים לא איחר מעולם את תשלום 'שכר דירה' – אפי' פעם אחת! – ואם אירע שחל הראשון לחודש (למניינם) בשבת, הזדרז לשלם את 'שכר הדירה' בערב שבת…
(נועם שי"ח)