מאת: הרב יהושע לייבזון
ויאמינו בה' ובמשה עבדו
מדי פעם כשאני רוצה להתחזק, ומי אינו זקוק לחיזוק בימים טרופים כאלה, אני עושה לעצמי אתנחתא קלה ומאזין לסיפורים אמתיים שאנשים מספרים (בקו השגחה פרטית) על ההשגחה הפרטית שהם חוו וראו על בשרם. הסיפורים האלה מחזקים ביותר.
כשאנו קוראים על הנסים הגדולים שנעשו לעם ישראל במצרים, על בני ישראל העוברים בתוך הים ביבשה, ועל הישועות הגדולות שנעשו בכוח "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", החלטתי כי זה המקום והזמן המתאים להביא בפניכם סיפורים מעניינים מתוך הקו והעלון.
ליקטתי עבורכם שלושה סיפורים. הראשון, על איך הרה"ח ר' יחיאל נוח פלדמן הצליח לחתן את ילדיו; השני, על משהו שמתאים להשבוע – סיפור על מישהו שקיבל על עצמו להגיד 'פרשת המן'; והסיפור האחרון הוא על מישהו שהשקיע בנדיב דגול.
א) סיפורו של הרה"ח ר' יחיאל נוח פלדמן:
אבי זצ"ל, הרה"ח ר' יחיאל נוח פלדמן, היה יהודי יקר מאוד. כשהוא אירס את אחי הצעיר כבר הייתי בעצמי אברך נשוי ועקבתי בלא מעט מתח אחרי ההתחייבות הכספיות. אבי, כך ידעתי, נותן צדקה בלי חשבון. אמנם בשעתו לא ידעתי את היקף הצדקות שנתן, אבל כבר אז חשדתי שהוא נותן סכומים גדולים מאוד. לשם דוגמה, הגיע יהודי שסיפר לנו שיום אחד פגש אותו אבי ברחוב וראה שהוא סר ודואג, ממש אובד עצות. שאל אותו אבי, "קרה משהו? אפשר לעזור?". פרק האברך את המשא מלבו. הוא בנה את ביתו ועדיין אין לו מקרר. המחסור מציק לו מאוד, ואין לו כסף כדי לקנות את המצרך הבסיסי הזה.
"זה הכל?", נרגע אבי, "זאת לא בעיה כל כך גדולה. בוא ונקנה מקרר". הם נכנסו לחנות למוצרי חשמל ואבי קנה לו מקרר.
באותו זמן הייתי אני, בנו, אברך צעיר, ולי לא היה מקרר. אבי לא עשה אז שום חשבון. ראה יהודי נזקק ונתן מה שהיה לו. ההנהגה הזאת הייתה קבועה, ולכן על אף שהרוויח יפה מפרנסתו לא נמצא אצלו שקל מיותר. כשאחי התארס בשעה טובה שאלתי את אבי כמה התחייב, והוא ענה: "התחייבתי לתת 150 אלף לירות לקניית דירה".
אבא, שאלתי בתדהמה, מאיפה תביא את הכסף?
"זאת לא בעיה", אמר אבא – את המשפט ששמעתי מאז עוד פעמים רבות – "לפני כמה ימים הודיעו לי שנשאר לי סכום יפה מהפנסיה של העבודה". פחדתי שאם הכסף יגיע לידיו של אבי הוא יחמוק לו מבין האצבעות ואנחנו נוכל להגיד עליו קדיש. לכן הצעתי לו שייתן לי את הכסף ואחזיק אותו אצלי. "בסדר גמור", הסכים אבא, "רוצה שיהיה אצלך? בבקשה".
עוד באותו יום הגיש לי מעטפה. אני פותח וסופר, סופר שוב כדי להיות בטוח שלא התבלבלתי, והתוצאה לא מוצאת חן בעיני בכלל. במעטפה יש 100 אלף לירות, אבל אבי התחייב על 150 אלף. "אבא, צריך להוסיף עוד חמישים אחוז על הסכום. חסרים 50 אלף לירות".
"זאת לא בעיה שלך", אמר לי אבא, זה הכסף ששלחו לי משמים, והכל יהיה בסדר".
אני לא בדרגה של אבא. הוא מרגיש כל כך בטוח ומוגן, אינו חושש ואינו דואג. הוא מסודר עם השידוך של אחי עוד מאז שהכריזו בשמים "בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני", אבל אני, לבי בל עמי. החלטתי שצריך לעשות משהו, איזו השתדלות. אולי להשקיע את הכסף בעסק מניב. ביררתי אצל חברים מה כדאי לי לעשות, ומהי השקעה בטוחה שלא תסב נזק, ואף יש בה סיכוי שהערך של הכסף יעלה. המסקנה הייתה שהכי כדאי לקנות דולרים.
באותם ימים, לפני ארבעים שנה, זה לא היה פשוט כל כך, אך בסופו של דבר השגתי את האנשים המתאימים. העסקה בוצעה, וב־100 אלף הלירות קניתי עשרת אלפים דולר.
ההכנות לחתונה הלכו והתקדמו. המחותנים מצאו דירה, והתקשרו אלי ביום שישי: "ביום חמישי הבא נחתום על חוזה לקניית דירה", בישרו לי, "אנחנו נביא את החלק שלנו ואתם את החלק שלכם".
בעזרת ה', עניתי, מקווה שנשמעתי טוב, כי מבפנים לא מספיק האמנתי במה שאני אומר.
מיד אחר כך יצרתי קשר עם אבי: הם אומרים להביא את הכסף ליום חמישי הבא, אמרתי לו.
- "בסדר גמור. זאת לא בעיה".
- אבל יש רק 100 אלף לירות.
"זאת לא בעיה", המשיך אבא באותה נימה רגועה ומיושבת. היה לי ברור שהוא אינו מתכוון לעשות דבר בנידון. החיים שלו לימדו אותו שאין קשר בין מהלך טבעי לתוצאה. עובדה. כשהיה בסיביר החליט שהוא אינו עובד בשבת. יהודים חשובים מאוד ניסו לשכנע אותו לצאת לעבודה כיוון שזה פיקוח נפש. "ההחלטה הזאת תהרוג אותך", הזהירו אותו, אבל הוא בשלו. לא עובד בשבת.
הגיע שבת, אבא נשאר בצריף, ובמוצאי שבת נקרא למפקדה. הוא קיבל מכות נוראות מהרשעים ונפל למשכב. חודשים ארוכים עברו עד שהתאושש מהעונש, כך שלא רק שלא עבד בשבת גם ביום חול פטרו אותו מעבודה. הוא החלים והשתחרר, ומאז השחרור ועד העלייה לארץ, עסק בזיוף אנדיקטים – אישורים ליציאה מברית המועצות. ישנם יהודים רבים בארץ הקודש שחבים לו את חייהם, וכל אלה מוכיחים שמי שעושה את רצון ה' בתמימות הקב"ה אתו ואין לו מה לפחד וממה לחשוש.
בשעה שמונה בערב, ביום חמישי, התקשרתי בעצמי למחותנים כדי לנסות לדחות את תאריך הבאת הכסף. הם אמרו שאתקשר אליהם שוב בעשר בלילה. התקשרתי לאבא והוא אמר לי: "תגיד להם שבמוצאי שבת אביא את הכסף".
ומה יהיה עד אז? שאלתי, "זאת לא בעיה שלך", ענה לי.
מפני הכבוד לא שאלתי. אם הבעיה היא לא שלי, אז מי זה שכן לוקח אחריות? מי זה שהבעיה היא כן שלו? הרי צריכים להביא עוד סכום עצום ואין לי כל מושג בגיוס כספים. הלב שלי שקשק, והשאלה "מאין יבוא עזרי" עמדה מול עיניי, כשבסופה 50 אלף סימני שאלה.
ביום שישי בבוקר התקשרו המחותנים וסיפרו שהם קנו את הדירה והם מבקשים כמובן שלא נשכח להביא את הכסף במוצאי שבת. בשעה ארבע בצהרים, אחרי שאני יוצא מהמקווה בשיכון ה' בבני ברק, אני רואה אנשים מתגודדים, מדברים, מרוגשים, בלגן שלם. מה קרה? אני שואל מישהו שהצלחתי לשלות מאיזו קבוצה של יודעי דבר. "אתה לא יודע?", הוא מסתכל עלי, ונראה שהוא נהנה למדי מזה שהוא יודע ואני לא, "יש מהפכת כספים בארץ. שער הדולר עלה בחמישים אחוז! עד עכשיו הדולר היה שווה עשר לירות, ומעתה הוא שווה חמש עשרה לירות!".
הייתי המום מהמידע, כי זה אומר ש… עשרת אלפי הדולרים שקניתי ב־100 אלף הלירות של אבא שווים עכשיו 150 אלף!!! לא ידעתי שלאבא יש חברים במשרד האוצר. לא ידעתי שיש לו קשרים אתם. איך הוא ניבא… במוצ"ש הכסף שלו יהיה שווה בדיוק כסכום הזה.
אבל אבא בכלל לא ידע שהחלפתי את הלירות בדולרים. הוא לא רקח כל קנוניה ולא תכנן שום תכנון. הוא בטח בה' לבדו! ובעוד אני רואה עין בעין מופת גלוי ומרוגש עד עמקי נשמתי, אבי כלל אינו מבין על מה המהומה. הרי אבא שבשמים מחתן לו את הילדים. הוא היה בטוח שהקב"ה יעזור לו והוא אכן עזר – מה יותר פשוט מזה?
(מתוך עלון מס' 34)
ב) סיפור על מישהו שקיבל על עצמו להגיד 'פרשת המן'.
סוף סוף, אחרי קשיים לא פשוטים בפרנסה הגעתי למסקנה שאני צריך להתחזק בתפילה. קיבלתי על עצמי לומר כל יום פרשת המן, ושטחתי תחינתי לפני בורא עולם שיושיעני. תוך זמן קצר מאז שהתחלתי להתפלל מקבלת אשתי טלפון ממוסד כלשהו, ושואלים אם היא רוצה לעבוד שם. התנאים היו מצוינים עם הכנסה יפה, והיא נכנסה לעבודה ונהנתה שם. הרגשתי שתפילותיי התקבלו.
כעבור חודשים מספר, בהם אני מתמיד עם פרשת המן, החלטתי שהעניין כבר סודר וכבר אין צורך להמשיך להתפלל. באותו יום לא קראתי את פרשת המן ולא התפללתי על פרנסה. בצהרים מקבלת אותי זוגתי בפנים נפולות, והיא מספרת: "התקשרו אלי מהעבודה ואמרו לי שהייתה להם טעות, נתנו לי מדי הרבה שעות, ובעצם עלי לעבוד פחות עם משכורת קטנה בהרבה", היא מתנה את צערה ומדגישה, "ומה שהכי קשה לי, שהם אפילו לא הסבירו למה הם החליטו פתאום לצמצם לי את העבודה".
אבל אני ידעתי את הסיבה שאפילו במוסד לא ידעו – הן לא אמרתי היום פרשת המן!
חזרתי לקבלה הטובה שקיבלתי על עצמי, וה' יעזור הלאה. רוב שפע ופרנסה לנו ולכל ישראל.
ג) והסיפור האחרון הוא על מישהו שהשקיע בנדיב דגול.
יש לי קשר קבוע עם נדיב דגול. בכל פעם שאני מגיע לאמריקה הוא נותן לי עשרת אלפים דולר. כבר שש־עשרה שנים שאנחנו בקשר, ומטבע הדברים אני חש מחויבות אליו. חשוב לי שיהיה לו נעים אתי. בשנה האחרונה כשהגעתי לחו"ל, פגשתי את הנדיב ושוחחתי אתו סמוך לבית הכנסת. כאשר התפילה התחילה נכנסנו פנימה והמשכנו לשוחח. לא שלא ידעתי שאין לדבר בעת התפילה, רק שפשוט לא היה לי נעים להפסיק, והאמת היא שלא ממש דיברנו אלא רק סיימנו לדבר ברמזים. לצערי הרב השיחה לא הייתה לכבוד בית המדרש או לכבוד הבורא יתברך, אלא לכבוד שלא אפסיד את הקשר עם הנדיב.
למרבה הפלא, באותה שנה שינה הנדיב ממנהגו, ובמקום לתת לי עשרת אלפים דולר הוא נתן לי המחאה של שלושת אלפים דולר בלבד, ואם לא די בזה – הצ'ק חזר…
ראיתי בחוש שהכסף והזהב הם מהקב"ה בלבד ואין לעשות חכמות. בשעת התפילה אין לדבר, ולא יועילו כל התירוצים שבעולם. הודו לה', קלטתי את המסר.
נ.ב. למעוניינים זה מס' הטלפון של קו 'השגחה פרטית' לשמיעת שיעורים וסיפורים.
02-3011300 , ודרך אגב, אינני מכיר אותם ואף אחד גם לא ביקש ממני לייחצן אותם…
לתגובות : [email protected]