כפי שלמדנו, שני ימים טובים של גלויות, או שבת ויום טוב רצופים – יש לעשות 'עירוב תחומין' בנפרד עבור כל אחד מהם. ולפיכך, אם מערב באמצעות שהייה במְקום העירוב בזמן 'בין השמשות', צריך שישהה שם בין בכניסת היום הראשון, ובין בכניסת היום השני.

ואם מערב באמצעות הנחת מְזון שתי סעודות במְקום העירוב למשך זמן בין השמשות – יכול להניח בעֶרב היום הראשון את אותו המזון עבור שני הימים, אך יפרש זאת בנוסח 'בזה העירוב' שאומרים לאחר הנחת המזון במקומו; וכדין מי שמניח מזון לעירב תחומין עבור מספר שבתות (ראה תקציר לאתמול). והמזון יהיה מונח במקומו בין בכניסת יום ראשון ובין בכניסת יום שני, ובכניסת יום שני, חל העירוב של היום השני מאליו. ואם ירצה בכך מסיבה כלשהי – רשאי לקחת את המזון לביתו, (על מנת להחזירו, ראה להלן), ולהחזירו למקומו לפני כניסת היום השני.

וכפי שלמדנו, דינם של שני ימי ראש השנה שונֶה מדין שני ימים טובים שבחוץ לארץ, והם נחשבים כיום אחד, ואדרבה, לא ניתן לעשות עבורם עירובים נפרדים; ולכן, העירוב שעושה בכניסת היום הראשון – חל גם עבור היום השני.

[שו"ע תטז, ב, ומשנ"ב י, יא, יב, יג ו־טז]

בהמשך לאמוּר: כשלא עשה 'עירוב תחומין' בערב היום הראשון עבור היום השני – אם עירב עבור היום הראשון באמצעות שהייה במְקום העירוב בזמן 'בין השמשות'; או שעירב באמצעות הנחת מְזון שתי סעודות, אלא שלא פירש שהעירוב יחול גם ביום השני – יכול לערב עבור היום השני באותה צורה שבה עירב עבור היום הראשון; דהיינו – באמצעות שהייה באותו מקום בזמן בין השמשות, או באמצעות הנחת אותו מזון (ששימש עבור עירוב היום הראשון) באותו מקום.

וכשמערב באמצעות שהייה במָקום, אינו צריך לומר מאומה, כדין כל מי שמערב באופן זה; ואף כשמערב באמצעות הנחת מזון, אינו צריך לומר את נוסח 'בזה העירוב', כיון שכבר חל שֵׁם עירוב על מזון זה ביום הראשון. ואדרבה, אסור לומר מאומה בשעת עשיית העירוב עבור היום השני; דהיינו, בשהייתו במָקום לא יאמר "שביתתי במקומי", ובהנחת המזון לא יאמר 'בזה העירוב'; וכמו כן, לא יברך על עשיית העירוב. וטעם הדבר, משום שיש איסור 'הכנה' משבת ליום טוב, ולהיפך, וכן מ'יום טוב ראשון' ל'יום טוב שני', ובאמירות אלו הוא נראה כ'מכין' מהיום הראשון לשני. ובדיעבד, אם אמר ובירך, העירוב חל.

[שו"ע תטז, ב, משנ"ב יח, יט, כג ו־כד, וביה"ל ד"ה שאינו]

בהמשך לאמוּר: עשיית 'עירוב תחומין' עבור היום השני באמצעות שהייה בזמן 'בין השמשות' במקום שונֶה ממְקום השביתה של היום הראשון – יש אוסרים, משום שביום הראשון אסור לו ללכת עד לסוף 'תחומו' של מקום זה, ואם כן, בשעה שמגיע למקום זה בסוף היום הראשון ושוהה בו בזמן בין השמשות של היום השני, הוא נראה כ'מכין' מהיום הראשון לשני. ויש אומרים שטעם האיסור משום שהוא 'קונה שביתה' חדשה בשבת, או ביום טוב. ויש מתירים, ויש להחמיר.

ועשיית עירוב עבור היום השני באמצעות הנחת מזון במקום אחר, אסורה לכל הדעות, (בנוסף על הטעמים האמורים), משום שאף אם משתמש באותו מזון – מאחר והוציאו ממקומו שלא על מנת להחזירו, בטֵל ממנו שֵׁם עירוב, ועליו אפוא להחיל שם עירוב על המזון באמצעות אמירת נוסח 'בזה העירוב', והיא הכרחית לתחוּלת העירוב; ומכיון שאיסור 'הכנה' הוא אפילו בדיבור, (כאשר הדיבור יוצר 'חלות' כלשהי), נמצא שבאמירתו הוא עובר על איסור הכנה מהיום הראשון לשני. ואף בדיעבד, אין העירוב חל. וכך הדין גם בנוגע לעשיית עירוב באותו מקום, באמצעות מזון אחר – שהואיל ועליו להחיל שם עירוב על המזון, אסור הדבר משום איסור הכנה.

[שו"ע תטז, ב, משנ"ב טז, יז, כ, כב ו־כג, ושעה"צ ט ו־יג; וראה ביה"ל ד"ה מפני; ביאורים ומוספים דרשו, 5]